צלקת ברק

בס"ד

עוד פרק!

העלתי אותו מהר משתיכננתי, פשוט התגובות שלכם היו חמות כל כך שלא יכולתי שלא.

תודה על הכל.

תהנו⁦❤️⁩

_____________

גריפינדור.

גודריק גריפינדור.

זה לא כאילו מספיק מטורף שמרלין הוא נער ציני ומתבגר, עכשיו גם גריפינדור ילד קטן.
אני ומינירווה מביטים אחד בשני בהשתאות, ואז בילד.
"אני עדיין לא מעכלת את העובדה שקניתי הרגע ירקות מגריפינדור," לוחשת מינירווה בתדהמה.
"אתם בסדר?"
מכווץ גודריק את גבותיו, לא מבין את השינוי הפתאומי בשני האנשים שמולו.
"שום דבר," אני ממהר להגיד.
"מה פתאום," מוסיפה מינירווה בחופזה.
"בסדר..."
גודריק מסתכל עלינו במבט תמה.
"איפה הילד השני ההוא?"
אני שואל אותו במהירות, מחליף נושא.
"שם," הוא מצביע לכיוון דוכן לא רחוק, "אנחנו לפעמים מדברים."
אני מהנהן, מודה לגודריק בנימוס וגורר את מינירווה אחרי.
"אסור לנו להתקרב לגודריק גריפינדור!" אני מסנן לעברה, "שינוי ברצף הזמן, זוכרת?"
"ומה אם אנחנו באמתצף הזמן?" היא אומרתבהתרסה, "מה אם בעצם מרלין נפגש עם גודריק גריפינדור בזכותנו? זה יוצר לולאת זמן אפשרית. מה אם כשלא נתערב אז רצף הזמן יופר?"
מינירווב אומרת משהו כל כך הגיוני, שאני חושב עליו לרגע.
אני שותק, חסר מילים.
"בואי נתרכז, מינירווה," אני אומר לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה.
היא לוטשת בי מבט קצרצר, ואז אנחנו הולכים לכיוון הדוכן של הילד השני.
הדוכן עשוי גם מעץ, אבל יש בו משהו שונה.
הדוכן של גודריק ניסה להראות הכי טוב עם העץ הרעוע שלו.
אבל הדוכן הזה עמד שם, אומר כאילו 'לא רוצים, לא צריך.'
חיד הדוכן עמד ילד, בערך בגילו של גודריק, שלו עיניים נוקבות ומבט חד.
הילד הזה לא שונה משאר הילדים, והכל זאת הוא נראה אחרת.
אולי גבוה יותר, אולי בוגר יותר.
הוא מתנהג בדיוק כמו כולם מסביבו, אבל המבט שלו שונה.
חזק.
"סליחה?" מינירווה כרגיל לוקחת את התפקיד המנומס, "מה אתה מוכר?"
הילד מעביר את מבטו החודר מילדה עם תלתלים בהירים וחומים אלינו.
"כל מה שתרצי," הוא אומר לנו בביטחון.
"ואך ארצה שמלת שיפון סגולה?" שואלת מינירווה בשעשוע.
"אז אקנה אחת במקום אחר בשוק ואמכור לך אותה בקצת יותר," משיב הילד בחדות.
ללא ספק.
ילד מעניין מאוד.
מינירווה פונה לחפצים המיוחדים על הדוכן, משאירה לי כתמיד את תפקיד הדיבורים הפתלתלים.
אחרי הכל, אני המרגל מביננו.
הילד נועץ בי מבט חד, מבהיר שהוא בכלל לא תמים.
"אתה מוכר..." אני משתהה קצת לפני שאני ממשיך, "מידע?"
"תלוי מה תרצה לדעת," משיב הילד.
"אתה מאמין שקוסמים הם רעים?"
אני שואל אותו, מסוקרן באמת.
"אנשים מאמינים במה שהם רוצים להאמין," אומר הילד תכול העיניים, "ואנשים רוצים להאמין במה שנוח להם להאמין בו. אנשים מאמינים בדברים שלימדו אותם להאמין בהם. אנשים מאמינים שקסם הוא רע כי לימדו אותם להאמין בו, כי קורים דברים רעים לקוסמים וכי בכולנו יש את האמונה העיוורת שהחוק הוא צודק ושטוב בא לטובים ורע בא לרעים. אנחנו רוצים להאמין בכך; בעצם, בסופו של דבר, המגבלה היחידה היא המחשבה שלנו, כי אנחנו מוגבלים אך ורק על ידי עצמנו. הדמיון הוא אינסופי. אנחנו כובלים את עצמנו. אנשים מעדיפים בורות נעימה מאשר ידיעה מכאיבה. הם יתעלמו מהעוול ככל שהן יוכלו, כי במילא לא יוכלו לשנות כלום; הרי הם מאמינים שהם לא יכולים לשנות כלום! ואם הם לא יכולים בכל מקרה לעשות כלום, למה להם להעיק על המצפון שלהם?"
הוא נאנח קלות לפני שהוא ממשיך.
"חוקים הם ייאוש מטבע האדם."
אני מביט בו בהשתאות, תוהה איך ילד קטן יכול להבין את כל זאת.
"והאמונה עצמה?"
אני זורק לחלל האוויר שאלה.
"האמונה היא הכוח החזק ביותר שיש לאדם. אם כל העולם יאמין שיש לי נשק שיכול להשמיד את העולם, אז הם יתנו לי כל מה שאני רוצה. זה לא משנה אם באמת יש לי או אין לי; הכוח הוא באמונת האנשים."
אני מתנשם, מעמיק את מבטי בילד.
"והמחשבה עצמה?"
"מציאות. אם אמונה, שהיא מחשבה בעצם, היא הכוח החזק בעולם, אזי המחשבה עצמה אפילו עולה עליה בעוצמתה. אנשים מאמינים שקוסמים הם רעים, וכך הקוסמים באמת רעים; מה יצא להם מלהיות טובים? הרי בכל מקרה כולם יתפסו אותם אחרת."
אני מעמיק את מבטי בעיניו העמוקות של הילד.
אולי הוא הפיתרון.
אולי הוא ידע להשיב על שאלתי.
"מהו קסם?"
אני שואל אותו, מצפה באמת ובתמים לתשובה.
"קסם הוא עוד כישרון," אומר הילד, "עוד יכולת. כמו שלספורטאי יש יכולת לעשות דברים עם גופו שלעולם לא תוכל. יהיו כאלה שיאמרו שספורט זה משהו שאפשר להשתפר בו, ועם קסם אתה נולד, אבל הם טועים טעות מרה. אתה נולד עם גוף מסוים, עם שכל מסוים, ועם קסם מסוים. בכלל," מסביר הילד, "אנשים תמיד מתרעמים על אפליית המעמדות. זה כל כך לא הוגן שגורל ייקבע על פי שנייה אחת, רגע הלידה! אבל גם הם טועים טעות מרה. אם כל העניין של המעמדות הקבועים מראש לא צודק, הרי שכל העולם לא צודק! מרגע לידתנו אנחנו נולדים עם 'מעמדות' מסוימים, ואלו השכל שלנו, גופנו ועוד. הם לא שונים מהמעמדות! אם כן, אלו שחושבים שצריך לבטל את המעמדות, שילכו קודם ויתלוננו על זה שכולנו לא נבראנו שווים. את המעמדות עוד אפשר בקושי רב לשנות, אבל את הגוף והשכל לעולם לא נוכל. הקסם הוא טבעי, עוד כישרון שנולדים איתו. לא צריך לפחד מקסם."
הילד שותק לרגע.
"צריך להשתמש בו."
הוא מתנשם, מסיים את דבריו בחשיבות עמוקה.
"אז אתה אומר שמקור הקסם הוא אנחנו, גופינו עצמינו," אני אומר בהירהור.
"כן."
אבל זה לא יכול להיות.
הקסם הוא משהו, כוח, בפני עצמו.
הוא חייב להיות.
אני נאנח, מאוכזב מהציפיה הקטנטנה שהתנפצה לנגד עיניי.
"ואתה יודע, ילד," אני אומר, משווה לדבריי אגביות ככל האפשר, "אם היו כאן שני קוסמים, אתמול?"
הוא בוחן אותי בחשד, אבל אחר כך פותח את פיו.
"כן, כנראה," הוא אומר, עיניי נוצצות, "קוסמים אמיתיים. נפל להם חפץ, אתה יודע? ראיתי את השומרים לוקחים אותו. הלואי ויכולתי להשיג אותו."
אני מתאפק שלא לקלל בקול, על אף שאני בן אדם שלא נוהג לעשות זאת.
לעזעזל.
לאלף ואחד עזעזלים.
המחולל אצל השומרים.
אסור שישמידו אותו.
"אתה בסדר?"
שואל הילד, חשד בעיניו.
"כן," אני ממהר להתפקס.
למזלי, הילדה המתולתלת בדיוק שואלת אותו משהו, ואני מספיק להרגיע את עצמי, לפחות כלפי חוץ.
"ניקח את זה," מינירווה לוקחת חפץ כלשהו רק כדי לקנות.
הוא מהנהן, ונוקב במחיר.
"10 מטבעות."
"מה?" מתנשמת מינירווה.
אפילו למטבעות שהוכנו בשינויי צורה זה המון.
אני מתחיל לחבב פחות את הילד הזה.
"אני פיתחתי את זה בעצמי," הוא מתגונן.
אני מתבונן בחפץ המוזר, מין בקבוקון עם נוזל כחלחל בפנים.
"בסדר," אני אומר לבסוף, מגיש לו עשר מטבעות.
"ואגב," מינירווה ממשיכה עם המסורת, אולי מקווה לפגוש מישהו חשוב מהעבר, "איך קוראים לך?"
"גם על מידע צריך לשלם," אומר הילד.
אני ומינירווה מביטים אחד על השניה, מסוקרנים.
אבל היא מושכת בכתפיה והולכת משם, ואני אחריה, הבקבוקון בידי.
אני מבחין בחריטה עליו.
"תראי, מינירווה," אני לוחש, מציב את הבקבוק מול אור השמש, "פיתוח של..."
מינירווה מחווירה באחת.

"סלית'רין," היא אומרת בפה יבש, "סלאזר סלית'רין."

הפרק הקודם		הפרק הבא