עיניים

״את-את באמת חושבת?״ שאלתי חלושות.

״הו, בהחלט גבירתילי.״ אמרה דניאל, נדה בראשה באצילות.

היא הייתה מלאת חן בדרך כלשהי.

פרצתי בדמעות.

לא יכולתי להפסיק.

אלו היו דמעות של שמחה, עצב, הקלה, דאגה, פחד, וכאב.

מה שהרגשתי.

הן זרמו החוצה, נותנות פורקן לרגשותיי.

זו הייתה הפעם היחידה שבכיתי מאז ״המקרה״.

משום מה, הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל השאר.

אבל לא.

פה באה אליי גמדונת בית חכמה, ונותנת לי לפרוק.

כשסיימתי, משכתי באפי.

״תודה, דניאל. אין לך מושג כמה עזרת לי.״ חיבקתי אותה.

היא טפחה על כתפי.

התכוננתי לצאת, אך רגע לפני שיצאתי משהו גרם לי להישאר.

״דניאל, תרצי לבוא איתנו?״ שאלתי אותה.

היא חייכה חיוך נוגה.

״הו, לא גבירתילי, דניאל נשארת.״ אמרה בקול רך וליטפה את ידי.

הנהנתי, חיבקתי אותה, ורצתי.

מחוץ לחדר חיכו לי כולם.

״יופי שהצטרפת אלינו.״ אמרה מארי בחיוך.

״מארי תכננה תוכנית בריחה, אנחנו נצא מפה לפני ההכתרה מחר.״ אמר אלן בטון חמור.

הנהנתי, והם התחילו להסביר.

משום מה, כשגמרו, לא יכולתי שלא לחבק אותם.

״תודה שאתם לידי.״ אמרתי בבכי.

״תמיד נהיה לידך.״ אמרה אמיליה בקול רך.

אילו רק ידענו כמה היא טועה.

הפרק הקודם