לא שייכת

רגשות הן כמו טביעות רגלים על חוף הים.

הן עדינות ורכות, מתפשטות באיטיות וברכות לכל מקום שאליו אתה הולך. בהתחלה זה נעים, לראות כיצד אתה עצמך משאיר טביעות במקום בו הלכת, ויודע כי אף אחד לא יוכל לשכוח ממך, כי גם כאשר תמות, וגם כאשר הזכרונות יבלו ויעלמו מלבבות האנשים, הם עדיין יוכלו לגעת באותן טביעות, אותן חפצים יקרי ללב אך חסרי כל ערך מבחינה ממשית, ולזכור.

ואז זה מתחיל להיות לא נעים.

כל מקום שאליו תלך אנשים תמיד יעקבו אחריך, תמיד יראו אותך וידעו כיצד להגיע אליך. תמיד ישפטו ותמיד יצביעו. יתייחסו אליך כאל טבע שני, משהו שנמצא ברקע כדי לשעשע, שבהתחלה אתה מתפעל ממנו אך תוך חמש שניות שוכח מדבר קיומו. והטביעות יהפכו לסימני דרך, כאלה שמוזכרים במפה ומשמשים עזר לכל עובר אורח, אך לאיש לא אכפת כיצד נוצרו ואיזה עמל ויגע בנה אותם.

ובסופו של דבר גם אותם זורקים, חושבים שזה הצעד הנכון בדרך להשלמה. ואז שוכחים. שוכחים מהכול. אולי שבוע אחר כך, אולי חודש ואולי שבעה; אולי שנה או שנתיים אחר כך, או אפילו חמישים שנה; אבל הנוסטלגיה מתפוגגת ואתם רוחשים בוז כלפיהם, ואז פעם אחת אתם קולטים, באיזה טיול או לאחר שסדרתם את הבית, אתם קולטים אותם. אתם מתמלאים בוז. הם ישנים, הם שייכים לעבר, מדוע לשמר אותם?

זה לא קורה בבת אחת, זה קורה לאט לאט. פתאום נמאס לך ללכת לצד העצים הדוקרנים ואתה מחליט לרדת קצת למטה, לא הרבה, רק טיפה. ואז פתאום נהיה לכם חם ואתם מחליטים לרדת עוד קצת, כי אתם רואים למטה צל; אתם עדיין רחוקים מהמים, דבר לא יקרה, נכון?

כך מרגע לרגע אתם מתקרבים לקו החוף. לאט לאט אתם שוכחים ונעלמים, הן מלבבות האנשים והן מהים.

עד שהמים גואים ומוחים כל זכר לחייכם.

"הנה, הבאתי לכם אוכל." הוא התיישב והניח צלחת שיש קרוב לסורגים.

כמובן שהיא הייתה לבנה.

שתיקה שררה בזמן שאב המשפחה נעץ בו את המבט הכי קשוח שהצליח לגייס וניסה לעמוד על טיבו. הוא הזעיף את פניו וכיווץ את גבותיו, אבל לא היה מפחיד במיוחד בהתחשב בנסיבות.

הוא דחף את הצלחת עוד קצת לכיוונם.

האב נאנח ודחף אותה מתחת לסורגים, לתוך הכלוב, לאשתו.

שתיקה.

כשהוא פרץ לבית שלהם הוא לא התכוון לפגוע בהם, באמת; הוא רק רצה לעלף אותם, זה הקלף היחיד שלו. אבל האבא נלחם, אז לא היה לו ברירה.

כרגע היה לאב חתך מדמם על המצח.

"מממממ..." אמר הנער וניסה לחשוב על משהו להגיד. מה אומרים לאדם שהוא שבוי שלכם, אתם יכולים להרוג אותו, את מתכוונים להרעיב אותו, ואתם רוצים להרוג את ביתו הקטנה?

"זה טעים לכם?"

יופי. כל כך מטומטם.

הם אפילו עוד לא ניגשו אל הצלחת.

"זה לא רעיל, אתם יודעים," הוא השתדל להישמע משועשע, אבל נשמע בערך כמו שהוא הרגיש; מודאג.

מבטו שוטט מבלי משים על קירות המערה החלקלקים מים מלוחים, שזהרו בהילה נוגה ערפילית, והקרינו קור לכל מי שהתקרב אליהם. למעלה עמדו נטיפים גבוהים ומחודדי שנראו עשויים קרח דקיק וזלגו מים שנקוו בשלוליות גדולות תחתן. הוא אהב את המערה הזאת כשהיה קטן: שיחק מחבואים בין גושי הסלע לבורות המוסתרים, נתן שמות לנטיפים וניסה לראות איזה צורות מזכירים הזקיפים. זה היה המקום האהוב עליו.

כמה מהר דברים משתנים.

האם התכרבלה לצד האב ונעצה מבט רעב בצלחת, אבל לא נגעה בה, כאילו אם רק תיגע בה זה יכריז על תבוסתם.

"טוב, זהו זה!" הוא קם על רגליו בכעס פתאומי. כזה הוא, שקט ואז התפרצויות זעם. "לא אכלתם כמעט שבוע, אני יודע שאתם גוועים ברעב. תאכלו!" פקד והצביע על הצלחת.

הם רק בהו בו בשתיקה.

"אתם מפחדים שזה מורעל?!" שאל בכעס, כאילו זו אשמתם שהוא הרעיב אותם והפחיד אותם עד מוות. "הנה, גם אני אוכל!" הוא הרים בידיים חתיכות של ביצה מקושקשת, ולעס.

במחשבה לאחור, הוא בטח היה נראה ממש טיפשי ככה עם המבט הזועף, הידיים המלוכלכות בצהוב, והלחיים שנעו בזמן שלעס.

חיוך דקיק עלה על פניו של האב. הוא התחיל גם לאכול, והאישה, כאילו קיבלה אישור, עשתה כמותו.

הוא החליק לישיבה במהירות ובלע את האוכל. וואו, הוא בשלן איום ונורא.

דממה שררה שוב במערה, דממה מוחלטת שהפרו רק קולות הלעיסה. הוא ראה את האם והאב מתחבקים תוך כדי אכילה, תמיד קיווה לאהבה חסרת מעצורים שכזאת.

הוא קם חרישית, ועד שהאם והאב הרימו את ראשם מהאוכל הוא כבר נעלם.

החדר היה פשוט יְפֵהפֶה.

הוא היה רחב ידיים ובעל תקרת אבן גבוהה, שעוטרה בפסיפס של חמשת האלמנטים: להבה מרצדת בכתום ואדום בשביל אש, נחל זורם בכחול וטורקיז עמוק כתזכורת למים, גבעול ירקרק עטור עלים שהזכיר את הגבעול של ג'ק בג'ק ואפון הפלא שציין את הצמחיה, גלגל שיניים אפור מתכתי שביקש לסמן את כוחה של המתכת, וגבעה חומה לבנה בשביל אדמה. הרצפה הייתה רצפת שיש בסגנון שחמט עתיק שהתנגש בקירות שנצבעו בפסטל חם וזרחני. לא היה אף רהיט בחדר העצום, והדבר היחיד שפגם בדוגמת הקירות היה אח ענקית עשויית עץ, שלהבת אדירת מימדים ריקדה בתוכה ושטפה את החדר באור אדום.

"זה כמו חדר הניצחות?" שאלתי בהשתאות.

"מה?" נימפדורה קימטה את מצחה בבילבול לפני שקלטה שאני מדברת על הארי פוטר. "לא!"

"אז מה זה?"

"זה הטרקלין האדום." אמרה, כרגיל מצפה שאני אבין על מה היא מדברת.

"מה זה-?" כדור קוקוס חלף לידנו.

"הוא רציני?" רטנה נימי.

"נו, בואי כבר!" צעק טדי שעמד בקצה השני של החדר, ליד דלת כפולה ענקית עשוית אלון עבה.

נימפדורה תפסה בידי, ולפני שהספקתי לקלוט מה קורה היא טסה היא לכיוון טד במהירות הבזק.

"אהההההה!" צרחתי ברגע שנחתנו, באיחור קל.

נימי גילגלה לכיווני את עינייה הכחולות. "סך הכול עפנו קצת," היא העלתה על פניה חיוך מאולץ וקלטתי שהיא לא באמת רוצה להילחם בטד, אבל הכבוד העצמי שלה מכריח אותה.

"בואו נזוז," אמר טדי בקוצר רוח והחווה בראשו לכיוון הדלת כפולת הדלתות.

"לאן הולכים?" שאלתי בחוסר הבנה.

"אני מניחה שלטרקלין הירוק," השיבה נימי.

"ומהו הטרקלין הירוק?"

"עוד תראי."

נימפדורה פנתה אל הדלת והכניסה את האצבע שלה לתוך חור המנעול וסובבה. נשמע קול קליק מהדהד.

לא נראה לי שנשאר משהו בעולם האלמנטרים שעוד יפתיע אותי.

טד דחף את הדלת ופתח אותה לרווחה.

ואולי בעצם כן.

הדלת הובילה לפרוזדור עצום בגודלו, שהוביל גם הוא לדלת כפולה ענקית עשויית עץ- הפעם בוקיצה. אבל לא היה זה הדבר שהפתיע אותי.

לחדר לא הייתה רצפה.

היו קירות- צבועים באדום להבה שידיות עץ קטנות נתמכו עליהם, במרווח של כחצי מטר כל אחת מהידיות, אבל פשוט לא היה רצפה.

במקום רצפה, היה למטה, עמוק עמוק למטה, ים סוער ושוצף. לפי קולות הגירגורים והנהמות שבקעו מבפנים, היו שם כמה חיות מאד רעבות. היה ברור שגם אם אדם שיפול מטה לא ימות מטביעה או מטריפה, הנפילה מגובה כזה עלולה להרוג אותו.

הלך עלינו.

"איך עוברים את הפרוזדור הזה?" שאלתי בפחד ונצמדתי לדלת, שמחה שלא שלחתי בטעות רגל קדימה באופן אינסטנקטיבי כשהדלת נפתחה.

"אמורות להיות חמישה דרכים." אמרה נימפדורה בלי שמץ של פחד בקולה. "אבל אני רואה גם אחת."

טדי הינהן בכובד ראש.

"גם אני."

הם החליפו מבטים ואמרו בו זמנית:

"היתדות,"

"המנורות."

אוקי, כנראה שבאמת יש כמה דרכים לעבור את הפרוזדור.

"היתדות עשויות עץ קשיח ולא יפלו למים, לכן אם אני יתלה עליהם, אני אוכל לעבור לצד השני," טד הסתכל על נימי כאילו היא נפלה ממאדים.

"ומאיפה יהיה לך מספיק כוח כדי להיתלות עליהן ועוד לעבור מאחת לאחת?" ליגלגה נימפדורה. "אם אני אקפוץ על המנורות," היא הצביעה למעלה אל הנברשות עוצרות הנשימה. "אז אני אגיע לצד השני בקלות."

"אני לא מבינה, למה אתם לא פשוט עפים?" תהיתי בקול.

"יש כאן כישוף נגד תעופה," אמרו השנים ביחד.

קלטתי אוושת רוח במקום לא ברור.

"וואו, אני בטח הוזה," מילמלתי.

"מה?" שאלה נימי.

"נראה לי שיש כאן דרך שלישית."

הם החליפו מבטים.

"צמחיה, מים ואש," מילמלה נימפדורה והעבירה את מבטה עלינו. "כל אחד בדרך שונה!"

"אני לא בטוחה שאני צודקת!" מיהרתי להגיד.

"את בטח צודקת, כמו שאני צודק."

"וגם אני." הוסיפה נימפדורה מיד והם הצליבו מבטים.

"אז מה הדרך שלך?" שאל טד.

"ללכת באוויר."

הפרק הקודם		הפרק הבא