מארק

אני מקווה שתאהבו.

תגיבו.

~~~~~~~~~~~

ההליכה ברחוב הייתה מענגת!

עם כל כמה שהוא הראה אדישות לכבוד, וזלזול במכבדים, הוא  הרגיש מאושר כשאנשים כמעט ואספו את רגבי האדמה הנושרים מסוליות נעליו.

אנשים הגישו לו מתנות. שירתו אותו וחיזרו אחר חתימות.

ברור שזה היה חשוב לו. הרי מה זה כבוד בלי מכבדים?

בבית, העריכו אותו על יכולתו. אבל לא נהנו מהצלחתו. הוא לא הבין אותם.

אבא ואמא לא אמורים לשמוח בכך שבנם נמצא על גג העולם?

הם לא אמורים להיות גאים ע"כ שבנם מושא להערצת העולם?

הם לא אמורים להיות מאושרים לראות אותו מתפנק בידי ההמון?

לא זו גאווה של אם? לראות שבנה מוכשר?

לא זו גאוותו של אב? לראות את בנו מוביל? מעל כולם?

לא זו גאוותה של אחות? לראות את אחיה מפורסם?

הוא הדחיק את המחשבות הללו אל ירכתי מוחו, והתרכז בתענוג.

כבן טיפש עשרה סטנדרטי, הוא קרא לנער בשמו. הלא נכון. 'הם לא מבינים כלום! אני יודע יותר טוב מהם.'

אחרי כתריסר חתימות, בושה בהתחשב בכמות הצובאים עליו בבקשת חתימה, ובאורך הדרך, כמה הוכחות עליונות ועל הדרך, גם דרך. הוא הגיע הביתה.

קולו של דוד אלברט, שלא פוסק מלהג, כאילו קיים במיתרי קולו, כור גרעיני המייצר חשמל נון-סטופ, קידם את פניו בהיכנסו.

אבא הגיע רגע אחרי.

 "אתה יכול להסביר לי מארק, למה טרקת לי את הדלת בפרצוף, באמצע משפט?"

 "מתי?"

 "לפני שיצאת."

 "לא זוכר דבר כזה, אבל אולי. מיהרתי!"

 "לאן כ"כ מיהרת?"

 "אמרתי לך! אני עובד!"

 "ולא יכולת להגיד לי את זה לפני שהתחלת לעבוד?"

 "חשבתי שאתה יודע שלהיות אלוף העולם בקסמים זה כולל את העבודה הזאת."

 "לא. לא ידעתי. ואתה ידעת שלא ידעתי. ובכלל, גם עם כל ה"אלוף העולם בקסמים" הזה, לא שאלת אותי מראש, ולא שמת עלי קצוץ! מה א..."

 "טוב אבא. אל תתחיל!"
מארק קטע את אביו בגסות.

דוד אלברט נכנס לפתע לפריים. שאר המשפחה הגיחו מאחוריו.

אבא השתתק לרגע.

מארק ניצל את השקט הרגעי כדי לחמוק לחדרו.

אביו כיווץ את שפתיו, נשם עמוקות ולחש "יבוא הרגע שאני אדבר בלי גבולות של "מי מקשיב". לצערי הוא מתקדם ביעף."

הפרק הקודם		הפרק הבא