שלישית רידל

אמילי התעוררה ואירגנה את תיקה תוך דקה. תולדות הקסם, שיקויים, שינויי צורה, לחשים ותורת הצמחים. מושלם.

היא יצאה מחדר המועדון ומצאה בסוף גרם מדרגות את ליאו.

"שלום!" היא נופפה לו.

ליאו הרים את מבטו, חייך ונופף לה בחזרה.

"איך את חושבת שיהיה היום?" שאל.

"מדהים." ענתה אמילי.

להפתעת כולם, היום באמת היה "מדהים". טוב, לפחות במונחים של אמילי. במונחים של אנשים רגילים זה אומר: "שיעמום מוחלט".

הפרופסור בינס התגלה כסיוט מהלך. הוא הרצה במשך שעתיים על מהפכות הגובלינים באנגליה ואמילי גמעה כל מילה בצמא, כתבה וסיכמה כל מילה שאמר. כל השאר, לעומת זאת, ישבו ונחרו בקול בכיסאותיהם.

ליאו ניסה להישאר ער מתוך נימוס, אך ניכר שזה קשה לו. הוא נרדם והתעורר כל שניה (או יותר נכון: שינה).

אחרי השעתיים הנפלאות (והנוראיות בעיני כל השאר) האלה היה שיעור שיקויים, שפיצה לחלוטין על החוויה הקשה. הם למדו להכין סם מרדים, וכעבור חצי שעה כל החדר היה מלא בריחות מאלחשים כל כך עד שפרופסור סלגהורן רץ ליצור חלון.

אחרי שיעור שיקויים היה שיעור שינויי צורה. פרופסור ג'קסון ביקשה שיתאמנו שוב על הפיכה של גפרור למחט, ועל אמילי שכבר הצליחה היא הטילה להפוך חיפושית לכפתור. המשימה בוצעה בהצלחה כה רבה עד שהפרופסור אמרה לה שהיא שוקלת להעביר לה שיעורים פרטיים ברמה מוגברת או להעביר אותה לשיעור של אחת השכבות הגבוהות בשיעורי שינויי צורה.

בשיעור לחשים הם התבקשו להרחיף את תיקיהם. זה לקח כמה שניות ורבע שעה לפני סוף השיעור פרופסור פליטיק שחרר אותם להפסקה כיוון ש"הצליחו למעלה מהמצופה ללא כל קושי" (יהנו שלושים תיקים כבדים פגעו בו והוא נפל על ערימת הספרים שהשתמש בה ככיסא).

שיעור תורת הצמחים היה השיעור האחרון שלהם. הם למדו על צמח בשם פוקספייר, שבניגוד למה שאנשים חושבים, הוא לא פטרייה שזוהרת בחושך. למעשה היתה זו מין פקעת שהבהבה באור חזק כל כך שהסתנוורו.

הפרופסור לונגבוטום הורה עליהם להרכיב משקפיים שטשטשו את האור הבוהק של הפוקספייר ולמדו כיצד להפיק ממנו סם נגד שיעול. הפרופסור היה מרוצה למדי מביצועיהם של אמילי, ליאו ואלכס עד שלקח מהם את הסמים ואמר להם שייתן אותם למדאם פומפרי ויבקש ממנה לבדוק אותם, ושאם הם יצאו מתאימים לשימוש זה יחשב להם כחמישים אחוז מבחינת סוף השנה.

"היום הזה היה מתיש." אמר אלכס. "ניפגש בארוחת הערב באולם הגדול."

"להתראות!" קראה אמילי לאלכס וליאו שהמשיכו בדרכם ועלתה לכיוון חדר המועדון של רייבנקלו.

"כשצריכים אותו-זורקים אותו, וכשלא צריכים אותו-שומרים אותו. מי הוא?" שר מקוש הנשר בקול נעים.

"עוגן." אמרה אמילי מיד והקיר נפתח ואפשר לה לעבור.

חדר המועדון של רייבנקלו היה שרוי במסיבה ענקית. נראה כאילו מישהו פתח חנות ספרים יד שניה. כל חדר המועדון היה הומה. דוכני ספרי הלימוד להשאלה שהיו פזורים בכל מקום המו, נלקחו מהם ספרים והוסמו בהם. הספריות התפוצצו באנשים. תלמידים קראו בכל מקום. אף ספר לא מצא מנוחה. כל אחד מהם דופדף ללא הרף (קצב הקריאה של הרייבנקלואים מסחרר), נלקח מהמדף והוחזר אליו (לא תאמינו באיזו מהירות רייבנקלואי אמיתי יכול לסיים ספר).

"מה קורה כאן?" שאלה אמילי את אחד התלמידים הבוגרים.

"לכבוד כל תחילת שנה אנחנו עושים פסטיבל ספרים! עכשיו זה הפסטיבל של רייבנקלו, אבל עוד כמה שעות נעביר את הספרים לספריה ונעשה פסטיבל לכל בית הספר!"

"נשמע טוב!" קראה אמילי ושעטה לספריות ולדוכני הספרם. אף ספר לא חמק מעינה ואחרי כשעה היא גמרה את כל הספרים בחדר המועדון.

"למה את לא קוראת?" שאל אחד הילדים.

"גמרתי כבר את הכל…" נאנה אמילי.

"אין לך משהו לקרוא? בטוח? אפילו לא איזה ספר מעשיות?"

"גמרתי את כל הספרים שהבאתי מהבית…" אמילי נעצרה. אולי, אבל אולי, יש לה בעצם חומר קריאה…

"חכה כאן." היא אמרה והוציאה מיקה ספרון דק והניפה אותו בגאווה.

"באמת לא גמרת את זה?" הוא נענע בראשו.

"זה לא סתם ספר." היא פתחה אותו בתוכן העניינים, שם ניצב המשפט המוכר:

"אמור מה הנושא שבו תרצה לגעת

ואנחנו פה נרחיב אותך מדעת"

"ספר האינסוף מאת רוונה רייבנקלו?" הילד עצר את נשימתו.

"עותק מקורי, הכי טוב שיש." חייכה אמילי בגאווה.

"זה מדהים!" קרא הנער. "איפה השגת את זה?"

"קניתי את זה בסמטת דיאגון."

הוא בהה בה.

"זה עלה מאה אוניות." הרגיעה אותו.

"בסדר." אמר הילד. "כבר פחדתי שהם מחלקים את זה בחינם. תגידי…" עיניו נצצו. "אני יכול לקרוא את זה?"

"אתה לא תגמור אותו לעולם, אבל אני מניחה שאני אוכל להשאיל לך אותו מדי פעם לפעם." צחקה אמילי.

אוי, היא לא האמינה שזה קורה. לה, לאמילי צ'ייס בכבודה ובעצמה יש חבר?! לא, הם לא חברים… רק ידידים שהכירו בחדר המועדון של רייבנקלו…

או שאולי לא?

אמילי לא היתה בטוחה.

"תפתחי." דחק בה הילד.

"על מה אתה רוצה לקרוא?"

"אני לא ממש מתמחה בשינויי צורה." הודה הנער. "את יכולה לפתוח בערך הזה כדי שאני אוכל ללמוד יותר?"

"שינויי צורה." אמרה אמילי לספר, שרעד. הרבה תכנים נפתחו בתוכן העניינים. ביניהם: "שינויי צורה למתחילים: למדו לכשף טוב יותר.", "דוכן מלא של ספרים מכושפים בשינוי צורה הוחרם על ידי משרד הקסמים." ו"שינויי צורה: קורס שינויי צורה למתקשים."

"על מה ללחוץ?" שאלה אמילי.

הילד לחץ על הערך: "אנימאגוסים לא רשומים שנעלמו."

"איך זה יועיל לך?" שאלה אמילי בהפתעה.

"אנחנו לומדים עכשיו על אנימאגוסים." הילד משך בכתפיו.

הספר נדלק והערך נפתח.

אמילי והנער התחילו לקרוא במרץ:

"סר קורנליוס פירנל פימפרנל הפך לאנימאגוס לא רשום של סוס. בדרך זו הוא ביצע אינספור פשעים, בניהם: רציחת בחירי משרד הקסמים, שכר בחפצים אסורים, הטלת קללות שאין עליהן מחילה ועוד. הוא היה פושע מסוכן עד שבשנת 1987, ניסה לשכור בספר מסוכן, אסור ומסווג, אך לא הגיע לפגישה עם השוכר. השוכר נחקר ואמר שלא יודע דבר על הפרשיה המוזרה חוץ מעובדה שחיכה לספרים בלתי חוקיים מסר קורנליוס פירנל פימפרנל. עקבותיו של סר קורנליוס לא גולו עד עצם היום הזה."

"מפחיד." אמר הילד ואמילי דפדפה לעמוד הבא.

"אוקטירנוס פורנוס למד על קסמי אנימאגוס והפך לאנימאגוס של אוגר בעודו בן שתיים-עשרה. אמנם הוא ידע כי הוא חייב להירשם, אך החליט לוותר על החלק הזה בהפיכתו לאנימאגוס. הוא לא הפך לפושע, אלא רק מדי לילה התאמן על קסמי האנימאגוס שלו. לילה אחד שכח להפוך בחזרה לאדם ואחד התלמידים מצא אותו. הוא צרח בבהלה ואוקטירנוס המפוחד רץ ונכנס לחור בקיר. הוא מעולם לא יצא מהחור הזה. ניסו למשוך אותו בלחש זימון ולבדוק אם הוא עדיין שם, אבל אף אחד מהלחשים לא נענה. נראה שהוא פשוט התפוגג ולא קיים עוד."

"מה קורה עם האנימאגוסים האלה?" אמרה אמילי והפכה את העמוד.

"המקרה הזה הוא לא העלמות. שלושה אנימאגוסים לא רשומים הסתובבו בהוגוורטס בזמנו: סיריוס בלק, ג'יימס פוטר ופיטר פטיגרו. הם הפכו לבעלי חיים על מנת לארח חברה לחברם איש הזאב: רמוס לופין בלילות ירח מלא. אבל המזל לא האיר להם פנים. סיריוס הורשע כרוצח ונכלא באזקאבן. הוא ברח ונרצח במשרד הקסמים תוך כדי לוחמה בבלטריקס לסטריינג' והגנה על הארי פוטר. ג'יימס נרצח על ידי וולדמורט עם אישתו, לילי, בעת שניסו להגן על בנם הארי. רמוס נרצח גם הוא בקרב על הוגוורטס עם אישתו והותיר אחריו את בנו, טדי לופין, בידי סנדקו, הארי פוטר."

"הארי פוטר היה הרבה יותר ממה שחשבתי." אמרה אמילי. "ידעתי שהוא כמעט נרצח על ידי וולדמורט בגיל שנה, אבל לא ידעתי שהסנדק שלו מת כשהוא ניסה להגן עליו או שהוא היה סנדק ליתום בגיל אחת עשרה."

"חשבתי שכולם יודעים את זה." הילד הביט בה בפליאה.

"אני, אממ, בת מוגלגים."

"אה." הילד הפנה את ראשו חזרה אל הספר.

"המקרה האחרון של העלמות אנימאגים היה ריטה סקיטר, כתבת בנביא היומי. היא היתה אנימאגוס של חיפושית ובסופו של דבר נעלמה בלי להותיר עקבות. רוב הסיכויים שמישהו פשוט דרך עליה והיא מתה, אבל אין לדעת."

"מסקנה: לא להפוך לאנימאגוס לא רשום." אמר הילד ואמילי צחקה.

"אני חושבת שאולי הם נעלמים כשהם במצבי פחד." אמרה אמילי.

"יש סיכוי. אבל למה?"

"אני לא יודעת." אמרה אמילי. "אני בת מוגלגים. למה שאני אדע? אתה זה שאמור לדעת פה דברים."

"היי!" הוא קרא.

"מי לוקח את הדוכן הזה לספרייה?" של אחד המדריכים. "הפסטיבל הבית ספרי מתחיל!"

"אני אקח!" התנדבה אמילי. "אתה יכול לעזור לי?" שאלה את הילד כבדרך אגב.

"בסדר." הוא אחז בצד אחד של הדוכן והרים, ואילו אמילי הרימה בצידו השני של השולחן.

"אגב, איך קוראים לך?" שאלה אותו כשפסעו בזהירות במדרגות אוחזים בצידיו של הדוכן.

"אני יונתן. ואת?"

"אמילי."

"נעים להכיר." אמר יונתן.

"איך מתנהל פסטיבל הספרים?"

"אה, למעשה בדרך כלל בקושי באים ילדים, אז לא שונה במיוחד מבחדר המועדון." ענה יונתן.

אמילי חייכה. "אני אדאג שזה לא יהיה ככה השנה."

"איך?"

"יש לי דרכים משלי." ענתה אמילי. היא הרימה מכשיר שקנתה בסמטת דיאגון… למעשה, היא אלכס וליאו קנו. מכשיר קשר קסום.

"מה את עושה?"

"חכה לי רגע." אמרה אמילי והלכה אל מאחורי המדרגות. היא הדליקה את המכשיר. "אלכס." אמרה.

המכשיר זע קצת ומיד אחר כך הפנים של אלכס הופיעו מולה.

"מה?" הוא שאל.

"אנחנו צריכים הרבה ילדים שיבואו לפסטיבל הספרים! אנ

 יוצרת עותקים של הספר המכושף!"

"אי-אי קפטן!" אלכס הצדיע ברישול. "אני אבקש מהחברים שלי לבוא!"

"תודה!" קראה אמילי וסגרה את המכשיר. היא פתחה אותו שוב מיד ולחשה: "ליאו."

ליאו הופיע מולה והיא ביקשה גם ממנו לקרוא לחברים שלו. הוא נענה בחיוב.

"בסדר!" קראתי אל יונתן. "בוא נמשיך."

הם הגיעו לספריה. אמילי עזרה ליונתן למקם את הדוכן וקראה: "קחו את הספרים הקסומים שלכם ותשכפלו אותם!"

"מה זאת אומרת?"

"התלמידים האחרים אוהבים ספרים קסומים! קחו את הספרים המכושפים וצרו עותקים!"

"הבנתי את הרעיון!" קרא אחד המדריכים הבוגרים. "אם יהיו ספרים שהם אוהבים, הם יבואו!"

"בדיוק!" קראה אמילי.

בין רגע הספריה נמלאה לחשי ג'מיניו וספרים משוכפלים הופיעו בכל מקום.

"למה את לא משכפלת את שלך?" שאל אותה יונתן.

"את הספר הזה כתבה רוונה רייבנקלו עצמה. זה יהיה זלזול לשכפל אותו."

"אבל יש הרבה עותקים."

"נכון." עותקים." אמרה אמילי. "לא שכפולים. ספר כזה מעתיקים מילה במילה."

"אולי יש פה עותק, נוכל לשכפל אותו…"

"את זה אפשר לעשות." ענתה אמילי.

"גברת תינא!" קרא יונתן אל הספרנית החביבה. "יש לך עותק של ספר האינסוף של רייבנקלו?"

הספרנית חייכה אליו. "כמובן." אמרה וניגשה אל אחד המדפים. היא הוציאה ספר זהה לשל אמילי. "הנה."

יונתן הרים את הספר, נקש עליו בשרביטו ואמר: "ג'מניו." עותק נוסף של הספר הופיע לידו.

כעת הספריה מלאה בספרים. מספיק כדי שלא יהיה מקום על המדפים והדוכנים. אז בסופו של דבר התלמידים רצו אנה ואנה כדי לשכפל שולחנות וספריות.

"הרחבתם את הספריה שלי פי עשר." צחקה גברת תינא. "זה יהיה נחמד. תוכלו לשכפל גם את המבנה בפעם הבאה? אני לא חושבת שיהיה מספיק מקום."

צחוקים רבים נשמעו מכל פינות החדר.

"כן, גם הפעם תהיה גישה למדור המוגבלים." אמרה גברת תינא כשראתה את מבטו השואל של אחד התלמידים. "אל תדאגו-סתמתי בסלוטייפ את הפה של כל הספרים הצורחים."

עוד צחוק מתגלגל נשמע.

"אני רואה שהגענו בדיוק בזמן." נשמע קול מהדלת. אמילי הסתובבה וראתה את אלכס עומד בפתח ומאחוריו ים של תלמידי גריפינדור.

"וואו, מעולם לא באו כל כך הרבה תלמידים לפסטיבל!" קראו כמה תלמידי רייבנקלו.

באותו רגע גם ליאו נכנס עם בית הפלפאף.

"תשכחו ממה שאמרתי. מעולם לא באו כל כך הרבה תלמידים לפסטיבל!" קרא אחד הילדים.

"רק בית סלית'רין חסר." אמר תלמיד אחר.

"אני אקרא להם!" התנדבה אמילי.

"אממ… אולי עדיף שאחד התלמידים הבוגרים יותר ילכו…" אמר אחד התלמידים והביט בחברו בחשש.

אמילי שלחה בו מבט רושף. "ואני קיוויתי שאין יותר אמונות כאלה."

התלמיד הביט בה בפה פעור והא יצאה מהספריה, שערה השחור מתנופף מאחוריה.

"סקורפיוס!"

סקורפיוס הסתובב והביט באמילי שרצה לעברו מנופפת בידה.

"מה?" שאל.

אמילי עצרה והתנשפה. "בסדר, אז יש פסטיבל ספרים בספריה, אתה יכול לקרוא לילדים בבית שלך?"

סקורפיוס הביט בה. "הם אומרים שהפסטיבל נוראי."

"אז תגיד להם שהפעם יש ספרים קסומים…" אמרה אמילי.

"בסדר…" סקורפיוס קימט את מצחו. "בסדר. אני אקרא להם."

"תודה!" קראה אמילי וכבר התחילה לחזור לספריה. "להתראות אחר כך!"

סקורפיוס התבונן בה מתרחקת עוד כמה שניות ואז פנה אל חדר המועדון.

נראה שכל התלמידים ציפו שתחזור לכל הפחות שרופה. לפי הבעות פניהם, הם בהחלט לא ציפו שהיא תופיע בפתח הספריה בריאה ושלמה ובמצב רוח מרומם למדי.

"מה העיניין?" שאלה אמילי כשכולם בהו בה. שניה אחרי זה כולם מיהרו לחזור לעיסוקיהם.

אמילי לא היתה צריכה את כל הספרים מסביב. מספיק לה לקחת את ספר האינסוף והיא תוכל לקרוא בשלמות כל ספר שתנקוב בשמו.

ליאו העביר את הדפים בקצב סטרדנטי. לעומתו, אלכס קרא בשקיקה כמו תלמיד רייבנקלו. אמילי שמחה מהשינוי שחל בו, אבל היא חשבה שאולי… רק קצת… היא מתגעגעת לאלכס הישן, שצעק במסדרון וקפץ על המיטה.

הפרק הקודם