גלקסיות בהתנגשות

קמתי במיטתי במהירות, הפעם בהכרה מלאה, ויצאתי מן המועדון. הלכתי נסערת לכיוון משרדה של פרופסור מקונגל. מחשבות מפחידות התרוצצו לי במוח. הדחקתי את כולן עד ששאלה אחת הדהדה בראשי: 'מה לעזעזל קרה פה?' אני ישנתי, לא? זה רק חלום.... אז איך זה הגיוני שהתליון ריק?? אני בכלל לא פתחתי אותו...

'אולי פתחת אותו מתוך שינה?' שאל קול הססני. רציתי להיתלות בו אך הוא התפוגג ונעלם.

הגעתי לפתח המשרד של פרופסור מקונגל. “סיסמה?” דרש אחד מחתולי האבן בקול חמור.

"שינוי צורה?” אמרתי בהיסוס. להפתעתי החתול זז ודלת העץ הגדולה נפתחה בחריקה, חושפת מאחוריה גרם מדרגות עגול ולולייני.

עליתי במהירות ונכנסתי למשרד. “פרופסור?” קראתי. כמה מלמולים נרגנים עלו מהדיוקנאות.

"אנחנו רוצים לישון,” מלמל בכעס זקן עצבני מדיוקאן בעל מסגרת ירוקה ונחשים כסופים חרוטים בה. “עשרים שנה שאף תלמיד לא ערך פה ביקורים ליליים, אני מבקש שזה ישאר כך.” אוקי, זה ללא ספק פניאס ניגלוס.

בחרתי להתעלם ממנו. “פרופסור מקונגל?” קראתי שוב.

"אני חושש שהיא לא נמצאת פה,” אמר קול רך מאחורי.

"שופלקה,” קפצתי בבהלה והסתובבתי. הקול בקע מתוך דיוקאן רחב שהיה תלוי מאוחרי כיסאה של המנהלת. קוסם מבוגר, לבוש בגלימה סגולה מנצנצת ובעל זקן ושיער ארוכים וכסופים הביט בי במבט תכול וטהור מבעד למשקפי החרמש שלו שנחו על אפו המעוקל. הוא יכל להיות רק מישהו אחד.

"פרופסור דמבלדור?” קראתי בהפתעה. “חשבתי שיש לך דיוקאן בלובי של הקדוש מנגו.

"יש לי אחד כזה שתלוי שם,” השיב דמבלדור בעליצות.

"איפה פרופסור מקונגל?” שאלתי. “א..אני – היא אמרה לי שאני אבוא למשרד ברגע ש – א..אני צריכה אותה, בקיצור.”

"היא אמרה לך להגיע למשרדה אם תחלמי שוב חלום וליאוריס אחיך החורג, או בן דודך אם את ככה מעדיפה לכנות אותו, יהיה מעורב בו.” אמר דמבלדור. “וזה יהיה חלום שדומה לחלום האחרון שחלמת, האם אני צודק?”

"א..איך – ?”

"נערתי היקרה, אני יעצתי למינרווה מקונגל היקרה לנהוג כך.” השיב פרופסור דמבלדור. “לצערי, פרופסור מקונגל יצאה ממש כמה דקות לפני שהגעת בשל עניין דחוף שאינו סובל דיחוי אז עד שהיא תחזור אני מציע שתספרי לי את מה החלום שחלמת.”

"זה לא היה חלום,” אמרתי. “אני בטוחה בזה. א..אני – אני פתחתי את התליון שלי והבאתי את השיקוי והלחש לליאוריס,” אמרתי וקולי רעד.

"מה?” פרופסור נמבלדור נדהם אך הוא התעשת כעבור רגע. “האם את בטוחה שזה לא היה חלום?”

"כן,” אמרתי ופתחתי את התליון. “הנה, התליון ריק. אני בכלל לא פתחתי אותו לפני שהלכתי לישון.”

בעודו רגע הבזק ירוק הבזיק מפינת החדר. פרופסור מקונגל יצאה מהאח משתעלת. “מה את עושה פה, מיס בייקר?” היא שאלה. “האם חלמת שוב?”

"זה לא היה חלום,” אמרתי. “פרופסור, זה ליאוריס. אני... הוא...”

הארי הופיע באח גם הוא. הוא פער את עיניו כשראה אותי עומדת במרכז החדר.

"ליאנה, אני חושב שכדאי שתספרי לנו את כל מה שקרה מהרגע שנישכבת במיטתך,” אמר פרופסור דמבלדור.

נשמתי נשימה עמוקה וסיפרתי להם את כל מה שקרה מהרגע שנשכבתי במיטתי.

כששסיימתי פרופסור דמבלדור הביט בי במבט מוזר. “אבל זה לא נשמע הגיוני,” הוא מלמל. “כיצד יכולת לצאת מהוגוורטס כל כך בקלות?”

"אלבוס, מתי זה היה הגיוני שקיימים חיים בגלקסיות מרוחקות?” נבחה פרופסור מקונגל.

"שום דבר שקשור לליאנה לא ישמע לנו הגיוני,” אמר הארי. “בדיוק בגלל זה הכל יכול להיות הגיוני.” הוא הוסיף כעבור רגע. “אבל, אני מסכים עם פרופסור דמבלדור, מינרווה. כיצד ליאנה הצליחה לצאת מהוגוורטס? את לא חושבת שהיא רק צפתה בדברים ממיטתה? אני הייתי בטוח לחלוטין שוולדמורט הצליח להשתלט עלי אבל תודות להרמיוני שיודעת את הוגוורטס; תולדות בעל פה הבנתי שאין שום סיכוי שיצאתי משטח של הוגוורטס, כיצד זה יתכן שליאנה עשתה את זה?”

"זה לא היה חלום!” אמרתי בפעם המי יודע מה והתחלתי לכעוס. לפתע השתתקתי בבת אחת. שמחה פראית תקפה אותי. המרפק השמאלי שלי שוב החל לכאוב. פרצופיהם של מקונגל, דמבלדור והארי הטשטשו והתחדדו מספר פעמים.

"ליאנה,” החל הארי לומר.

"אני פתחתי את השער לפינאטיס,” אמרתי. “ליאוריס הצליח להשתלט עלי איכשהו, למרות שהוא רחוק ממני במרחק של מאות מיליוני קילומטרים. אני זוכרת שאמרתי לחשים מוזרים שאני בכלל לא מכירה. אחד מהם גרם לי להצליח לעבור דרך השערים של הוגוורטס כאילו הם אבק.”

המרפק השמאלי שלי שוב פעם. דמעות של כאב עלו בעיניי. מצמצתי בחוזקה. גל של שמחה פראית שוב שטף אותי. פלטתי גיחוך מוזר. הם תקעו בי מבטים.

"הוא שמח.” אמרתי במהירות. נשענת בחוזקה על השולחן כשהחדר החל להסתובב קמעה. “הוא ממש משח שהתוכנית שלו הצליחה, ליאוריס. עכשיו הוא יוכל לפלוש לכדור הארץ.”

הארי, מקונגל ולפרופסור דמבלדור החליפו ביניהם מבטים מבוהלים.

"ליאנה,” אמר דמבלדור ודחיפות נשמעה בקולו. “תראי לי בבקשה את מרפק שמאל שלך. עכשיו!”

עזבתי בלית ברירה את השולחן. רגליי התנודדו מעט, שניה לפני שנפלתי ידיהם של הארי ומקונגל תמכו בי מאחור וייצבו אותי בחזרה. חייכתי חיוך קלוש אל פניהם המבוהלות והרמתי את השרוול הפרוותי. נגעתי במרפק אבל נשכתי את שפתי בכאב.

סובבתי את ידי כך שאוכל לראות אותו. קו אדום דקיק נמתח שם, כמו גבעול דשא עם פינות חדות במיוחד, באורך של כשלוש סנטימטר.

"זה לא נראה כמו ברק,” קטעתי את השקט שהשתרר.

הארי פלט צחקוק. “את מגלה שיש לך צלקת על היד וכל מה שאת אומרת זה לא נראה כמו ברק?”

"ליאנה, הצלקת הזאת, תמיד הייתה שם?”

"אאה, כן?” אמרתי. “לא חשבתי שזה משהו מיוחד, בקלות זה יכול להיות מחתך או מכוויה כלשהי, אם באמת היה לה צורה של ברק אולי הייתי חושדת...”

"גם לי הצלקת לא ממש בצורה של ברק,” הארי גלגל את עיניו והסיט את שערו ממצחו. קו מזוגזג דקיק וכמעט דהוי לגמרי נמתח לו מעל גבתו הימנית. “רולניג הפכה את הצלקת לברק כדי שזה ישמע יותר מרשים.” הוא משך את כתפיו.

"מה זה אומר, הצלקת הזאת?” שאלתי בלחץ. “למה היא כואבת לי? מה זה החלומות המוזרים האלה ואיך ליאוריס הצליח להשתלט עלי?”

"ליאנה, יש לכל רק תשובה אחת,” אמר פרופסור דמבדלור. “ואני חושש שבמקרה שלך כדי שתשמעי את זה הכי מוקדם שאת יכולה.”

הלב שלי הלם בפראות. למרות שכבר ניחשתי, ניחוש קטן ופרוע מה דמבדלור הולך לומר.

"את הרוקרוקס, ליאנה,” אמר פרופסור דמבדלור. “הורקרוקס שנוצר בכוונה מלאה על ידי ליאוריס, בן דודך.”

הפרק הקודם		הפרק הבא