הו אלוהים לא שוב!

כן! כן! אתם לא מדמיינים! זה עוד פרק!

יאי! זה היה כתיבה ממש מהירה (תוך יום וקצת) ותהנו בכל אופן!

הארי התעורר למחרת אל שלושה לחשי עקיצה שהוטלו בהצלחה מהירה. "אאו!" הוא התלונן כשהגיע לשרביטו ופרק את התוקף האלמוני. "למה זה היה טוב?"

"סליחה, הארי," אמר פרסי בהתנצלות. "אבל הבנתי שאם אני אנסה להעיר אותך נורמלי אני אמצא את עצמי מקולל."

"אז החלטת להקדים ולתקוף ראשון?" שאל הארי, מעוצבן, כשהחזיר לפרסי את שרביטו. "מה כל כך חשוב שהחלטת להעיר אותי בשעה מופרכת כל כך?"

"השעה 8:30," יידע אותו פרסי, די ביהירות. הארי התרשם למדי מיכולתו כמדריך להישמע יהיר אפילו כשהוא עושה משהו כל כך יומיומי כמו לומר את השעה. לדראקו היתה את הנטייה הזו לעיתים. זה וודאי קטע של טהורי דם.

"אף אחד לא אמור לקום לפני תשע אם אין לו שיעור אלא אם זה עניין של חיים ומוות," אמר הארי ברצינות. "ואני בטוח שרון ונוויל הסבירו לך מה קורה כשמעירים אותי. ובהתחשב בזה שאלה שניים מהחברים הכי טובים שלי, תחשוב איך אני עלול לקלל כל אחד אחר…"

פרסי בלע את רוקו. "כמובן. ובכן, אם כבר מדברים, זה מצב חרון. אחותי שותקה הלילה."

"ג'יני?" חזר הארי בחוסר אמון. אם כבר מדברים על אירוניה. היא היתה הבן אדם האחרון שהארי ציפה שיאובן - חוץ ממנו, כמובן. ברור שלרידל התחיל להימאס מחוסר ההצלחה של הבסיליסק שללו בגלל שהארי היה מוכן עם מלאי של שיקוי דודאים והחליט לפתוח את העניין לציבור הרחב במקום לטרוח עם לבדוק כל פעם את מדרג הדם של התלמידים. לא שלפטיגרו יש בכלל דרך לבדוק את זה, שלא כמו ג'יני. "מה היא בכלל עשתה? אין שום דרך שהבסיליסק יוכל להיכנס לחדר המועדון של גריפינדור, ואפילו אם הוא נכנס, מישהו אחר היה שם לב."

"כן, טוב," פרסי המשיך, ונראה מעט נבוך. "היא לא הייתה במועדון… וכך גם לא הבן שמצאו איתה."

הארי נשנק. "בן? היא רק בת אחת עשרה!"

פרסי הציץ בו בסקרנות. "רוב האנשים בגילך לא היו מגיעים למסקנה הזו כל כך מהר, אם בכלל."

הארי משך בכתפיו. "ממתי אני 'רוב האנשים'? אז מי היה איתה? והאם הם שניהם בסדר?"

"נוויל לונגבוטום," השיב פרסי מיד. "אני מאמין שהוא חבר שלך. יש לך איזשהו מושג מה ג'יני ונוויל עשו יחד בחוץ אחרי שעת העוצר? הם לא היו מאוד רחוקים מהאישה השמנה ופיבס נמצא מאובן ליד, אז הם כנראה ראו את הבסיליסק דרכו."

"וואו," אמר הארי, רועד משהו. "זה היה קרוב." ולחשוב שהם אפילו לא חשבו להביא מראה! אם פיבס לא היה שם במקרה… זה לא היה קורה בפעם שעברה. אולי בגלל שהתערבותו של הארי גרמה לכך שאף אחד לא שותק לזמן ארוך אז אף אחד לא לקח את האיום ברצינות הפעם? יש סיכוי שזו בעיה. הוא יצטרך להעביר לגריפינדור הרצאה לגבי זה מאוחר יותר ולקוות שהם יעבירו את זה הלאה.

"כמובן," פרסי הנהן. "אם משהו היה קורה לג'יני…" הוא נענע בראשו, ולא סיים את המשפט. "בוא אחרי."

"אתה הרגת את החתולה שלי!" האשים אותו פילץ' ברגע שנכנסו למרפאה.

הארי מצמץ. "אם אני לא ממש טועה - מה שמאוד יכול להיות בהתחשב בתחושת הדז'ה וו הכמעט בלתי פוסקת שלי - לא היתה לנו כבר את השיחה הזו?"

"היתה," אמר דמבלדור בחומרה. "אך אבוי, גברת נוריס הותקפה שוב הלילה."

"זה, כמה, ארבעה אנשים?" שאל הארי. כשדמבלדור הנהן, הוא המשיך, "זה בהחלט הרבה בשביל פעם אחת. אה, הנה." הוא הושיט למדאם פומפרי שלושה בקבוקונים של שיקוי דודאים. "אני מתנצל שאין לי אחד בשביל גברת נוריס, אבל שמעתי רק על נוויל, ג'יני ופיבס."

"היא לא צריכה את השיקוי הארור הזה שלך, היא מתה!" שאג פילץ'.

"אה," אמר הארי בשקט, מופתע. הוא לא ציפה לזה. חבריו והתלמידים האחרים, למרות שנעשו חסרי זהירות עם הזמן, לפחות יכלו לקחת איתם מראות. גברת נוריס לא רק שלא יכלה לעשות דבר כזה, היא גם ככל הנראה לא עמדה מאחורי פיבס כשהבסיליסק הגיע. הוא הרגיש נורא בשביל פילץ'. אכן, הבן אדם היה לא נחמד בקטע מוגזם והארי לעיתים קרובות פינטז להרוג את החתולה המקוללת הזו, אבל הוא לעולם לא באמת היה עושה את זה. היא היתה כל מה שהיה לפילץ', במלוא מובן המילה, ולהיות השרת הסקיב בבית ספר מלא בילדי קוסמים ששנאו אותו… הארי החליט לכתוב לגברת פיג ברגע שזה יגמר. היה לו רעיון.

"אני מצטער," אמר הארי בקול לא משכנע.

"לא אתה לא," אמר פילץ' במרירות. "אתה שנאת אותה בדיוק כמו כולם. היא לא היתה עושה לך שום בעיות אם רק היית מקשיב לכללים. אם השניים האלה," הוא הפנה את ראשו לעבר ג'יני ונוויל, "היו נשארים במועדון איפה שהם היו אמורים להיות, זה לעולם לא היה קורה. זה לעולם לא היה צריך לקרות." במילים אלו, פילץ' יצא בסערה מהמרפאה.

הארי עמד שם במבוכה עד ששמע את ג'יני מתחילה להשתעל. "את בסדר?" הוא שאל, ממהר לצידה.

"כן, אני - מה קרה?" היא שאלה באיטיות.

"הותקפתם על ידי הבסיליסק הלילה. הוא הרג את גברת נוריס ואיבן אותך, את נוויל, ואת פיבס," הסביר הארי.

"מעולם לא חשבתי שאומר את זה," אמר נוויל, גם הוא ער עכשיו. "אבל אנחנו באמת חייבים לו עכשיו. אבל בואו גם לא נזכיר לו את זה אף פעם או שהוא יגייס את עזרתנו לכמה מעשי קונדס טפשיים שיגרמו לנו ריתוק לכל יום במשך חודש שלם."

"או שיעלו לנו במאות נקודות בית," הסכימה ג'יני.

"מצד שני," אמר הארי במהירות, "אתם כן חייבים לו את חייכם."

"אם אתה כל כך נואש לאבד מאות נקודות בית, למה שלא תעבוד אתה עם פיבס כדי להשיב לו את גמולו על שהציל את חיינו?" החזיר לו נוויל.

דמבלדור נראה נדהם לחלוטין למחשבה שמישהו ממש רוצה לאבד נקודות. אחרי שהתלבט בכך לרגע, הוא החליט שנוויל וודאי צוחק ועדיין עוד המום מהאירועים הטראומטיים האחרונים. "מה אתה וגברת וויזלי עשיתם מחוץ לחדר המועדון אחרי שעת העוצר, אדון לונגבוטום?" הוא שאל.

"טוב…" התחיל נוויל, ונשמע מעט נבוך.

"רון עצבן אותנו כי הוא רצה שנוויל יעבור לידו וליד הרמיוני אבל לא רצה אותי שם וכשנוויל אמר שהוא מעדיף להמשיך לדבר איתי, רון התעצבן והתחיל להאשים אותי שאני מנסה לגנוב לו את כל החברים," אמרה ג'יני ישירות. "אז הלכנו. לא הלכנו רחוק ולא חשבנו שמשהו יקרה -"

"אבל קרה, גברת וויזלי," אמר דמבלדור ברכות.

"אני יודעת," היא אמרה בכניעה. "אני מצטערת."

"אני מקווה שלמדתם מזה שהעוצר נעשה כדי לשמור עליכם, במיוחד עכשיו כשיש בסיליסק על הפרק. עדיין, עשרים נקודות מגריפינדור," יידע אותם דמבלדור בחומרה.

בהתחשב בטון הרציני של השיחה, הארי עצר בעצמו מלצהול.

מספר שבועות לאחר מכן, הארי בעצמו כמעט שקע לתוך השגרה המוזרה של בדיקת השתקפויות, התאבנויות אקראיות והפשרות כמעט קבועות. כמעט, אבל לא מדי, כי הוא שלא כמו כל אחד אחר זכר מה קרה בפעם הקודמת שהבסיליסק שוחרר.

כרגע, הוא עמד באולם הגדול עם רון, הרמיוני ונוויל מחכים לתחילת המפגש הראשון (והאחרון, למיטב זכרונו של הארי) של מועדון הדו קרב.

"רק אומרת, אני לא מבינה איך אף אחד לא שמע על זה עדיין," אמרה הרמיוני. "כלומר, למען השם, התקיפות התחילו לפני חודש וחצי!"

"מי יכתוב הביתה על דבר כזה?" שאל רון, והסתכל עליה כאילו היתה רוח. "ההורים שלנו היו מחזירים אותנו מיד לפני שהיינו מספיקים לומר 'להארי יש מלאי בלתי נגמר של שיקוי דודאים וכולנו בודקים מסביב לכל פינה עם מראות כך שאנחנו לא באמת בסכנה כזו נוראית'."

"רון, יכולת לעשות די הרבה בזמן שאמרת את כל זה," אמר נוויל, משועשע. "הביטוי המקורי זה לא בכלל "לפני שתספיק לומר קווידיץ'?"

"כן, אבל אני חושב שהדרך שלי יותר מתאימה לסיטואציה," השיב רון.

"אין לי מלאי בלתי נגמר," תיקן אותו הארי. "למעשה, אני באמת צריך להזמין עוד. "אני רק שמח שכולם ממשיכים להשתמש במראות, או שהעניינים היו מתחילים להיות רציניים."

"היו מתחילים?" הרמיוני חזרה אחריו בחוסר אמון. "הארי, יש כאן את אחד היצורים הכי מסוכנים שידועים לנו מסתובב חופשי בבית הספר ותוקף תלמידים; זה כבר רציני. ואני יודעת שאף אחד לא רוצה להדאיג את ההורים שלו ונראה שאנחנו לא סובלים מנזק קבוע - חוץ מגברת נוריס, כמובן - אבל למה אין שום אזכור לזה בשום פורום אחר? הנביא היומי לפחות."

"שיחדתי אותם," אמר הארי בפשטות.

"אתה מה?"

"אל תצעקי," אמר הארי בעצבנות. "זה לא בדיוק לידיעת הציבור."

"אבל הארי, אתה לא יכול פשוט -" הרמיוני התחילה בחוסר אונים.

"למעשה, אני יכול, ותני לי להגיד שזה בהחלט אומר משהו על האוכלוסייה אם העיתון 'המכובד' היחיד לא רק ששייך לממשלה, אלא גם מוכן לקבל שוחד מבן שתים עשרה. וזה לא שאני עושה את זה רק בשביל למתוח עליהם ביקורת, למרות שאולי אני נהנה מלגרום להם לכתוב משהו שאני מסכים לו פעם אחת."

"איזו הצדקה יש לך בדיוק?" דרשה הרמיוני.

"אם אנשים מרכזיים ישמעו שדמבלדור לא מצליח לשמור עלינו מהבסיליסק שמסתובב חופשי בבית הספר,  הם יסלקו אותו ויעמידו בובה של הממשלה להיות מנהל במקומו. ולא רק שזה לא יעזור, זה יחמיר את המצב פי עשרה. אני לא רוצה שדברים יסתבכו עוד יותר משהם עכשיו, ולהפוך את זה למשחק פוליטי אכן יסבך אותם." אמר לה הארי.

"הי זה לוקהרט?" שאל רון. "עם סנייפ?"

"מישהו מהם בכלל עבר הכשרה ללימוד דו קרב?" שאלה הרמיוני בשפתיים קפוצות.

"אולי לא לוקהרט," הודה הארי. "אבל סנייפ יודע המון על אומניות האופל ואני מעריך שהוא די טוב בדו קרב."

"אולי," הסכימה הרמיוני. "אבל אני עדיין חושבת שזה צריך היה להיות פליטיק; הוא היה אלוף דו קרב כשהוא היה צעיר, אתה יודע."

הארי צפה כשההדגמה של לוקהרט וסנייפ הלכה כמעט כמו בפעם שעברה - כשסנייפ העיף את לוקהרט אל הקיר. עדיין, הארי אימן את לוקהרט קצת לגבי מה לעשות במקרה שהוא נוצח ולא רוצה להודות בכך וכך במקום להעמיד פנים שהוא ידע שסנייפ עומד לעשות את זה  ולהישמע לגמרי לא משכנע, לוקהרט הלך על הגישה המעשית של לחייך ולהודות לסנייפ על הדוגמא הנהדרת ולהזהיר את התלמידים שלא להשקיע כל כך הרבה כוח בלחשים שלהם. למעשה, לוקהרט כמעט גרם לזה להישמע כאילו זו היתה טעותו של סנייפ שלוקהרט עף על הקיר, ולא של לוקהרט. סנייפ, כצפוי, נראה רצחני וידו הושטה לשרביטו אז לוקהרט מיהר לדלג לחלוקה לזוגות.

סנייפ עבר שם והצמיד את הארי לנוויל, הרמיוני למיליסנט בלסטרוד ורון לדראקו.

"שרביטים מוכנים!" קרא לוקהרט. "בספירה ל-"

לוקהרט לא הספיק יותר מזה כשדראקו ורון התחילו לקלל אחד את השני ברגע שסנייפ הפנה את גבו.

מבוהל מעט, סנייפ לבסוף הפריד בניהם וקרא להם לבמה כדי שיוכלו לנסות שוב בלי לסכן את כולם סביבם. לוקהרט ניסה, לא פחות, לקחת את הארי ונוויל, אבל סנייפ ציין שהארי אף פעם לא לקח דברים ברצינות אלא אם זה כלל טראומה רגשית קיצונית של אחד מחבריו או מישהו שמת ולוקהרט נאלץ לוותר.

"שלוש - שתיים - אחת - עכשיו!" צעק לוקהרט.

"סרפנסורטיה!" צעק מאלפוי ברגע שלוקהרט אמר 'עכשיו', לא נותן לרון הזדמנות להגיב.

סנייפ הלך לעבר דראקו ולוקהרט לרון. הארי היה רחוק מכדי לשמוע מה הם אומרים, אבל על פי החיוך על פניו של דראקו והמבט המבוהל על פניו של רון כשלוקהרט הפיל את שרביטו, היה לו מושג די טוב לגבי מה עומד לקרות. השאלה היחידה היתה מה לעשות עם זה.

הארי צפה בחוסר רצון כשנחש שחור וגדול יצא משרביטו של דראקו. האם המבוכה של רון באמת היתה שווה את הצרות שגם דראקו וגם סנייפ יכנסו אליהן על הכנסת נחש אולי ארסי (הארי באמת לא היה בטוח שהוא ארסי אבל קיווה שלא כי פשוט לא יכל להאמין שסנייפ יהיה כל כך חסר אחריות) לחדר מלא ילדי בית ספר? למרות שלמען ההגינות, זה היה בהחלט מרשים שדראקו הצליח ליצור נחש בגיל שתים עשרה; הארי לא חשב שלמד לעשות את זה לפני השנה החמישית או השישית שלו. אבל כן, הוא גם לא גדל בידיעה שהוא קוסם ולא שיחק בקסם בכל פעם שהוריו (המתים) לא הסתכלו.

הארי עשה את דרכו לאט לעבר הבמה כשחבריו עמדו מרותקים סביב הנחש הגדול.

"אל תזוז, וויזלי," אמר סנייפ בשיעמום, משחק בשרביטו בין אצבעותיו. "אני אפטר ממנו…" הוא לא נראה ממהר במיוחד, בכל אופן, אז מאוד כדאי שהנחש אכן לא מסוכן. הארי חשב שהוא שמע פעם שהנחשים הגדולים הם בדרך כלל לא ארסיים אבל יכולים למעוך אנשים, אז להטיל את הנחש הזה על רון היה עדיין נורא לא אחראי וכן - אם המבט על פני חברו העיד על משהו - מאוד, מאוד טראומטי. רון לא פחות מרעד. לפחות זה לא היה עכביש.

"תרשו לי!" צעק לוקהרט, לא מסוגל לעצור בעצמו מלהשוויץ. הוא נפנף בשרביטו ואז היה פיצוץ שגרם לנחש לעוף באוויר. כשהוא נחת, הוא היה באופן מובן לחלוטין כועס ופנה היישר אל ג'סטין פינץ'-פלצ'לי. שוב. הוא היה מגנט נחשים או משהו?

הארי נאנח. היתה לו תוכנית למקרה הזה, אבל הוא לא היה לגמרי בטוח שזה יכל לעבוד בהתחשב בזה שכולם ידעו שנחש ענקי מסתובב בטירה. "תראה, האחד שתקף אותך לא התכוון, הוא פשוט אחד הקוסמים הגרועים ביות שראיתי בחיי. אני יודע שאתה כועס וכנראה מבולבל עד מוות ובטוח שלא ביקשת את זה, אבל אם תנשך מישהו, אתה רק תגרום לעצמך למות," הארי אמר לנחש בלחשננית. הוא טיפס אל הבמה וסימן לנחש לבוא אליו. "פשוט הירגע ובוא איתי. אם רק תבוא אלי לאט, הם לא יפגעו בך. אני היחיד שיכול להבין אותך כאן ואם לא תקשיב לי, מי יודע מה הם יעשו?"

הנחש הביט בו לרגע ארוך ואז באיטיות החל לעשות את דרכו בכיוון הכללי של הארי. דראקו, הבחין הארי בשמחה זדונית, החוויר והשתנק בבירור כשהנחש עבר לידו. שירת אותו כראוי.

"לאלה מכם שללא ספק רוקמים בראשם תרחישים דמיוניים על איך אני היורש של סלית'רין אחרי הכל כי אני יכול לדבר לחשננית, אני רוצה שתסתכלו היטב על הידיים שלי. רואים איך אני מחווה לנחש להישאר על הבמה איתי כך שלא תהיו בשום סכנה? רואים איך אני לא מסכן כלל אף אחד או מעודד את הנחש? וכן, אני מדבר אל ג'סטין וארני. אתם שניכם קופצים למסקנות יותר מהר מרון והרמיוני." הארי נענע בראשו בייאוש.

ארני זינק קלות לנוכח העלבון המרומז. הוא ללא ספק שם לב לנטייה של רון והרמיוני לקפוץ למסקנות. למעשה, זה היה יותר כמו צניחה חופשית למסקנות. "אז מה זה כן, לפי מה שאתה אומר?" אתגר אותו ארני.

הארי כמעט גלגל את עיניו. ארני באמת ציפה שהארי יגיד לנחש לעשות משהו מרושע ואז יודה בזה? אולי היה עושה את זה בפעם שעברה, אבל הארי בזבז הרבה יותר מדי זמן עם הסלית'רינים לאחרונה מכדי לעשות משהו כל כך טפשי. "זה די היה וריאציה של 'בוא לידי כדי שלא יהרגו אותך'," הוא אמר לבסוף.

סנייפ היה הראשון להתנער מגלי התדהמה בעקבות ההכרזה של הארי על היותו לחשנן ומיהר להעלים את הנחש.

"תודה, פרופסור," אמר הארי בשמחה. "אני שמח שמצאת לנכון לנקות אחרי הבלגן שגרמת כשאמרת לדראקו להטיל את הלחש."

"עשר נקודות מגריפינדור על חוצפתך, פוטר," סינן סנייפ.

הארי חייך. היה לו חשד מעורפל שסנייפ ידע עד כמה הוא נהנה לאבד נקודות אבל עזר לו בכל זאת בתקוות שווא דמבלדור באמת ייתן למישהו מלבד הארי לזכות בגביע.

"למקרה שמישהו מעוניין, עכשיו כשיכולותי כלחשנן ידועות בציבור, אני מודיע בזאת שאני מוכן לתרגם שיחה שתרצו לנהל עם נחש - כל נחש, לא אכפת לי, פשוט תביאו אותו - לכמה זמן שתרצו בשני חרמשים לחמש דקות." הארי יכול היה להישבע ששמע את הרמיוני נאנחת איפשהו בקהל. "אני גם רוצה לחזור ולהדגיש שאני לא היורש של סלית'רין ואם הייתי אז בשום אופן לא הייתי משלם על שיקוי הדודאים ומתחיל לגבות עליו תשלום. אבל לא, אני ממשיך לחלק אותם בחינם לכל מי שצריך בלי שום רווח." הארי השתתק. "טוב, טכנית אני משתמש בהם לניכוי מס, אבל חוץ מזה, זה לחלוטין לא אנוכי. תזכרו, כל פעם שאתם רוצים לדבר עם נחש, דברו איתי. זה הכל, זה היה יופי של מועדון דו קרב, אבל עכשיו אני הולך לישון."

בזאת, הארי ירד מהבמה ויצא מהאולם הגדול, מותיר אחריו קהל המום ברובו.

סתם הערה קטנה, אני יודעת שאתם יודעים, אבל מזכירה שלא כתבתי את הפאנפיק ואני לא מסכימה עם כל מילה איתו (עם הפאנפיקים שלי אני כן מסכימה בדרך כלל). ספציפית אני מדברת על פילץ' והחתולה - לא, אני לא מצטערת על גברת נוריס. פילץ' הביא עליה את המוות שלה. אף תלמיד לא אשם בכלום, ואני חושבת שפילץ' הביא על עצמו את זה שכולם שונאים אותו. ושאם מישהו חוץ מפילץ' אשם בסדר ההתרחשויות זה מי שהחליט שהגיוני שסקיב יצטרך לנקות בלי קסם טירה קסומה, שקוסם יוכל לנקות בקלות.

חשתי צורך להבהיר.

הפרק הקודם		הפרק הבא