וואטסאפ בהוגוורטס

המשך, כי מי שמע על הדבר הזה שנקרא בגרויות?

מצא אותי, הארי.

לאן נעלמת?

חשבת שאתה יכול לברוח ממני, נכון?

אי אפשר לברוח ממני.

אני... בכל... מקום...

הארי לא ידע כמה זמן הוא היה מחוסר הכרה.

כל מה שהוא ידע זה כשהוא התעורר וראה את דמותו של חברו נוויל, הוא כבר הרגיש יותר טוב.

הארי התחיל לקום, נתמך בקיר מאחוריו. הוא נעצר כשגבו שעון כנגד האבן והתנשף.

"נוויל," הוא השתנק. "אתה חי. ואתה עוד... פה."

"ב-ברור הארי. למה שאני אהיה מת?" נוויל ישב על עקביו מול הארי ובחן את השתקפותו המבריקה בחרב הכסופה שאחז.

מבטו של הארי נח על הניצב, שקצהו היה מעוטר באבן אודם.

"מאיפה השגת את חרב גריפינדור? א-איך אתה יודע עליה בכלל?"

נוויל הרים את עיניו אל הארי; הוא נראה מבולבל לא פחות ממנו.

"אני לא יודע," הוא הודה. "פשוט הרגשתי כאילו אני מודרך בעזרת כוח כלשהו. משהו שנמצא בתוכי. כאילו חלק כלשהו במוח שלי יודע כבר מה הולך לקרות, ומה אני צריך לעשות."

הארי שתק. הוא עוד ניסה להיזכר בנסיבות שהובילו אותו למקום הזה, אבל כל ניסיון להיאחז בפיסת מידע כלשהי גרם לראש שלו לפעם בכאב.

"אני... לא מבין," פלט, "אני זוכר שקרה משהו. משהו... רע. אני לא יודע מה זה היה. או מי אחראי לזה. אבל אני לא זוכר שום דבר אחר."

"לא מפתיע," השיב נוויל, שב להביט בנדן בעיניים נוצצות. "זה יואן אברקרומבי. הוא שטף את המוח של כולם. כל התלמידים. כל המורים... הוא הפך אותם לבובות על חוטים. גם אותך, הארי. ואת החברים שלך."

"החברים שלי," חזר אחריו הארי, ופתאום הוא נתקף דחף עז להקיא.

קטעי זיכרון התערבלו לו בראש והוא ניסה למצוא סדר והיגיון בין האירועים. משהו קרה לחברים שלו... משהו לא טוב.

והדמות הזאת אחראית על הכול. עיניה הירוקות הבליחו בחשכה, מבטן לא מסגיר דבר.

"זה הוא," אמר הארי ברעד. "אני זוכר אותו. את יואן. הוא הסיבה להכול, נכון? הסיבה שכולם מתנהגים כל כך מוזר."

נוויל הינהן לאט. הוא נראה לפתע מפוחד מהארי.

"זה בגלל הוואטסאפ. ההורקרוקס שהוא יצר," הסביר נוויל, והארי הבחין שהוא נמנע ממבטו. "אבל יש פה משהו גדול יותר. הוא יצר לעצמו מציאות חדשה ומעוותת. והוא קובע את חוקי המשחק שלה."

הארי שיחרר נשימה ארוכה מגרונו. הוא בהה בכפות רגליו וניסה לחשוב.

אך מחשבה אחרת קפצה לתודעתו במקום, וראשו התרומם כמו נשק דרוך.

"איפה אנחנו בכלל?"

להפתעתו, נוויל חייך.

"מקום מוגן," הוא אמר בפשטות. "אני חושב שקוראים למקום הזה חדר הנחיצות. הסתתרתי בו הרבה זמן אחרי שלקחת לי את הטלפון. ואחרי שהתאוששתי קצת, ניסיתי לחשוב איך לחלץ אותך.

"כשניסיתי לצאת משם, זה התברר כיותר קשה ממה שחשבתי. יואן כנראה שולח תלמידים לפטרל במסדרונות. הוא יודע שברחתי. והוא מנסה למצוא אותי."

"הוא יודע שאתה לא בהשפעה שלו?" שאל הארי, שלמרות הבלבול המוחלט ניסה להיאחז במשהו.

"כן, עשיתי לו קצת צרות למען האמת," השיב נוויל, והארי קיבל את ההרגשה שזה משהו שנוגע לחרב האחוזה בידו. "פרצתי למשרד של המנהל והשגתי משם את החרב. בדרך חזור דין תפס אותי. הוא ניסה..." נוויל הישיר את מבטו המודאג אל הארי. "לחנוק אותי. אבל לקחתי לו את הטלפון. ניסיתי לראות אם אני אוכל לברר כמה דברים דרכו."

"השמדת את הטלפון אחר כך. נכון?" חקר הארי.

לכמה רגעים נראה נוויל שקוע במחשבות מרוחקות, וידו רפתה את אחיזתה בנדן.

הארי נזכר בדרך שבה חברו הסתכל לו בעיניים כשהזכיר את מה שדין ניסה לעשות, ותהה מה הוא ניסה לרמוז.

הוא הרגיש כאילו הוא אמור לדעת את זה.

"ברור," אמר נוויל. "זה היה סיכון גדול מדי. וגם הסתכנתי יותר מדי כשבאתי להציל אותך. עדיף שנישאר פה, ו... ו..."

"ומה?" הארי כעת קם על רגליו.

פניו החווירו מהמאמץ, וראשו היה מסוחרר. אבל הוא נשאר על רגליו.

"אתה לא הולך להשתפן עכשיו. יש לנו עכשיו יתרון כלשהו על אברקרומבי. ואנחנו הולכים להשתמש בזה נגדו."

"אבל- אבל," נוויל גימגם.

"אתה גריפינדורי אחרי הכול, לא?" הארי הושיט יד לחברו. "אתה הוצאת את החרב שרק גריפינדורי אמיתי יכול לשלוף. אז אתה תשתמש בחרב הזאת ותעשה את מה שצריך להיעשות. לא כך?"

נוויל התאמץ מאוד להסתיר את החיוך על פניו.

"אתה צודק, הארי," הוא אמר באנחה עמוקה. "היה כל כך קשה להתמודד עם הכול לבד. אבל עכשיו אני עם הנבחר. ואני יודע שאנחנו נעשה את זה."

הארי קרס על ברכיו. ראש הרגיש כאילו הוא מתמלא במים עכורים.

הוא הצמיד את ידיו לרקותיו וצרח. אבל מישהו המשיך לקרוא לו. 

הארי הוא לא הנבחר. הוא מעולם לא היה. יואן נבחר. הוא היחיד שמשנה בסיפור.

הארי הוא דמות צדדית. הארי הוא הערת שוליים. 

הארי טילטל את ראשו ונאבק בחבל לא קיים. החבל סגר על גרונו, כמו מישהו שמנסה להוציא ממנו מילים שהוא לא רוצה להגיד.

הארי התנשף, ירק. שרט את הרצפה וניסה להיאבק. מישהו קרא לו. הוא לחש לו באוזן, לחישה נעימה; לחישה מפתה.

אבל הלחישה המשיכה להתגבר עוד ועוד בחלל הגולגולת שלו עד שהיא נשמעה כמו צרחה והארי צרח איתה.

"תחזור, הארי," הדמות לחשה. "תחזור. יש דברים שאפשר לנסות להתנגד אליהם. גורל הוא לא אחד מהם".

ואז הדמות הלכה לדרכה והשאירה את להתפתל בייסורים.

"הארי!" נוויל הטיל את דמותו החיוורת של בן כיתתו כנגד הקיר.

הארי זינק מאחיזתו ופקח את עיניו. הוא עמד כרגע. והוא הרגיש כאילו הוא התעורר מחלום שניסה למשוך אותו יותר ויותר עמוק.

הארי התחיל להסתובב במעגלים בחדר לפני שהוא הבין שהוא עושה את זה.

"הארי, אתה מפחיד אותי," אמר נוויל ביבבה. "בבקשה. תירגע."

"אני רגוע," אמר הארי, ונעצר. "אני מצטער נוויל. אני לא יודע מה קרה לי."

"א-אתה," נוויל דיבר בקול דק. "לא יודע, אתה פשוט הפסקת להגיב פתאום. הסתכלת עליי במבט מרוכז כזה ואז פשוט נפלת. הגוף שלך היה קשה כמו אבן, ולא הפסקת למלמל."

הארי קימט את מצחו. היו לא סיוטים בעבר, אבל לא משהו ברמה הזאת. חוץ מהתקרית ההיא עם הסוהרסנים, הארי אף פעם לא התמוטט בלי סיבה.

וההבעה של נוויל - הוא נראה כאילו הוא עומד לבכות. הארי לא ידע כמה זמן ייקח לו להתעשת, אבל הוא בהחלט צריך לפעול מהר.

הוא פסע אל דלת היציאה שלא הבחין בה קודם.

"אתה משוגע," פסק נוויל, אבל הוא עמד לצידו. שניהם הולכים להיות משוגעים ביחד. "חלק מהתלמידים של יואן נשלחים לחפש אותנו ככל הנראה. אז נצטרך להילחם בהם אם לא תהיה לנו ברירה."

אוקיי. רק לפתוח את הדלת ולקוות לטוב ביותר.

הארי דחף את הדלת עם השרביט מקדימה והציץ.

מול הפרצוף שלו עמדה תלמידה בעלת שיער חום הקלוע לצמות וזוג עיניים אפורות.

הארי נרתע אחורה וכמעט התנגש בנוויל.

"אתם," אמרה סאלי אן־פרקס בדחיפות. "בואו איתי. עכשיו."

וחר ור

נסצם דך מןןחך נןךף ןטןסך

--.- .... / .- . - --..-- / --- --.. --.. / ... -- .- .-.. ---

הפרק הקודם		הפרק הבא