רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 17: ציר הזמן 

הארי שלף את שרביטו והעביר אותו בתנועות מעגליות מעל ההגיגית. החומר הכסוף הסתחרר באיטיות, וחלקי הנשמה של וולדמורט החלו להופיע בהדרגה, כל אחד בקצה אחר של ההגיגית.

"מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו," אמר בשקט, "זה לנסות לדלות כל פרט מידע קטן שנוכל להשיג."

הארי שלף את התיליון המזויף שנשא בכיסו דרך קבע, והחל למולל אותו בין אצבעותיו.

"זה יעשה את הדברים יותר פשוטים." הרמיוני שלפה את שרביטה, ולאחר מספר מילמולים, שובל דקיק של עשן סגלגל החל להסתלסל מתוך שרביטה.

"אז יש לנו ציר זמן," היא אמרה ארוכות והניפה את ידה, יוצרת קו ארוך של עשן סגול, המחולק על ידי שנתות.

"וולדמורט נולד כאן?" רון הצביע על תחילתו של הקו וגרם לעשן בנקודה זו להתפוגג מעט.

"עד לכאן ידוע לנו שהוא שהה בבית היתומים," הארי הצביע על השנתה הקרובה ביותר.

"לפי הזכרונות שברשותנו," אמר הארי, ופנה אל ההגיגית, "אנחנו למדים על מעשיו בתקופות הזמן הבאות."

הרמיוני הדגישה את השנתות שעליהן הצביע הארי. היה להם זיכרון מבית היתומים, שניים מתקופתו של וולדמורט בהוגוורטס, ואחד כאשר עבד אצל בורגין וברקס. הזיכרון הבא שהיה להם היה זה של דמבלדור, בו וולדמורט בא לבקש משרה של מורה.

"יש לנו מיקום של הורקרוקס," הרמיוני ציירה מערה מעט עקומה מעל תקופת זמן זו.

"משנות חייו בהוגוורטס יש לנו גם מיקום, וגם הורקרוקס," הארי צייר את היומן ואת המקדש.

"ככה נוכל להסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר נוחה," ציינה הרמיוני.

"שני הורקרוקסים צריכים להופיע לפני תחילת ציר הזמן," אמר רון והוסיף את הטבעת והתיליון.

"כן," אמרה הרמיוני, "עכשיו, יש לנו חמישים שנה עד לפתיחתו מחדש של חדר הסודות."

"חמישים שנה בהן השיג הורקרוקסים נוספים," נאנח הארי.

הרמיוני הוסיפה בקווים חדים את גילו של וולדמורט בכל אחת מתקופות הזמן.

"כאן אמור להופיע הנחש," רון הצביע על נקודה הקרובה לסוף ציר הזמן.

"אנחנו יכולים לראות עכשיו ייצוג לכל תקופה משמעותית בחייו של וולדמורט," אמרה הרמיוני בתבונה, "כעת, נראה מה נותר לנו לעשות."

היא התקרבה לתחילתו של ציר הזמן וסימנה קווים על ההורקרוקסים שהושמדו.

"זה כמו חידת היגיון," העיר הארי, "המסודרת לפי זמן, חפץ ומיקום..."

"בדיוק," הרמיוני חייכה, "ובגלל שיש לנו כבר ייצוג של תקופה ושל כל הורקרוקס, נוכל לשער היכן נמצא הספל."

"הנה החור המאוד גדול שלנו בציר הזמן," אמר הארי והקיף את מרכזו של הציר בעיגול, "עשר שנים הן הרבה זמן." הוסיף באנחת ייאוש.

"עכשיו נוכל לדון בכל ההורקרוקסים," אמרה הרמיוני, ונשענה לאחור. שלושתם התיישבו מסביב לשולחן העץ, והחלו להעלות השערות.

"המערה ציינה חלק עיקרי בתקופת הילדות שלו כשהיה בבית היתומים..." פתח הארי.

"היומן סימן את תקופת העשרה שלו, כשפתח את חדר הסודות," הרמיוני הוסיפה.

"את המאזניים השיג לאחר שסיים את בית הספר, אבל חזר כדי למקם אותם שם," רון העיר.

"הוגוורטס הייתה המקום שבו וולדמורט הרגיש שייך."

"הנחש," אמר הארי, "מתקופתו כאדם המופרד מגופו."

"מסמל את חזרתו לשלטון ואת היותו היורש של סלית'רין," השלימה הרמיוני.

"מיקום לא ידוע..." השיב רון.

"הטבעת," אמרה הרמיוני, "מסמלת את ייחוסו."

"הושארה בבית משפחתה של אימו."

"והושמדה..." הפעם רון השלים.

"התיליון," הארי אמר ארוכות, "סמל נוסף לייחוסו רב המשמעות. אם לא הושמד, יהיה קשה מאוד לאתרו."

"אנחנו לא יודעים באיזו שנה נכתב הפתק, ואם וולדמורט אכן השיג אותו בחזרה, סביר להניח שההגנה עליו תהיה מסובכת יותר - לנוכח העובדה שאת הקודמת הצליחו לפרוץ."

"אתם לא חושבים שזה מוזר," אמרה הרמיוני תוך עיון בפתק, "שאדם שהיה מספיק אמיץ כדי לצאת אחר ההורקרוקסים ואף להשמידם, לא יהיה מספיק אמיץ על מנת לקרוא לוולדמורט בשמו?"

"הכינוי 'אדון האופל' רומז על יראה מסוימת," רון הניד את ראשו.

"גם האנשים הרגילים העריכו אותו, ללא קשר למעשיו, יראת כבוד שנבעה מכוחו הרב," ענתה הרמיוני.

"קריאה אופיינית של אוכלי מוות," אמר הארי בבוז.

"אפילו סנייפ בעצמו כינה אותו כך במשך כל השנים..." רון הוסיף בשקט.

"רק החזקים, אני משער, העזו לכנותו כך."

"חזקים מספיק כך שיהיו בעלי דעות משל עצמם," נחר רון.

"החלשים, כדוגמת זנב-תולע פנו אליו כ'אדון'," ציינה הרמיוני.

"אני לא בטוח שהשמדת ההורקרוקסים הייתה מטרתו העיקרית של רא"ב..." הרהר הארי.

"אחרת הוא לא היה משאיר את הפתק,"

"הוא חיפש נקמה..." הרמיוני השירה מבט אל השניים.

"אני חושב שזה יותר מזה...סוג של ניצחון אישי שלו על וולדמורט."

"זה לא עוזר לנו במיוחד, זה יכול להיות כל אחד," רון נאנח.

"או כל אחת."

רון הרים גבה.

"מה, אתה לא חושב שאישה מסוגלת לעשות זאת?" התרעמה הרמיוני.

"אולי אנחנו צריכים להסתכל ברשומות של משרד הקסמים, או משהו," אמר הארי בעייפות. "כלומר, אם הרא"ב הזה היה אוכל מוות אז סביר להניח שיהיה רישום כלשהו עליו. זאת בהנחה שהוא צדק, ווולדמורט חיסל אותו."

"זה יכול לקחת זמן," אמרה הרמיוני, "וגם אם נגלה מי זה, לא נוכל לדעת אם הוא הספיק להשמיד את ההורקרוקס, או שוולדמורט הצליח להחזיר אותו לרשותו."

"מה שמשאיר אותנו עם הספל, הספל של הפלפאף."

"יש לנו תקופה חסרה אחת שאנחנו לא יודעים מה קרה בה. הזמן בו טום רידל נעלם עד שהופיע מחדש בתור וולדמורט."

"אנחנו יודעים שהספל והקמיע הושגו באתו זמן, שלאחריו וולדמורט שמר על פרופיל נמוך, אבל ללא ההורקרוקס האמיתי של הקמיע, אין לנו כל דרך לדעת איזה מהם הוא יצר באותה תקופת זמן."

"אבל לא יכול להיות שוולדמורט נעלם ככה סתם פתאום," אמר בהרהור, "הוא היה חייב להשאיר אחריו איזשהו סימן..."

"את זה רק אוכלי המוות הקרובים אליו יוכלו לספר לנו, ויש לי הרגשה שהם לא בדיוק ירוצו לספר לנו."

"קצה החוט היחיד שיש לנו," אמרה הרמיוני, "הוא שאנחנו יודעים שעד אז הוא עבד אצל בורגין וברקס."

"סלילת דרכו אל האופל," אמר רון.

"נשארנו עם שתי אפשרויות," הארי חכך את כפותיו, "הראשונה תהיה לגלות מידע על אותו רא"ב-"

"שזה כמעט בלתי אפשרי," קטע אותו רון. החיפושים היומיומיים, שחלק נרחב מהם הוקדש לחיפוש אחר רא"ב, לא הניבו תוצאות.

"השנייה," המשיך הארי, "היא למצוא מה עשה וולדמורט באותן עשר שנים."

"גם בלתי אפשרי," רון הניד את ראשו.

"אנחנו חייבים להתחיל איפה שהוא," הרמיוני לקחה נשימה ארוכה,"אפילו שזה סיכוי קלוש..."

"כן," אמר הארי ארוכות, "אנחנו חייבים."

"עדיף שנתחיל כמה שיותר מוקדם," אמרה הרמיוני בהחלטיות.

"למה כמה שיותר מוקדם?" שאל רון.

"זה לא ברור?" הרמיוני הטתה את ראשה, "אנחנו צריכים להקדים את וולדמורט לפני שהוא יספיק לפעול."

"את לא חושבת שעדיף שנתמהמה בכוונה? נחכה שאוכלי המוות יחזרו למבוא ספינר שוב, נגלה מה וולדמורט מתכנן... ככה נוכל לפעול בדרך הכי טובה," השיב רון.

"לא, אני לא חושבת כך," הרמיוני הנידה את ראשה, "ככה נוכל להקדים אותו בכמה צעדים."

"אבל לא בטוח שנצעד לכיוון הנכון!" רון קרא.

"אנחנו אפילו לא יודעים אם אוכלי המוות מתכננים לחזור!" אמרה הרמיוני, "אנחנו גם לא יודעים כמה זמן ייקח לנו עד שנגלה עוד מידע חשוב, ולכן אנחנו צריכים להתחיל לפעול עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי." קבעה.

"אנחנו לא רוצים שוולדמורט יגלה מה אנחנו עושים, נכון?" אמר רון.

"אני חושב ש..." הארי התחיל להגיד אך נקטע על ידי השניים בחדות.

"ככל שנקדים לפעול יהיה יותר טוב!" קראה הרמיוני.

"למה תמיד הדברים צריכים להיעשות בדרך שלך?" רון קרא אל הרמיוני.

"בדרך שלי? בדרך שלי?!" הרמיוני ענתה בהתרסה, "אנחנו לא פועלים בדרך של אף אחד! אנחנו בוחרים בדרך הכי נכונה וצודקת!"

"את היא זו שקובעת מה נכון ומה צודק בשבילנו!" רון החזיר לה.

"מה שהוכיח את עצמו עד עכשיו, לא?" השיבה הרמיוני בקרירות.

הארי ניסה לעצור בעדם אך לא הצליח, כל נסיון התקרבות שלו התקבל בדחיייה מצד השניים. בלית ברירה נאלץ להפעיל עליהם את כישוף המופליאטו, כדי שאחרים לא יוכלו לשמוע אותם. בהתחלה הארי עוד היה משועשע לראות אותם מתווכחים על הקרב שלו, אבל עכשיו זה כבר עבר את גבולות הטעם הטוב. הוא תהה מתי רון והרמיוני יפסיקו להניח לשטויות להפריע להם.

"אולי תתני לנו להחליט מדי פעם!" קרא רון, "זה יהיה שינוי מרענן!"

"שינוי מרענן?!" עכשיו הרמיוני צעקה, "השארתי אתכם לבד לשתי דקות, ומצאתם את עצמכם בבית החולים!"

המילים נעתקו מפיו של רון ובמקום זה הוא רק האדים והתרגז.

"ביבזת זמן יקר שאין לנו!" הרמיוני רקעה ברגלה.

"בגללך בכלל אנחנו תקועים במקום הנורא הזה, עם אוכל נוראי ו-"

"אז עכשיו אתה גם מעליב את יכולות הבישול שלי?" קראה הרמיוני בתרעומת.

הארי ידע כי הריב שלהם לא היה באמת על דרך התארגנותם, הוא היה התפוצצות של כל הכעסים הקטנים שהצטברו במהלך החודש שבהם שהו שלושתם בצפיפות, דוחק ולכלוך בדירה הקטנה, בלי חברה או סביבה מלבד בעלת הבית. העובדה שכל שנאלצו לעשות כל היום היה לקרוא בספרים אפלים, לנחש את צעדיו הבאים של וולדמורט ולנסות לגלות מידע נוסף על ההורקרוקסים לא עזרה במיוחד. חוסר התקדמותם גרם לתיסכול רב מכל הצדדים. זה היה צפוי שמשהו יתפוצץ.

הארי עזב את השניים. הוא חש חסר אונים אל מול המילים שנזרקו משני העברים, עדיף שיפרקו את כעסם עכשיו. הארי החליט לפעול בדרך הרבה יותר מועילה וניגש אל הקדרה כשהוא אוחז מספר מרכיבים בידיו. שיקוי הרגעה בהחלט יהיה מועיל כאן, חשב.

את הימים הבאים עד לפעולה, הארי בילה בציפיה למשהו שיקרה, אולם כלום לא קרה. חברי המסדר לא יצרו עימם קשר, ולפי הכותרות בעיתונים המוגלגיים אוכלי המוות סיפקו להם הרבה עבודה. הם לא חזרו לבית ההוא, האחרון שבסוף הרחוב, למרות שהארי מצא את עצמו מתבונן בו שעות ארוכות מבעד לצוהר בהיסח הדעת.

הרמיוני דיברה עם רון ברשמיות יתר ובצורה מלאכותית. למתבונן מבחוץ לא ניתן היה לדעת שהם כלל רבו. שניהם ידעו שהם עמדו בפני דברים הרבה יותר חשובים מריב בזמנים אלו, אבל הארי שם לב למתיחות בינהם.

הארי לקח את עיתון הבוקר השני שהניחה גברת מורגן בכניסה לדירה. "אתם יודעים, אני חושב שהיא קצת סנילית. אני תוהה אם היא בכלל שמה לב לזמן שלא היינו פה," אמר הארי בניסיון לשבור את השתיקה המעיקה ששררה כעת תמידית בחדר, "והיא תמיד מניחה את עיתון הבוקר ואז חוזרת אחרי שעה ומניחה עוד אחד..."

"כנראה שאתה צודק," אמרה הרמיוני בקול חלול, מבעד לספר עב כרס שהייתה שקועה בו יום וליל בלימוד כישוף מסובך. רון רק השיב בהמהום מדוכדך.

"אתם יודעים," אמר רון לבסוף בחצי חיוך, "זה יכול להועיל מדי פעם."

"כלומר?" הרמיוני שאלה בחשדנות.

"אף אחד לא יאמין לה אם היא תגלה משהו על הדיירים המוזרים שמתגוררים אצלה," המשיך רון, "וספק אם היא תזכור..."

"די, רון," אמרה לו הרמיוני, "זה מאוד לא יפה לצחוק עליה. איזה בעלת בית תשכיר את דירתה לשלושה ילדים שמגדלים ינשוף זקן, תנשמת מסתורית וחתול."

ההתלבטות לגבי ההורקרוקסים נמשכה.

"אנחנו לא יכולים להתבסס על הנחות כל הזמן," אמר רון.

הפעולה הבאה שהיו צריכים לבצע הייתה לברר את מה שקרה בתקופה החסרה, ולשם כך החליטו להגיע לסמטת נוקטורן, חלק נוסף וחשוב בחייו של וולדמורט.

"איך נגיע לסמטת נוקטורן ?"

"בזמן שהותך בבית החולים, כשיצאת לקפיטריה, טונקס נכנסה לבקר."

"באמת ?!" הופתע הארי "למה לא סיפרת לי?"

"יש לה איזה מכר שם, מרפא אחד שאני לא זוכרת את שמו. היא לוקחת ממנו חומרים לרקיחת שיקוי אל-זאב בשביל לופין, כי הוא לא יכול לבוא לשם בעצמו."

"בכל מקרה, היא סיפרה לי שהיא חיברה את האח שלנו לרשת הפלו שוב, ושלא נדאג כי אפילו המחלקה לתחבורת קוסמים לא יודעת על זה. זה נעשה בחשאי."

"אז קדימה, בואו ננסה. אתם מוכנים?" קראי הארי והתקדם אל עבר האח.

"מאחוריך!" אמרו רון והרמיוני ביחד.

"אני מצטער שאמרתי שהאוכל שלך מגעיל," אמר רון לפני שהתקדם.

"כבר נשכח," ענתה לו הרמיוני.

הארי שלף שקיק קטן מגלימתו ולקח חופן של אבקה אל ידו. "סמטת נוקטורן!" קרא בקול. השימוש באבקת פלו הייתה אחת הדרכים הפחות אהודות עליו. האש גרמה לו להשתעל והעשן כיסה את זגוגיות משקפיו.

ובפעם השנייה בחייו הארי מצא את עצמו עומד באח בנוייה אבן בחנות של בורגין וברקס. הפעם הוא היה הרבה יותר מוכן והרבה יותר מנוסה, ובניגוד לפעם הקודמת, החליק בעדינות מבעד לאח וצעד בצעד בוטח קדימה.

כמעט מיד אחריו הופיעו רון והרמיוני. הם ניערו את האפר מן הברדסים האפורים שלבשו והניפו את שרביטיהם.

"אנחנו סגורים," העיר קול שמנוני ביבשות.

"ישנו משהו חיוני לנו כאן," אמר הארי בקול הכי מרשים שהצליח לגייס.

"מצאתם משהו שאתם חפצים בו בחנות?" האדון הכפוף ניגש אליהם מעבר לדלפק.

"לא," אמר רון, גם הוא בקול מלא חשיבות.

"במקרה כזה, אני מציע לכם לחזור בזמן אחר," בורגין הפגין בידו אל עבר הדלת.

"לא סיימנו כאן עדיין," הרמיוני אמרה כלאחר-יד.

"האם יורשה לי לשאול לשמכם?" בורגין הביט בשלושת האדונים בברדסים, וצמצם את עיניו בחשדנות.

"זה לא מעניינך," אמר הארי והתקרב אליו. התוכנית שהכינו כבר הייתה מובנית בראשו.

ברגע זה בורגין כבר החל לחשוד והושיט את ידו אל שרביטו.

"אקספליארמוס!" שאג רון.

"מה אתם רוצים?" הוא שאל והתקדם אחורנית אל עבר הקיר.

הרמיוני ניתצה את אחת הגולגלות שהייתה מונחת על השולחן. הם ידעו שהדרך היחידה להשיג את מבוקשם תהיה לזרוע בו פחד, ואם בדרך ישמידו גם כמה חפצי אופל, מה טוב. רסיסי הגולגולת התפזרו לכל עבר וענן אבק עלה מן הרצפה המאובקת.

"מה אתם עושים?" זעק בורגין בחרדה, "זה שווה יותר מאלף אוניות!" קרא בורגין ונצמד עוד יותר אל הקיר.

"באנו לכאן בעניין אדון האופל," אמר הארי והתקרב אליו.

"לא!" בורגין התכווץ, "הוא יודע שאני תמיד עזרתי לו ותמכתי בו!"

"אנחנו מודעים לכך," אמר רון.

"בסדר! בסדר!" אמר בורגין לבסוף בקול שבור, לאחר שהסבירו לו את מבוקשם, ורון איים עליו שישרוף את החנות שלו עד אפר. "אני אתן לכם את זה!"

"זה יותר טוב," אמר הארי, "ואם אתה חושב לרמות אותנו, או אולי אפילו לערוך את הזיכרון, אנחנו נחזור. ובפעם הבאה, אנחנו לא נהיה רחמניים כל כך."

"לא עלה בדעתי, כמובן..." אמר בורגין בקול חלקלק. המבט שהבזיק בעיניו של האמצעי, שפניו, כמו של השניים האחרים, היו מוסתרים מאחורי הברדס, נטע בו פחד הרבה יותר גדול משעשו מילותיו.

"אני אצטרך את השרביט שלי בשביל זה" אמר בורגין.

"השרביט שלך לא יהיה הכרחי..."

"יכול להיות שהוא ילך עכשיו ויספר לאוכלי המוות," אמר רון לאחר שחזרו לדירה. כדי לחזור, עברו דרך סמטת דיאגון, זאת מכיוון שלא יכלו לחזור דרך האח שבחנות של בורגין.

"בוודאי שהוא ילך עכשיו ויספר לאוכלי המוות," ענתה הרמיוני, "אתה חושב שסתם ישבתי ימים ארוכים כדי ללמוד את כישוף הפידליוס? הו לא, הוא לא יוכל לגלות דבר לאיש."

"בוא נראה אם זה עוזר לנו במשהו," אמר הארי, ושלף את הבקבוקון השקוף שהשיגו מבורגין.

"תמיד ידענו שזה סיכוי קלוש. רוב הסיכויים שהוא לא ידע דבר שיכול לעזור לנו," אמר רון.
"גם הדבר הכי קטן יכול לעזור לנו..." אמר הארי, ושפך את תכולת הבקבוקון לתוך ההגיגית.

הפרק הקודם		הפרק הבא