בנו של לורד וולדמורט

השדים האומללים נפלו על פניהם באימה כשדמבלדור הופיע. הגנרל הגדול הושמד, והשומר חטף את האנשים שהבטיחו להם שיוכלו לאכול. בלי גנרל, השער נסגר והסיכוי לפלישה נהרס. גרוע מזה, חתיכות של סלע גדולות מהשד הגדול ביותר החלו ליפול. השדים התפזרו בהיסטריה.

דמבלדור התרכז וזימן את החיה שליוותה אותו תמיד- פוקס, עוף החול. לאחר מותו  של דמבלדור איבד פוקס את הרצון לחיות וביצע את ההתאבדות של עופות החול- מעבר לעולמות המתים.

"מצא את הילדים. אני בטוח שהשומר מצא אותם. השתמש ביכולת שלך לעבור בין העולמות כדי לקחת אותם לעולם המתים, שם מצא שער שייקח אותם הביתה. אתה מבין?"

פוקס הביט בו בעיני החרוז השחורות שלו.

דמבלדור צחק. "מובן שאתה מבין, עוף חול פיקח שכמוך. עוף לדרכך!"

פוקס פרש כנפיים ועף, מהיר מכל יצור חי.

דמבלדור חייך והתפנה לחיסול השדים.

הארבעה נפלו בערימה. הם הגיעו למקום המסתור של השומר- מערה רחבה ומלאה בזבל ובאוצרות. פגיונות וחרבות היו מוטלות בפינה, ראשי שדים ואוכל. סוג מוזר של דרקון היה בפינה, מת. נראה שרגלו נכרתה.

השומר הזדקף. "ברוכים הבאים למקום המסתור שלי!" אמר במבטא בריטי.

שלושת הילדים התיישבו. "גם אתה מאנגליה?"

"איזו שאלה! גרתי בלונדון!"

"מי אתה?" שאלה רוז.

"אני הממונה על האזור. אני נמצא כאן עד שמגיע מלאך ומוסר לי פקודות. לפעמים המלאך עוזר לי, אבל לרוב אני די בודד. אתם יכולים לקרוא לי השומר. אז, איך הגעתם הנה? באמת פתחתם את השער?"

הם הנהנו.

"הישג מרשים בשביל שלושה ילדים, ללא ספק. איך עשיתם את זה?"

רוז החלה לספר לו על הספר ועל המעבדה. אלבוס ואדוארד השלימו ועזרו במקומות החסרים, וכשסיימו השומר הנהן. "באמת מעניין. אתם מודעים לזה שאני לא הרגתי את מורתוס, נכון?"

"אבל הוא התפוצץ!" טען אלבוס.

"כדי להרוג שד עליון יש להשמיד אותו באש קדושה ולהרוס את להבת הנשמה שלו. להבת הנשמה היא כדור אש שכל שד שיש לו בינה מסתיר היטב. הדבר היחיד שיכול להרוס להבת נשמה הוא אש קדושה."

"אז מה קרה למורתוס?" שאלה רוז.

"הוא התפוגג. תוך שנה, פחות או יותר, הוא יתגבש מחדש, מלא בכוונות רצחניות. כדאי שנהיה רחוקים מאד ממנו כשזה יקרה. אתם צריכים להגיע למישור הגשמי במהירות, כי כשגנרל שדים מת יש בלגן שלם במועצה. ככל הנראה ישלחו קבוצת חיסול כנקמה, והשדים הפחותים ממנו ינסו למצוא ולהשמיד את להבת הנשמה שלו כשהוא לא יכול להגן עליה. הם יחשבו שאנחנו יודעים על מיקומה. השדים שקשורים למורתוס קשר הדוק יעשו כל מה שהם יכולים כדי לתפוס אותנו, ותאמינו לי שזה לא טוב."

"אז מה עושים?" שאלה רוז.

"מכיוון שאי אפשר לפתוח שער אל העולם האמיתי מכאן, ואני לא יכול להעביר אתכם לגן-עדן או לעולם המתים, נצטרך לחכות שיגיע מלאך. הוא בודאי יסכים לקחת אתכם- מלאכים קופצים על כל הזדמנות להגיע לעולם הגשמי. בינתיים, אתם רוצים משהו לאכול?"

אלבוס היה רעב למדי. "מה יש לאכול?"

השומר הצביע על היצור המת.

"אני חושבת שאוותר, תודה." אמרה רוז.

השומר צחק. "יש לו טעם של עגל. באמת! הצעירים ממש טעימים."

"צעיר?" אדוארד הביט ביצור, שגימד פרה בגודלו. פיל לא היה גדול ממנו בהרבה.

"כן, הדרקונים כאן די גדולים. הם גם מדברים והכל, כמו בסיפורים העתיקים."

השלושה סירבו לאכול, עד שהשומר אמר להם שייתכן שיעברו חודשים עד שיגיע המלאך. אדוארד הביט בשומר ושאל "אתה אוכל אותם נאים?"

השומר הביט בו בתדהמה. "מה פתאום?! אני מבשל אותם." בהינף שרביט הוא תלש נתח מכובד מהדרקון ובהינף נוסף הבעיר אותו. כעבור רגעים אחדים כיבה את האש, חילק את הנתח לארבע מנות וגרם לכל מנה לרחף למישהו אחר.

אדוארד הסתכל בנתח בחשש. היה לו צבע כשל בשר חזיר, והוא גם הריח דומה. אדוארד עצם את עיניו ונגס בבשר. עיניו נפקחו מיד והוא החל ללעוס כמה שרק יכל.

חבריו משכו בכתפיהם והחלו לאכול. הם גמרו כל אחד את הנתח שלהם וסיימו עוד רגל שלמה.

מפוצצים, הילדים נשענו אחורה. הם שתו מים שהמלאכים הביאו לשומר מגן עדן נרדמו.

השומר הביט בילדים בחמלה. "אני מקווה שהמלאך יסכים, כי אתם הסיכוי היחיד שלי לצאת מכאן. בזמן שייקח אתכם אוחז בו והוא ייקח אותי לעולם הגשמי סוף- סוף."

יאקסלי הרים את ראשו. "אני יודע שאתה שם, אינפיניטוס."

התא באזקבאן היה חשוך ושחור, אך הדמות שפסעה פנימה הייתה אפלה עוד יותר. הסוהרסנים שנכבלו בלחשים נסו מפניה במהירות. שליט הסוהרסנים ששמר על הפתח לא הבחין בכניסתה, או שחשב אותה לאחד הסוהרסנים.

הדמות הרימה את עיניה. זוג הבהובים אדומים ננעצו ביאקסלי. "אז אתה זוכר אותי."

"כן. מי יכול לשכוח אותך? הנאמן מכולם, כך אדון האופל קרא לך. ואז, לאחר שלא הצלחת להרוג את דמבלדור, הוא עשה לך את זה. כמה ריחמתי עליך, אינפיניטוס."

אינפיניטוס צעד קדימה. "לא תקרא לי עוד אינפיניטוס. אינני אינפיניטוס הומיקידום. כעת, אני-"

"יצור מעוות! כמה חבל. איזה קוסם מרשים היית! חזק כמעט כמו אדון האופל בעצמו! רק בלטריקס וקראוץ' הצעיר השתוו למעמדך. אתה היית אוכל המוות הראשון."

"אוכל מוות?" שאל אינפיניטוס. "לא. אני לא סבלתי ממותו כמוכם. אני חיכיתי לו. כדי שאני אהפוך לאדון האופל החדש!"

ידו השמאלית התעקמה כמו טופר וכדור אור כחול הופיע בה. "אתה יודע מה זה?"

יאקסלי רעד. "האבן שבעזרתה האדון שינה אותך."

אינפיניטוס הנהן. "הוא לא שינה אותי. לא רק את גופי. הוא שינה את נשמתי, את מוחי, את נפשי- כל דבר בי. הוא רצה שאהיה מעין זרוע ארוכה שלו. היד שעושה בשבילו את העבודות השחורות."

אינפיניטוס זרק את כדור האור לאוויר. הוא החל לגדול. "אני לא אינפיניטוס. אני הוא הצל!"

האור הכחול סער. "מה אתה עושה?" שאל יאקסלי בפחד.

הצל צחק. "אל תדאג." הוא הרים את ידו והאור זרם לשם בדמות ברק והתעצב בחזרה לכדור. "באתי הנה כדי להציע לך מה שהאדון הציע לך לפני כל כך הרבה זמן."

"לא אהיה אוכל מוות של יצור מעוות כמוך."

"לי לא יהיו אוכלי מוות. אני כבר השגתי את מטרתו של וולדמורט- אכלתי את המוות. זכיתי בחיי נצח."

"לא ייתכן." יאקסלי נסוג בפחד.

ידו העטויה בכפפה של הצל נכנסה לתוך גלימתו ושלפה החוצה את השרביט שלו. הצל זרק את השרביט ליאקסלי. "נסה." אמר בחיוך.

ידו של יאקסלי רעדה. "לנסות מה?"

"אל תגיד לי שאתה חלוד. אתה אחד המומחים בקללת אבדה קדברה. נסה להרוג אותי!"

יאקסלי כיוון את השרביט ביד רועדת לעבר הצל. "השרביט של פוטר לא הסכים להרוג אותו. הקללה חזרה על האדון."

"זה בגלל שפוטר יתנגד. האמן לי, כל עוד לא אחשוב שאני צריך לעצור את זה, הקללה תפעל כרגיל. מלבד זאת, וולדמורט לקח את השרביט בכוח מידי האדם הלא נכון ולא קיבל אותו מאדונו. האמן לי, כלום לא יקרה לך."

"אבדה קדברה!" צעק יאקסלי. קרן אור ירוקה יצאה מהשרביט ופגעה בצל. יאקסלי חייך. "אתה היית מטורף. מה שהאדון עשה לך הוציא אותך מדעתך. היה שלום, אינפיניטוס."

בזמן שדיבר יאקסלי חיכה שרגליו של הצל יאבדו את יציבותן, שהוא ייפול אחורה, אבל קרן האור נספגה בגלימה של אינפיניטוס ללא פגע.

הצל פסע קדימה.

יאקסלי פער את עיניו. "אילו כוחות הגלימה הזו מעניקה לך?"

הצל צחק. "הגלימה היא גלימה רגילה לחלוטין. אין לה כל כוחות קסומים. עכשיו אני שואל אותך- האם תהיה טורף הנשמות שלי?"

יאקסלי היסס רק לרגע ואז כרע ברך. "אתה גדול מאדוני הקודם. אתה השגת את מטרתו. יחי אדון האופל!"

הצל התכופף ואחד בזרועו השמאלית של יאקסלי. "לא אדון האופל." הוא הפשיל את השרוול עד שחשף את האות האפל. "אדון הצללים."

באותו יום חמישים אסירים, רובם אוכלי מוות לשעבר, הפכו לטורפי הנשמות הראשונים של אדון הצללים.

לורנט רץ בקצב מהיר ככל שיכל. אולי המילה רץ היא הגזמה, כיוון הוא טס בדמות ערפל. אחוזת לסטריינג' נראתה באופק, והוא ידע ששם יוכל למצוא את הנער.

הארי קם באיטיות והביט סביבו. המעבדה הייתה הרוסה לחלוטין. ארונות הספרים היו הפוכים, חצי מהם חרוכים. הרצפה, הקירות והתקרה היו מושחרים. במרכז החדר עדיין היה השער, חור באוויר שהציג אולם שיש גדול עם תקרת זכוכית.

הארי החל לשלוף את שרביטו כדי לסדר את המקום בעזרת קסמים את המקום ואז נזכר שאדוארד פירק אותו מנשקו. הוא מצא את השרביט בפינת החדר ולקח אותו. הוא הניע את שרביטו, מפעיל לחש אילם. הקירות הלבינו שוב, מנוקים מפיח. הספרים תוקנו, קפצו למקומם על הארונות המבריקים שוב שחזרו למקומם באורח פלא. ניירות התעופפו ונכנסו לספרים, השולחן הועמד שוב והניירות נדחפו למגרות שלו.

הארי יצא באיטיות מהמעבדה. נראה שיצטרך לחכות שם עד שהילדים יחזרו. ואז הוא שמע תנועה בגן ושלף את שרביטו.

ג'יני טלפנה במהירות. מוזיקת רוק התנגנה בצד השני של הקו. "תענה כבר, טדי," רטנה.

"שלום, ג'יני!" ענה קול עליז מהצד השני של הקו.

"מה שלומך, טדי?" שאלה וחייכה. טדי לופין הצעיר היה אופטימי ושמח מאז תחילת שנת הלימודים. או שעדיף לומר, מאז ויקטואר. בתו של ביל, שמינית ויליה, הייתה בשנתה השישית בבית הספר. כפי שג'יימס טרח לספר לכל מי שהסכים להקשיב, הם התנשקו ברכבת. לפני זה טדי היה בן אדם הרבה פחות עליז. אופטימיות היא תכונה שויליה משרה על גברים.

"בסד גמור. מה שלומך?" ענה.

"אני בסדר. ולפני שתשאל, ג'יימס ולילי בסדר." ענתה. לקראת סוף המשפט קולה צנח.

טדי הרצין. "אני אמור להבין מזה שקרה משהו להארי ואלבוס?" גם אם טדי חשב שהסנדק שלו והאח האמצעי במשפחת פוטר רציניים מדי, הם היו יקרים לו מאד.

"שמעת על אדוארד טום רידל?"

ברבע השעה הבאה ג'יני תיארה בפירוט מה קרה. היא סיפרה על השדים, על הערפד, על איש הזאב ועל היעלמותם של אדוארד, רוזלי, אלבוס והארי.

"אני חושב שאני יודע מה את הולכת לבקש ממני. אעשה את זה בשמחה." קולו של טדי נשמע רציני לחלוטין. "אגיע בעוד רגע. אני אתעתק אליכם ואז להוגסמיד. משם אני כבר אמשיך לבד."

"תודה," אמרה ג'יני בקול חנוק.

"תודה? על מה? כל החיים שלי הייתם נחמדים אליי. נתתם לי אוכל ובגדים, מקום לישון, דמי לימודים בהוגוורטס ואת כל שאר ההוצאות המיוחדות הקשורות בי בלי לבקש דבר. לעולם לא אוכל להחזיר לכם."

"אתה לא חייב לנו כלום, טדי," אמרה ג'יני.

"אני מרגיש שכן." אמר וניתק.

"הוא כל כך מזכיר את אביו," מלמלה ג'יני, נזכרת ברמוס לופין, איש הזאב. היא אהבה אותו מאד, אבל לא כמו הארי. וגם את אימו, טונקס. משפחת לופין הייתה מאד יקרה להם- עד שמתו בקרב על הוגוורטס.

רוח חלפה בחוץ, והאוויר רעד ברחוב גרימולד.

במקום עמוק וחשוך בעולם המתים, התרחש שינוי ראשון זה שנים רבות.

המקום היה חשוך ומטונף, מלא עשן שחור ונוזלים שחורים ודביקים. במרכז פעם כדור אנרגיה שחורה-סגולה שנתן למקום הילה מסתורית אף יותר.

דמבלדור הביט במקום ברעד. מזה חשש.

כדור האנרגיה פעם בקצב אחיד, כמו לב אנושי. בום. בום. בום. כך היה ללא שינוי במשך אלפי שנים.

אך כעט הקצב הואץ. בום-בום-בום. והיצורים שנוצרו שם החלו לצאת בקצב גדול יותר ויותר.

עשר פעימות לב עברו ואז רסיס אנרגיה ניתק מתוך הכדור. הרסיס ריחף ונוזלים שחורים ודביקים נאספו. עשן שחור זרם ונאסף סביב הכדור והנוזלים. העיסה התעצבה לגלימה מעוותת. שיירי בשר רקוב שהיו פזורים בחדר התכנסו ומילאו את הגלימה בגופה אנושית בתהליכי ריקבון מתקדמים. הגלימה עטפה את הגופה עד שלא נראתה כלל.

ואז, עיניים אדומות נצצו מתוך הגלימה. הדמות נעמדה וריחפה מעל הרצפה בקול רשרוש. העיניים דעכו והדמות התפוגגה לעשן שחור ונעלמה.

הסוהרסן הלך לדרכו.

הפרק הקודם