עשרה בקבוקים של אמת

שוב באותו הבוקר הארי דחף את חבריו לכיתה ריקה.

"נו, אז תספרי לנו,” אמר רון לאחר שהרמיוני סגרה את הדלת מאחוריהם. “כיצד הצלחת להרוס הכל?”

"אני לא רציתי להרוס כלום,” אמרה פנסי. ידיה קימטו בכעס את המכתב האדום והמעשן. “א.אני... פשוט נמאס לי בסדר?”

"אז החלטת לרוץ לריטה סקיטר?” שאלה הרמיוני בקול צונן.

"אני לא רצתי לאישה המטומטמת הזאת,” אמרה פנסי בכעס. “אני בסך הכל כתבתי להורים שלי.”

"כתבת להורים שלך על המשחק?” שאלה הרמיוני.

"כ..כן. שאלתי את דראקו לפני כמה ימים איך הוא והארי נשבעו. אתם יודעים... רציתי לחפש איזושהי פרצה...- ומצאתי,” היא הביטה בהם בגאווה. “אתם אמרתם שאסור לדבר על זה, לא הזכרתם שום דבר בנוגע לכתיבה.”

"כל הכבוד פרינקסון,” נבח הארי. “באמת התעלית על עצמך, אבל איך תסבירי את העובדה שהמכתב שלך כנראה מעולם לא ליעדו?”

"הוא כן,” פנסי הרימה את המכתב האדום. קצוותיו החלו להשיל פירורים קטנים ומשחירים על הרצפה. “את זה קיבלתי ממש עכשיו מאימא. כולם זכו לשמוע איך היא מתביישת בי ואיך הסכמתי לשתף פעולה והיא ואבא בצרות בגללי והם סיפרו הכל למי שצריך.”

"אימא שלך צרחה באולם הגדול?” אמר הארי בקול מסוכן. “היא... היא הזכירה את המשחק?”

"לא,” מיהרה פנסי לומר. “היא לא עד כדי כך טיפשה.” (רון נחר בבוז)

"כנראה שכן,” קולה של הרמיוני הצטנן שוב. “אם היא מיהרה לספר לריטה סקיטר את כל זה.”

"טוב, ההורים שלי היו חייבים לעשות משהו,” מחתה פנסי בכעס. “אם מישהו היה יודע על זה אז אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה... כשהם סיפרו את זה בעצמם לריטה סקיטר אז הם דאגו לעצמם, ולי.”

"ושלחו את דראקו לעזעזל,” סינן הארי. “אכפת לך מזה בכלל?”

"דראקו בחר,” לחייה של פנסי הסמיקו בצורה חשודה. “הוא בחר בך! אני לא יכולה לקחת אחריות על השגיאות שלו! הוא היה צריך לדעת מה יקרה, כשההורים שלו כל כך קרובים לאדון האופל, מה הוא חשב? במיוחד עכשיו כשהוא - “ היא קטעה את עצמה ברגע האחרון.

"אז את יודעת שהוא אוכל מוות, נכון?” שאל הארי בשקט. “הוא הראה לכם את הסימן?”

לרגע פנסי נעלמה דום ולבסוף היא לחשה. “כן, הוא הראה לנו אותו.” היא העבירה את מבטה בין שלושתם. מבטה נעצר על הארי. “הוא יהיה זקוק לך,” היא אמרה. “הוא יהיה זקוק לך ממש בקרוב.”

"חשבתי שלא אכפת לך מה יקרה לו,” אמר הארי בקור, משתדל ככל יכולתו להסתיר את העובדה שליבו החל לפעום במהירות.

פנסי פתחה את פיה על מנת לענות אך הרמיוני קטעה אותה. “אנחנו חייבים ללכת.”

"אנחנו לא חייבים ללכת לשום מקום,” מחה הארי.

"כן אנחנו כן,” השיבה הרמיוני בקול תקיף. “היינו צריכים להיות בכיתת לחשים לפני חמש דקות."

 לא עברו יותר מכמה רגעים שבמהלכם הארי הטיח בפנסי שוב מה הוא חושב עליה, בתגובה היא הטיחה בהם מה היא חושבת עליהם והם עשו את דרכם בריצה לכיתת לחשים.

פרופסור פילטיק קידם אותם בפרצוף מתרעם. הרמיוני הסמיקה כמו עגבניה וירתה אין סוף התנצלויות עד שלבסוף הוא שילח אותם למקומם, כנראה רק כדי להשתיק אותם.

הארי שם לב לעובדה שכולם פסקו להתאמן על הלחש (להוציא מזרקת מים צלולים מקצה השרביט) ובהו בו. שיימוס עקב אחריהם בפה פעור ומקצה שרביטו זלג זרזיף מים דק.

"הנביא היומי ממש הגזים הפעם,” אמר נוויל ברגע שהם התיישבו לידו במקומות האחרונים שנותרו ריקים. “איך בכלל אפשר להאמין לשמועה המגוחכת הזאת, נכון?” והוא צחקק, בעוד שרביטו מוציא זרמי מים בלתי שווים. צחוקו גווע כשהוא החבין בהבעת פניהם. “א..אני פשוט חשבתי שזה מצחיק,” הוא מלמל וחזר לעבוד על הלחש.

דעתו של הארי היתה כה מוסחת ותוצאות הלחשים שלו היו בלתי צפויים לחלוטין. רגע אחד טפטפו מקצה שרביטו שתי טיפות בודדות וברגע הבא נפלט מקצהו זרם חזק כמו של מכתזית ופגע בפרופסור פליטיק והעיף אותו לרצפה. פרופסור פליטיק הטיל עליו עונש בהעתקת שורות. (אני קוסם, לא בבון עם מקל)

"אז זה נכון?” שיימוס ניגש אליהם ברגע שנגמר השיעור.

"מה נכון?” אמר הארי. הוא ידע בדיוק על מה שיימוס מדבר.

"אני יודע שהנביא כבר טעה לגביך בעבר,” המשיך שיימוס. “הפעם הוא כבר הגזים, לא?”

"כי שנה שעברה לא הייתה שום הגזמה,” אמר רון ונחר בבוז.

"שמע, אני ממהר,” מלמל הארי. “נתראה ב...” והוא לא סיים לגמור את המשפט כי רון כבר דחף אותו לבחוץ.

"טוב, אז ראיתם את השלט?” אמרה הרמיוני כאילו שום דבר לא קרה.

"איזה שלט?” אמרו הארי ורון יחד בשעה שירדו עם זרם התלמידים בגרם המדרגות.

"השלט שהיה תלוי ליד הלוח,” אמרה הרמיוני בקוצח רוח. “על התעתקות, אנחנו הולכים לעבור קורס בהתעתקות.”

הארי לא כל כך התלהב כמו רון, שנראה כאילו הוא קיבל מתנת חג מולד נוספת. וכך, לכל אורך דרכם עד לחדר התגוננות מפני כוחות האופל הוא ירה עליו שאלות בזו אחר זו על תחושתיו של הארי.

לכל אורך השיעור הארי השתדל ככל יכולתו להיות בלתי נראה. לא היה שום טיפת כוח ורצון להתנכלויותיו של סנייפ. למרבה המזל סנייפ בחר השיעור בגישת הארי-אוויר, שהייתה חביבה על הארי.

הארי הגניב מבטים לדראקו. עד כמה שניסה לדחוק את זה, המילים שפנסי פרניקסון אמרה לו הדהדו בראשו. הוא בחר בך! האם זה נכון? האם באמת דראקו בחר בו?

"הארי!” קולה של הרמיוני חדר למחשבותיו. הוא הרים את ראשו בפתאומיות. רוב התלמידים כבר קמו ממקומותיהם והתקדמו לכיוון היציאה. “השיעור נגמר כבר לפני חמש דקות, אתה מוכן לבוא?”

הארי שוב הגניב מבט אל דראקו וראה שהוא אוסף את חפציו באיטיות. “תתקדמו, אני אשיג אתכם תכף,” הוא שמע את עצמו אומר.

הרמיוני כמעט גלגלה את עיניה אך היא עצרה בעצמה ורק הנהנה בראשה. הארי צפה בה וברון יוצאים מהכיתה. לאחר כמה רגעים, כשהכיתה היתה כמעט ריקה דראקו החל לעשות את דרכו לכיוון הדלת, הארי מיהר ויצא מהכיתה בעקבותיו.

"כמה שאתה צפוי לפעמים, פוטר,” סינן דראקו בזווית פיו כשהם הלכו במסדרון במהירות. “וגם טיפש מאד, אסור שיראו אותנו יחד במיוחד עכשיו.”

הם חלפו ליד שני חליפות שריון שנחו בתוך גומחה קטנה. דראקו נעצר בפתאומיות והביט לצדדים, המסדרון היה ריק, כל התלמידים נכנסו לכיתות בחזרה. הוא דחף את הארי אל תוך הגומחה, בעוד החליפות מקרקשות באיום.

"היי, יש לנו עכשיו שינוי צורה,” הוא מחה. “אם מקונגל ת - “

אך משפטו של הארי נקטע באיבו כשדראקו הניח את ידו בפתאומיות על פיו. "סנייפ,” הוא אמר בלי קול והחווה בראשו הצידה.

הארי הביט הצידה, אל חריץ קטן שבין ידה של חליפה אחת ולבין גבה של השניה, ובאמת בחריץ הקטן הוא ראה את דמותו של סנייפ מתרחקת לאורך המסדרון.

סומק ורדרד כיסה לפתע את לחייו של דראקו והוא מיהר להסיר את ידו, עיניו הביטו על כל מקום בגומחה הקטנה מלבד על הארי.

"פנסי סיפרה לך?” הוא אמר לבסוף בקול מהוסה וצרוד.

"שההורים שלה שלחו אותך לעזעזל?” אמר הארי. “כן.”

"הם מתחבאים כרגע,” דראקו הביט שוב בחריץ הקטן שבין שני החליפות שיריון, גם הארי העיף מבט. לא היה נפש חיה במסדרון, לפחות מנקודת מבטו. “א..אדון ה – אתה-יודע-מי לא באמת מאמין למה שכתוב בנביא, אבל... איך דודה שלי אמרה להם, אין סירחון בלי זבל.”

הארי חש ברעד הכעס שעובר בו כשדראקו הזכיר את בילטריקס. “כ..כן,” הוא חרק שיניו. “במקרה שלה, יש לה את שניהם.”

להפתעתו, דראקו גיחך, הנהן בראשו וחייך במרירות. “בכל אופן, הם מתחבאים עכשיו, זה כנראה עניין של זמן עד שהוא ימצא אותם, או... זאת אומרת – וגם יבין מ..מה... מה יש בינינו.”

הארי הביט בדראקו במשך כמה רגעים. הגומחה היתה מספיק גדולה בשביל שהם לא יגעו אחד בשני אך מספיק קטנה בשביל שהארי ישים לב כיצד אישוניו של דראקו גדלו לפתע. “מה הוא יבין?” אמר הארי לבסוף.

"מה... מה זאת אומרת?”

"אמרת שוולדמורט יבין מה יש בינינו,” אמר הארי קולו יצא יותר קר משהתכוון. “אז - מה באמת יש בינינו, דראקו?”

"אני לא - “

"תפסיק להיות טיפש, כי אתה לא!” אמר הארי בכעס. הוא הסתכל בבהלה אל המסדרון שבחוץ, הוא היה ריק. “אני לא יודע אם היה בינינו משהו אי פעם, דראקו, אבל אני דיי בטוח שעכשיו אין כלום! ממה אתה כל כך מפחד, הא?”

"ממך!” קרא דראקו. “אם וולדמורט יגלה שאני באמת מאוהב בהארי פוטר, אז אני נחשב למת, בעצם,” חיוך מטורף חצה את פניו. “אני כבר עכשיו מת, אני מת מהלך, הארי.”

"אתה לא מת מהלך,” אמר הארי בתקיפות. “בפעם המיליון דראקו, מסדר עוף החול יכול להעניק לך ולמשפחה שלך הגנה, וולדמורט לא ימצא אתכ – רגע, מה?”

הפרק הקודם		הפרק הבא