חייבת לדעת

שלום לקוראים:) זאת הפעם הראשונה (והאחרונה) שאני רושמת פרקים במהירות כזו.
וסליחה על זה, אתם בטח תשימו לב למהירות אם תקראו אבל בכל זאת אני אשמח לתגובות :)



"נו באמת, ברגע שאני הכי צריך אותם הם נעלמים, לופין, ראית את המשקפיים שלי?"
ג'יימס פוטר בדיוק הפך עוד כרית מספת העור החומה,
חלקו התחתון של גופו כוסה במגבת ושערו עוד נטף מים.


"איפה שמת אותם בפעם האחרונה?" סיריוס התפרץ לחדר והשליך את נעליו בפינה.


"אם הייתי יודע לא הייתי מחפש אותם." שלח לעברו מבט זועף והמשיך להפוך חפצים.


השעה הייתה שש בדיוק, זנב תולע ישב ברישול על אחד מהכיסאות
ולעס קבוצה לא מבוטלת של סוכריות ברטי בוטס שזכר לקחת ממגירתו בהוגוורטס טרם יצא לביתו של ג'יימס עם כולם.


"נו, ג'יימס, פשוט תיקח את השרביט שלך ו-"


"לא, סיריוס, אני לא עושה קסמים מחוץ לבית הספר."


"שנה שעברה עשית."


"כן, כי זה היה חשוב."


"ללכת עם אוואנס לסרט זה לא חשוב?" עשה עצמו מתפלא.

"לא, אני לא יודע מה קרה לי שם ואני לא מתכוון להסתכן ב...מה אתה עושה?"


"אני מוצא את המשקפיים שלך." מלמל לכוונו.


"לא, אתה לא יכול, תניח את השרביט שלי עכשיו!"


"היא באמת משפיעה עליך, הא?"


"מי?"


"אוואנס, מי? היא מוציאה לך את כל הקונדסות! קסם אחד קטן לא יזיק לאף אחד, נשבע."


"אז תעשה את זה עם השרביט שלך."


"טוב," הניח בין שתי ידיו של ג'יימס את השרביט,פתח את מזוודתו ומשם הוציא שרביט נוסף
"אציו משקפיים" מלמל, זוג משקפיים עגולים רחפו לכוונו אחר שניה ממש. "הנה, רואה, המשקפיים שלך."


"תודה," הניח אותם ברישול על אפו "עכשיו מה ללבוש?" אנשי החבורה הביטו זה בזה, ואז כל אחד חזר לענייניו הפרטיים, בלי כל התייחסות לג'יימס.


'ג'ינס וחולצה?' שאל את עצמו 'זה מספיק? זה לא דייט או משהו' המחשבה כאילו ענתה לו בחיוב וכך התכוון ללכת, עם חולצה וג'ינס.

"סיריוס," פנה אליו במהירות.


"מה?"


"מה אני עושה?"


"עושה איפה?"

"שם! מה אני אומר? מה אני מביא?"


"אני לא יודע, אני לא טוב בדברים האלו...אממ...אתה אומר 'היי, אוואנס, בואי נראה סרט' ואתה מביא כלום, זאת התחלה טובה."


"אתה צוחק, נכון?"


"למה שאני אצחק?"


"לופין," פנה כעת אל לופין "ובכן?"


"הוא צודק, רק בחלק אחד לפחות. אל תביא לה כלום,
אל תגרום לה להרגיש לא נוח ואל תגרום לה  להרגיש כאילו היא חייבת לך משהו,
אבל לא את המשפט הזה, זה פתטי...אתה תדע מה להגיד ברגע הנכון."


"ברגע הנכון? באמת? לופין, אני לא מהאלה."


"האלה?"


"נו אתה יודע...דיבורים פלצניים כאלו."


"אני לא אומר לך להיות כזה...רק תנסה להיות ג'נטלמן, אתה יודע."


"אבל זאת אוואנס, אני לא רוצה לגרום לה...אני שונא להגיד את זה."


"אתה לא תגרום לה להתאהב בך, זאת היא, כאילו  שאתה לא מכיר אותה."


"ברור שאני מכיר אותה.  אפשר להפסיק לדבר על זה? אני הולך, מביא לה כלום ושותק."


"נראה כמו תכנית מעולה שלא תחזיק מעמד. " זרק לכוונו חיוך משועשע והלך לחטוף מבין זרועותיו של פיטר מעט סוכריות בכל הטעמים.





**************************************





אולם הכניסה לקולנוע היה כבר כמעט ריק, ג'יימס עמד בראש מושפל, מחכה ללילי.

אחרי כמה דקות של אכזבה וייאוש, הוא הבחין בשערה הבולט בין כל האנשים, שיער מסורק ואסוף במין גומייה.
השמלה שלבשה הייתה אדומה.
פיו של ג'יימס היה פעור, אך הוא נזכר לסגור אותו בדיוק כשזאת הבחינה בו.


"סליחה על האיחור, אמא שלי...-"


"-זה בסדר" הרגיע אותה והשחיל את ידיו לכיסים.


"וסליחה על זה," הסתכלה על עצמה בנבוכות "אני סיפרתי לטונקס והיא קצת השתגעה."


-"זה בסדר. וואו, את נראית," בלע את רוקו. היא התחילה להסתכל עליו במבט מוזר ותוהה 'זה פתטי' חשב.
"יפה...אני מתכוון, את תמיד...לא חשוב, נלך לסרט?" הסדיר את נשימתו.

"כן, אתה רוצה שאני אלך להביא פופקורן?"


"מה?" שאל.


"אתה רוצה שאני אביא לנו פופקורן?"


"להביא לנו מה?"


"הו, תעשה לי טובה, את 'אף פעם לא הלכתי לסרט' אני מבינה, אבל פופקורן?"


הוא הרים את גבותיו "פופקורן."


"אתה באמת לא יודע מה זה פופקורן?"


"לא." גיחך.


"אני אראה לך, זה המאכל המוגלגי שאני הכי אוהבת."


היא נגשה לדוכן כשג'יימס מזדחל אחריה.


"שני פופקורן, בבקשה." הוציאה מתיקה האדמדם שטר אחד וכמה מטבעות.


"אני אשלם, לילי." לקח את כספה ודחף אותו בחזרה לתיקה.


"לא, זה בסדר," ואז לחשה לו  "אני משלמת על זה."


"לא את לא." הוציא מכיסו את אותו הסכום והגיש את הכסף בהתלהבות לידיו של האיש שעמד מאחורי השיש הקפוא.
הוא  הניח לפניהם שני מכלי פופקורן והמשיך לטפל בלקוחות האחרים.


"אני אשלם לך בחזרה."


"לא את לא, לא הבאתי כלום ממילא."


"אתה לא צריך להביא כלום, פוטר."


"עכשיו מה זה?" שאל אותה.


"אתה אוכל את זה, זה קריספי ומלוח וטעים."


"אני לא רוצה לאכול את זה."


"למה? זה טעים." נגסה בפופקורן שלה.


"זה לא נראה טוב."


"מה זה נראה טוב?"


"אני לא יודע, משהו שלא נראה כמו צמר גפן."


"זה לא נראה כמו צמר גפן."


"אז זה נראה כמו חלזונות, או אבנים, או נייר מקומט."


לילי החלה לפצוח בצחוק מתגלגל.


"רק תטעם, אחד. תעצום את העיניים ותנסה."


" טוב, אבל רק בגלל שזו את." שוב השתמש בנימת קולו השחצנית, כמו שהכירה אותו בעבר ועכשיו, היא גלגלה את עיניה וחיכתה.
הוא, באיטיות רבה אפשר לומר, לקח בידו פופקורן אחד , הוא הכניס אותו לפיו, ולאחר שקפא קצת על מקומו לקח אחד נוסף, ועוד אחד.

"רואה? זה טעים."


"טעים יותר ממה שזה נראה לפחות."


"קדימה, עכשיו נקנה כרטיס לסרט, אני קונה הפעם." אמרה לו.


"מאוחר מדי, קניתי מראש."


"אני מחזירה לך."


"אני לא לוקח את הכסף שלך, ואני גם לא אקח."


"אני לא שואלת אותך, אבל לא עכשיו כי אני חושבת שהסרט כבר התחיל."


שניהם רצו עם הפופקורן בידיהם לכוון האולם המתאים וישבו במקומות לצד אנשים נוספים, להוטים לא פחות מהם.
הסרט התחיל.
אף אחד מהם לא דיבר, הם היו מרותקים, ממש כמו קסם, אל המסך הענקי והזורח באור אפלולי.


כשהסרט נגמר הם עוד ישבו בתוך האולם, כדי לסיים את הפופקורן (כי כמותו הייתה בלתי מבוטלת)
לילי המשיכה ללעוס ואף ג'יימס לעס בלהיטות עוד יותר, נהנה מהמאכל החדש שיצא לו להכיר.

באותם רגעים היא לא הבינה מה קרה, מה שהיא חשה היה זעם ורוגז,
היא יכלה להרגיש את נטיפי הגושים הרכים על גופה, את ריח הפופקורן שנחת על שערה ואף יכלה לראות את פרצופו המסמיק והצוחק של ג'יימס.
ידיה שלחו את עצמן לתוך המכל ושלפו חופן מלוא הפופקורן, הוא נזרק על ג'יימס, שהחל מתפתל במקומו.


"אני אהרוג אותך." צעק לה, גורף מחולצתו שאריות פופקורן.


"רק תנסה." התגרתה בו.

הוא לקח עוד חופן של פופקורן, השליך אותו שוב על לילי, שמלתה  התמלאה בפירורים הלבנים והמלוחים,
היא רק צחקה, או אמרה במילים אחרות 'אתה תצטער על היום שבו נולדת'.

המכל כולו נשפך על ג'יימס, כך גם על לילי, דחקו אחד בשני לוותר ולהתנצל.


"אתה זה שהתחלת!" צעקה עליו במין לגלוג.

"את זאת שבחרה לא להתעלם."


"כי אתה עצבנת את-"


"אתם צריכים לעזוב את האולם." נכנס סדרן עם פנס לתוך החדר המחשיך וקטע אותם.


"כן, סליחה אדוני, אני פשוט מנסה להשתלט על התנהגות שלו." ענתה לילי.


"אנחנו עוזבים." אמר ג'יימס. הסדרן יצא מן החדר.


"פוטר, בוא."


"לא."


"מה?"

הוא הפיל אותה על אחד הכיסאות, ריתק אותה אליו, הניח את ידיו על שתי המשענות.


"תגידי שאת מוותרת."


"לא, תן לי לקום."


"אני לא אתן לך לקום עד שתתנצלי."


"אתנצל על מה? אתה התחלת."

"תתנצלי על זה ששפכת עלי פופקורן, ברצינות שהייתי אוכל אותו."


"אני לא מתנצלת על שום דבר, שחרר."


היא ניסתה להיאבק בידיו, אך הן היו שריריות משציפתה מהן להיות, זאת אולי בגלל הקווידיץ שנהג להשקיע בו כל כך הרבה זמן.


"זה ממש לא הכרחי, רק התנצלות קטנה."


"לא, אתה תשחרר אותי ואתה תתנצל, ואני אקנה לך עוד פופקורן."


"לא. אני רוצה לשמוע סליחה."


"רצון זה דבר טוב, וזאת לא גחמה שאתה יכול לקבל מתי שמתחשק לך."


"רוצה הוכחה?"


"לא, כל מה שאני רוצה זה שתשחרר אותי."


"אם זה מה שאת רוצה, אבל אני יודע שאת נהנית מזה."
השתמש בפעם השנייה להיום בקולו הרברבן.


"תדע מה שאתה רוצה לדעת," הוא שחרר אותה באיטיות "אבל אתה זה שמצטער."


"בסדר." השיב בנימה צינית.


"בסדר." השיבה בנימה צינית גם היא. שניהם יצאו מהאולם.


"היה לי כיף." אמרה לבסוף.


"גם לי, צריך לעשות את זה לעיתים תכופות יותר."


"כן, ונוכל ללכת כולנו, אני וטונקס ואתה והחברים שלך."


"הם לא החברים שלך גם?"


"לא...לא חברים, אני בקושי מכירה אותם, אני יודעת שהם קונדסאים, ו...אנימאגוסים ואחד מהם הוא איש זאב."


"אני יודע את זה גם."


"אתה אחד מהם." הסמיקה.


"טוב, כן. אני רק מקווה שהם לא נוגעים לי בדברים עכשיו."


"כדאי שתלך לראות."


"כן. ביי לבינתיים."


"ביי, פו-"

הוא חיבק אותה.
חיבוק חם, חיבוק שרק העביר בה גל חום מוזר, חיבוק שלא הייתה משמעותו כלום, הם התנתקו כעבור שנייה.

"ביי, פוטר." חזרה על מה שרצתה להגיד.

היא הספיקה לקחת אוטובוס לביתה , חזרה מסמיקה עוד יותר משהייתה שם,
צנחה לשינה עמוקה. מחכה ליום שלמחרת. מודעת לכך שטונקס תדרוש ממנה את כל 'הפרטים'.



זהו:) להבא אני אשקיע יותר, מבטיחה :) זה פשוט פרקים שכופים את עצמם...
זאת הפעם האחרונה שאני רושמת פרק בפערים של פחות מיום, זה פשוט במקרה היה מוכן, אז סליחה על המעמס שזה מטיל עליכן :)

הפרק הקודם		הפרק הבא