כוכב השחר

אני מודעת ומיידעת שזה לא הפרק הכי טוב של הפאנפיק הזה ^^" אבל בגלל שלא המשכתי אותו כבר הרבה זמן הרשתי לעצמי לזייף קצת. קריאה מהנה (:

פרק 17

לבירינת'

מורגנה צרחה, בכתה, התפתלה, צרחה עוד, ולבסוף התמוטטה בכהות חושים מוחלטת על מיטת המרפאה. חבלים מכושפים כבלו את ידיה למסגרת המיטה משני צידיה, לא מאפשרים לה לקום או לאחוז בשרביטה כדי לעשות משהו פזיז, וגם לא למחות את הדמעות האילמות שהמשיכו להתגלגל במורד פנייה ללא שליטה.

ברגע שהצליחה לחשוב בצלילות היא ניסתה להבין כמה זמן היא נמצאת במרפאה. במהלך התמוטטות העצבים שעברה אנשים יצאו ונכנסו לבין המחיצות שהוצבו סביבה, האחות הטילה עליה כשפי שיתוק שונים כדי לגרום לה לבלוע כמה שיקויי הרגעה, אבל היא לא ראתה פנים ולא שמעה קולות. היא ידעה רק שארטמיס מתה ושהרוצח שלה מסתובב בגוף שלה מסביב לאקדמיה, אבל אף אחד חוץ ממנה לא מוכן להבין את זה.

היא לא הייתה משוגעת. היא חזרה ואמרה זאת לעצמה, כי האמת התחילה לחמוק ממנה. היא ידעה שהייתה עדה למה שהייתה עדה, אבל זה היה קשה להמשיך להאמין במה שהיא ידעה שהיה אמת כשאף אחד לא האמין לה.

ארטמיס הייתה מתה. מורגנה לא ידעה האם הידיעה מעציבה אותה או לא. עד הרגע האחרון היא לא הייתה בטוחה האם ארטמיס היא אויבת או חברה – האישה לרגע לא הפסיקה לבלבל אותה במעבר בין מכשפה מחושבת וקרה, כמעט מרושעת, לבין היותה אישה אימהית ועדינה. במקום מסוים מורגנה שמחה שארטמיס אוכלת המוות מתה, אך משהו אחר בה התאבל על ארטמיס המלומדת טובת הלב שניחמה אותה כשבכתה.

היא הייתה מודעת במעורפל לקולות משוחחים מחוץ למחיצות. אולי באמת לא ימצאו אותה כשירה להמשיך ללמוד בווינטרהול? המחשבה לא העציבה אותה, אלא מילאה אותה הקלה. באותו הרגע היא רצתה מאד רק לחזור לאחוזת מאלפוי, גם אם זה אמר להתמודד עם כישלונה בפני הפטרונים, ולא להישאר באקדמיה עוד יום אחד.

היא עצמה את עיניה ואפשרה לראשה לשקוע בכרית. היא כמעט הייתה מסוגלת לשכוח שהיא קשורה למיטה, לשכוח את כל מה שקרה. היא שקעה בעולם בדיוני בו השנתיים האחרונות לא התקיימו. עולם בו פרופסור פוטר עדיין לימד שינוי צורה בהוגוורטס, בו הפטרונים שלה לא הרשו לה ללכת לווינטרהול, בו היא לא ידעה דבר על המחקר של אביה. עולם בו היא לא פגשה את בן. עולם בו ליבה היה קפוא ולא נגוע.

היא ישנה זמן ארוך מאד. מידי פעם הייתה מתעוררת כששמעה קולות משוחחים סביבה, אבל לא הייתה מסוגלת להישאר ערה יותר מדקות ספורות לפני שהייתה טובעת שוב בשינה אפלה ועמוקה.

כשהיא התעוררה סופית, הכל היה חשוך. אור בודד דלק היכן שהוא במרפאה, מאיר הכל באור קלוש וקודר. במשך כמה דקות היא לא זכרה איפה היא ולמה, בעוד ידיים זרות מקימות אותה על רגליה. היא לא הצליחה לעמוד משום מה – רגליה הרגישו כמו נייר תחתיה – אז הידיים הזרות תמכו בה וגררו אותה החוצה.

בחוץ המסדרונות היו חשוכים וקרים. שאריות השינה נשרו מעליה באיטיות, והזיכרונות שבו אליה. ארטמיס, קליסטוס, ספקטרום... החלונות היו לבנים, מכוסים כפור, זוהרים באור הירח המת בתוך אפלת האבן שבמסדרונות. פנים חלקות של פסלים הביטו בה מלמעלה, ודיוקנאות צפו אחריה בעודה חולפת.

היא הייתה מול דלת האלון הגבוהה שהובילה אל האגף השמור. צעדיה של מלוויה הדהדו בין קירות האבן שבמסדרון הריק והמפואר שמאחורי הדלת. היה שם קר מאד למרות הלפידים שקרצו לה על הקירות.

עורה של מורגנה הפך חידודים- חידודים. למה היא שם? האם הם הולכים לראות את קליסטוס שוב?

לאחר דקות בודדות הם היו מול דלת הארד הירוקה שבסוף המסדרון השלישי. הבובה המכושפת בדמותו של קליסטוס הזקן צפתה בה בזמן שחלפה על פני תאו בעניים ריקות.

"מה?..." היה כל מה שמורגנה הצליחה לפלוט מבין שפתיה המשותקות כשדלת הארד המפוארת התנשאה מעליה.

"אני מצטערת, מורגנה," אמר קול נשי עמוק, מוכר. מורגנה הפנתה את ראשה וראתה שספקטרום שם, עוטה גלימה חורפית בצבע כחול עמוק שהיה כמעט שחור. הצבע גרם לה להיראות לבנה כמו נייר.

דיקן האקדמיה ניגשה אל הדלת והניחה עליה את ידה הרזה, כולה עצמות ו- וורידים בולטים תחת עור חיוור. היא המתה כמה מילות לחש וסדקים מעוקלים הופיעו על הארד, מאפשרים לשלושה חלקים א- סימטריים לנוע למעלה ולצדדים ולחשוף חלל אפל.

"לאן..." המילים נעתקו בגרונה של מורגנה. היא ניסתה ללכת אחורה, אבל מלוויה אילצו אותה להתקדם איתם לתוך האפלה. "לאן אתם לוקחים אותי?..."

"אני מצטערת," ספקטרום אמרה שוב. היא פרשה את ידה ולהבה כחולה הופיעה בתוכה, מאירה באור קר את המסדרון הרחב בתוכו צעדו. הקירות היו משופעים, נבלעים באפלה שמעל ראשיהם, ורצפת השיש הסדוקה הייתה מעוטרת ציורים עתיקים ומוזרים שגרמו למורגנה לתהות האם היא חולמת. "רוב חברי הסגל הצביעו שאת לא כשירה. ניסיתי לעשות כל שביכולתי להטות את ההחלטה. אם זה מספק לך שמץ נחמה, אני מאמינה לך, מורגנה."

גוש קר ומר החליק במורד גרונה של מורגנה. זה לא סיפק לה שום שמץ של נחמה. זה לא היה יכול להציל אותה...

ברגע שהאור שבידה של ספקטרום נפל על סורגים היא התחילה לבכות. התאים שם היו גדולים מאד וריקים, הסורגים שלהם נעלמים בחשכה שמעל. ולא היה מי שיציל אותה. אף אחד לא עמד להציל אותה הפעם.

אחד ממלוויה הוציא מפתח גדול ופתח דלת קטנה באחד התאים. מורגנה ניסתה להתנגד בעודה בוכה, מושכת לאחור, מסרבת להיכנס לתא. אך מלוויה היו חזקים ממנה; היא מצאה את עצמה על רצפת השיש בעוד הסורגים ננעלים מאחוריה.

"זה לא להרבה זמן," היא שמעה את ספקטרום אומרת. קולה היה מתוח, סדוק. באותו הרגע מורגנה רצתה לשנוא אותה, אבל לא היה לה כוח. "רק כמה שבועות, עד סוף החורף... אז נשלח אותך הביתה. אני מבטיחה."

"אין לי בית," היא מצאה את עצמה משיבה בטינה, למרות שהיא לא ידעה האם קולה נישא מבין הדמעות ושיערה שכיסה את פניה. "זה היה אמור להיות הבית שלי..."

בכייה התגבר. איך הרשתה לעצמה להיות כה טיפשה? איך הרשתה לעצמה להאמין שהחיים שלה יכולים להיות טובים, רגילים? היא הייתה טיפשה להאמין שיכולים להיות לה דברים פשוטים וטובים כמו משפחה, אהבה, בית...

היא לא ידעה כמה זמן בכתה. ייתכן שעברו ימים. אפילו קור האבנים כבר לא הציק לה כל כך.

ספקטרום והמלווים עזבו מזמן, כך נראה, לוקחים איתם את האור הכחול הקר. אבל כעת אור אחר האיר את הסורגים והאבנים, אור חמים ורך שזהר על הרצפה בקרבת סורגי התא. מורגנה הזדחלה לעברו ברעד. מחוץ לסורגים שלה נחה שמיכה מקופלת ועל גביה כדור זכוכית מלא אור חם והשרביט שלה.

נזכרת, היא פשפשה בכיסיה לפני שעשתה כל דבר אחר. היא נרגעה כשידה נסגרה סביב הצורה העגולה והקרירה של המצפן שלה. רק אז היא התעטפה בשמיכה ולקחה את כדור האור והשרביט.

כדי לצאת ידי חובה היא ניסתה להפעיל על הסורגים כל לחש שהכירה שיכול היה לפתוח או לשבור אותם, אבל הם התנדפו באוויר כמו האדים החיוורים שעלו עם נשימותיה. הקוסמים שבנו את הכלא הזה לא היו טיפשים כלל וכלל.

היא נאנחה בלאות והשעינה את גבה על הסורגים. מה עכשיו? לשבת שם עד סוף הסמסטר? במקום מסוים היא הרגישה שזה מגיע לה. מגיע לה להיות לבד. מגיע לה לקבל טעימה מהגורל בו זיכתה את בן, ממה שפרופסור פוטר היה צריך לעבור כדי להציל אותה.

היא תהתה לאן בן ברח, איפה הוא עכשיו. היא תהתה האם פרופסור פוטר עדיין בחיים. היא תהתה האם תראה אותם שוב.

היא הוציאה את המצפן שלה בחולשה. פעם היא חשבה שהוא מסוגל להוביל אותה אל המקום בו רצתה להיות יותר מכל, והוא הרי לצידו של אלבוס פוטר. היא כבר למדה שזו לא המטרה שלו, אבל בכל זאת ניחם אותה לראות את המחוג הזהוב מסתובב תחת הזכוכית החלקה.

אבל הוא לא הסתובב. הוא הצביע לצידה הימני של מורגנה בהחלטיות. זיכרון הכה בה והיא הרימה את מבטה, ומראן של פנים בהירות הבהיל אותה ודחק צווחת בהלה מחוץ לשפתיה.

הקול קרע את הדממה, מהדהד בין קירות האבן, והיא כיסתה את פיה כאילו הייתה יכולה למשוך את הקול החד בחזרה פנימה. האישה זהובת השיער, ממנה מורגנה שכחה לחלוטין מאז היום בו ניסתה לזכות להצצה ממנה באגף השמור, כרעה על הרצפה בתא השכן, פניה מבריקות באור בין הסורגים. היא הייתה שקטה לחלוטין, ידיה המלוכלכות אוחזות בסורגים, והיא הסתכלה במורגנה בריכוז. לראשונה היא הבחינה שבתוך פנייה החיוורות היו קבועות עניים מוזרות וחכמות שצבען זהב, כמו השמש.

מורגנה הייתה חסרת מילים, ולא נראה שגם האישה השנייה מעוניינת לומר משהו. משום מה מורגנה הייתה מצפה ממנה לדבר. מה היא הייתה אומרת לו הייתה נופלת מהשמיים ונוחתת באקדמיה לקסם? היא בוודאות הייתה מכשפה עוצמתית מאד, היא והמנהלת כבר הסכימו על כך לפני שבועות רבים.

"אין אף קוסם בעולם שיש לו כל כך הרבה כוח קסם..."

מורגנה לא באמת עצרה להפנים את משמעות השיחה שניהלה על המנהלת אודות האישה הזו. מי שהיא לא הייתה, היה לה מספיק כוח כדי לעוף בכוחות עצמה, ללא כל אמצעי עזר קסום, ולהגיע לפסגת ההר הגבוה ביותר בעולם באמצע סערה... והמצפן של מורגנה, שהיה קשור איך שהוא לאפשרות להעניק או לגזול כוחות קסם מבני אדם, הצביע היישר עליה. לא היה צריך להיות תלמיד מצטיין בווינטרהול כדי להבין את הקשר הישיר והחשוב הזה.

היא הזדחלה על פני הרצפה והתיישבה עליה כך שרק הסורגים הפרידו בינה לבין האישה זהובת השיער. הזרה לא נרתעה ממנה, אפילו כשהיא רכנה כה קרוב שפניהן כמעט נגעו ושיערותיהן, שחורות וזהובות, התערבבו אלה באלה בין הסורגים. מורגנה העבירה חלק מהשמיכה בין הסורגים וכיסתה את כתפייה החשופות, השרוטות, של האישה הזרה כנגד הקור. היא החזיקה את כדור האור ביניהן, מוגן בין כותלי הבד, שמור רק להן.

היא לא זכתה למילות תודה, ומשום מה היא גם לא ציפתה לקבל אותן. היא הרגישה כאילו זו חובתה הבסיסית לעזור לאישה הזו, שאליה משום מה היא חשה זיקה עמוקה ומוזרה, כאילו היו חברות ילדות שדרכיהן נפרדו מזמן. היא הרגישה כאילו היא יכולה לעזור לה, למרות שלא ידעה כיצד.

היא הציגה בפנייה את המצפן. האישה לקחה אותו לידה מייד, מבלי לשאול, עוטפת אותו בידיה המלוכלכות כאילו הייתה מחממת אותן מול להבה.

"בגלל זה באת?" מורגנה מצאה את עצמה שואלת, קולה לא יותר מרשרוש בדממה העצומה. היא לא ידעה מדוע היא שאלה זאת, היא רק רצתה לדובב את האישה.

אבל לא נשמעה תשובה. האישה הסתכלה, מרותקת, במחוג המצפן שכעת הסתובב סחור – סחור במהירות עצומה. מורגנה חששה שהוא יתנתק ממקומו אם ימשיך כך.

"תגידי משהו!" מורגנה התחילה לאבד את סבלנותה.

אבל האישה, כמו ילדה שאינה יודעת לדבר, המשיכה להתרכז בצעצוע שלה מבלי להראות עניין בשום דבר אחר.

אולי מורגנה טעתה בה, היא הרהרה בייאוש. אולי היא סתם מכשפה מטורפת, אילמת או מפגרת, או כולם יחדיו. בפרץ כעס היא חטפה את המצפן מתוך הידיים בגרומות וקמה על רגליה, משילה את השמיכה מעליה בעצבנות.

פרופסור פוטר תמיד כיוון אותה להאמין בכישוריה, לחיות עם הידיעה שכל עוד תשתמש בהם כהלכה דרכה לעולם לא תאבד. בן תמיד אמר לה להאמין שהכל יהיה בסדר. אבל מחיה על פני העצות שלהם לא הביאה לה דבר מלבד ייאוש ותא בודד וקר, מלא חרטה. היא רצתה להאמין שתמצא את התשובה האולטימטיבית, את המפתח למחקר של אביה – המפתח לחופש שלה – אבל האמונה הזו הייתה שווה לקליפת שום. לא הייתה תשובה כזו, היא לא חיכתה לה מעבר לפינה, לא אצל אף אחד וגם לא אצל האישה הזו, שהמשיכה לעקוב אחרי המצפן כמו חתול מוזר ומרותק. כל הסקרנות שלה, כל הרצון לדעת, הם לא הביאו לה דבר מלבד בדידות. הם היו המפלה שלה.

"על מה את מסתכלת?!" היא צעקה על האישה, קולה צורם בין האבנים. הזהב שבעיניה של הזרה גרם לה להרגיש חשופה, מבוקרת. "תפסיקי את זה!"

בפרץ של תסכול היא השליכה את המצפן האהוב שלה על הרצפה. הזכוכית החלקה כמים התנפצה ללא קושי, מתפזרת על הרצפה השחורה כיהלומים. מסגרת הזהב המבריקה נבקעה מעוצמת הפגיעה, ולוח השנהב המעוטר אותיות מסתוריות עם מחוג הזהוב המקובע בו התגלגלו הלאה משם, מאבדים את הנוגה הזהוב שלהם.

מורגנה נפלה לברכיה בחרטה בין שברי הזכוכית, הקפיצים וחלקי המתכת העדינים שהתפזרו מסביב ופרצה בגל נוסף של בכי אומלל.

היא כמעט צרחה כשחשה יד רזה על כתפה. בכייה פוסק מייד מרוב פחד, היא הזדחלה על הרצפה המכוסה זכוכיות וגילתה שהאישה זהובת השיער כורעת לצידה בתוך התא שלה.

"איך עשית את זה?!" היא כמעט צווחה. האישה הזו התחילה להפחיד אותה.

במקום לענות היא הגישה לה את לוח השנהב של המצפן שלה, החלק היחיד ממנו שנותר ללא פגע.

מורגנה לקחה אותו, מרגישה חרטה איומה על המעשה הילדותי שעשתה. המצפן הזה ליווה אותה כל חייה – אפשר לומר שהוא היה חברה הוותיק ביותר – מלבד זאת שהיה המזכרת היחידה שלה מהוריה ותעלומה גדולה עבורה.

החלק הזה של המצפן הרגיש שונה משציפתה. היא תמיד הרהרה איך זה שמצפן העשוי כולו זהב ושנהב קל כל כך ולנשיאה, וכעת הבינה מדוע; החלק שחשבה שהיה שנהב ומחוג הזהב כלל לא היו עשויים מתכת, אלא עץ. המחוג היה עשוי עץ שהיה כולו זהוב, חלק וחסר חריצים, והחלק המעוגל משויף בכזו עדינות שהזהב הפך ללא קושי לשנהב חלק וענוג.

מורגנה הכירה רק עץ אחד שהיה בעל צבע זהוב כה יפה ואחיד, וזה היה עץ האגס החכם. העץ שעל פי האגדה, הפירות שהניב היו מסוגלים להעניק לאדם כוחות קסם. העץ שלא הניב פירות כבר אלפי שנים.

למרות שהיה מנותק מכל חלקיו, המחוג המשיך לנוע, מצביע על האישה זהובת השיער. והכיתובים האלה – פתאום הם נראו לה שונים, כאילו הזכוכית החלקה הסוותה את כוונתם האמיתית. משמעותם עמדה על קצה לשונה, כאילו הייתה שפה שידעה בצעירותה ושכחה.

האישה הזהובה, שכעת הייתה ביחד עם מורגנה בתא, לקחה את השמיכה ואת האור שלהן והתיישבה בצמוד לקיר. היא התעטפה בשמיכה אך השאירה חלק משוחרר, כאילו בשביל מורגנה. יושבת כך, היא נראתה צעירה מאד ועצובה מאד.

"בבקשה," היא דיברה פתאום בקול חלש מאד, כאילו קראה את מחשבותיה המהוססות של מורגנה. "אני לא רוצה להיות לבד יותר."

מילותיה הכו במיתר רגיש בתוך ליבה של מורגנה. רועדת קלות, היא התעטפה בשמיכה בצמוד לאישה השנייה.

"אני רוצה לישון," האישה לחשה לה.

"אז תשני," מורגנה השיבה ברכות שהפתיעה את עצמה.

"אני לא מסוגלת," האישה אמרה. "תוכלי לישון בשבילי?"

שום דבר כבר לא נראה למורגנה מוזר כעת. מבינה שגם היא עייפה למדי, תשושה מכל הבכי ומהאבל הבלתי נתפס על שבירת המצפן שלה, היא הניחה את ראשה על כתפה הגרומה של חברתה החדשה. לאחר כמה רגעים היא שקעה בשינה.

היא טיילה בין חלומות, סרט של תכלת קשור מסביב למותניה. ואז היא הייתה בחדר שינה גדול של נערה, עם מדפים עמוסים ספרים וצעצועים ישנים. היא וחברתה שכבו צד בצד במיטה הגדולה, מסתכלות בציורים זוהרים של כוכבים שנצצו על התקרה החשוכה.

אורורה נוורבורן – בחלום מורגנה ידעה את שמה – הייתה בריאה ונקייה בחלום, מסתכלת בתקרה בחיוך שלוו.

"זה לבירינת'," אורורה אמרה לה. "מבנה, מבוך, כמו הכוכבים בשמיים. פעם אהבתי אותם כל כך... עכשיו הם מסבים לי רק סבל."

מורגנה הבינה שגם בחלום היא מחזיקה את שברי המצפן. היא הסתכלה באותיות המסתוריות, ולפתע הייתה מסוגלת לקרוא את המילים שיצרו:

בקרב עקוב מדם

על שערי גן עדן

נולדה תשוקת האנוש

מדם ואש.

ונשמת האדם

כבולה אל בשר ועצם

דממה

בכלא של ברזל.

"מה זה אומר?" מורגנה שאלה.

"זאת הפנייה הראשונה במבוך," אורורה אמרה. "הוא בתוך הראש שלך. אני יכולה לראות. מישהו צייר שם במכחול את הדרך..."

"הדרך לאן?" מורגנה שאלה, אבל חברתה לא ענתה.

לפתע היא קמה מהמיטה וניגשה אל החלון. לראשונה מורגנה ראתה את הנוף דרכו; שחור אין סופי מלא כדורי אש חיוורת של כוכבים, כאילו היו בחלל החיצון. כאילו היו בתוך חלום.

והן היו בתוך חלום, מורגנה הזכירה לעצמה. היא יודעת שהיא חולמת.

"אני יכולה לחזור לפה רק בחלומות," אורורה אמרה, כאילו השיחה הקודמת לא התקיימה. "זה היה הבית שלי כשהייתי ילדה..."

מישהו משך בחוט הכחול שסביב מותניה של מורגנה והיא התעוררה. אור שמש סנוור אותה והיא כיסתה את פניה. היא לא ראתה אור שמש אמיתי כבר חודשים, מאז תחילת החורף בווינטרהול...

היא הסירה את ידיה והתרוממה. היא שכבה במיטה – המיטה הגדולה בחדרה של אורורה. אבל עכשיו זה לא היה חלום, היא באמת הייתה שם, שברי המצפן ביחד אחת ושרביטה בשנייה.

אורורה שכבה לידה, מסתכלת בה מתוך עיניה הזהובות. היא נראתה רגועה יותר כרגע, אולי כי ישנה שינה ארוכה.

מורגנה החליטה לא לשאול איך הן הגיעו לשם, עברו את כל ההגנות של האגף השמור של ווינטרהול וחצו אלפי קילומטרים מבלי להרגיש. הייתה לה תחושה שגם אם הייתה יודעת כיצד עשתה זאת, אורורה לא הייתה יודעת לספק לה הסברים.

מורגנה נשכבה בחזרה, מנסה להפנים את העובדה שהיא חופשייה כל כך מהר.

"אמרת שאת יכולה לחזור רק בחלומות," היא אמרה.

"זה מה שעשיתי," אורורה השיבה מבלי לספק הסבר.

"אני לא מבינה," מורגנה התעקשה, מסתכלת לתוך הפנים הגרומות שבעבר כנראה היו יפות מאד. "מי את? איך את עושה את כל הדברים האלה?"

"אני לא יודעת," אורורה ענתה. "אני לא יודעת מי אני, לא יודעת למה זה קרה לי. אבל חשבתי – הרגשתי – שאת יודעת את התשובה."

"אני לא יודעת אותה."

"את כן. היא בתוכך, בתוך המבוך."

"את משוגעת," מורגנה הפצירה בלי שמץ עדינות.

"את פחדנית," אורורה החזירה באדישות. "את יודעת שהתשובה אצלך. את פשוט מפחדת לצלול פנימה, לראות מה יש שם שאת לא יכולה לראות."

למורגנה לא הייתה תשובה להצהרה הזאת.

אורורה התקרבה אליה וחיבקה אותה. אור היום היה עמוק, מתקרב אל השקיעה. שתיהן עדיין היו עייפות מאד.

"תשני בשבילי," אורורה הזהובה ביקשה שוב.

מבינה שהיא מתגעגעת לשלווה וההשלמה שחשה בשנתה האחרונה – משהו שהיא לא זכתה לו בשנתה מעולם – מורגנה שקעה לתוך חיבוקה המנחם של אורורה וחלמה שוב על הסרט הכחול הנכרך מסביב למותניה ומוביל אותה בין חלומותיה. בתוך המבוך שלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא