כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

ועוד פרק. תודה רבה להאריהרמיוני וחתולת בר על התגובות, אני מקווה שתהינו מהפרק הזה, אעדכן בקרוב:)

פרסי היה אמור להיות בביתן שלו, מתאושש מהפציעות המאוד חמורות שלו, אבל כמובן שעד שפייפר הגיעה לשם נעלמו עקבותיו. פרסי טיפוסי.

פייפר הייתה מוכנה לקרב, עם שריון קרב מלא ומגפון תוצרת הפייסטוס ביד. היא לא הייתה לוחמת גדולה אז לרוב היא לא יצאה לקרב, אבל הם היו נואשים בהתקפה הזאת ופייפר קיוותה שלכוח שלה בכול תהיה איזו חשיבות.

מאז תחילת המלחמה, פייפר בילתה הרבה זמן עם דרו, הרבה יותר משהיא רצתה, משפרת את כישורי דיבור ההקסמה שלה ומנסה להחדיר תקווה בלב החניכים. שתיהן שמו בצד את חילוקי הדעות ביניהם וניסו לתרום את חלקן. אנשים נטו לחשוב שדרו הייתה השטן, אבל הנערה, גם אם מעט שטחית, לא הייתה מרושעת והיה לה איכפת מגורל המחנה.

 רוב הזמן, הן עבדו בעורף, הרגיעו את החניכים הצעירים המפוחדים, ניחמו את האחים והחברים של הנופלים וניסו להקל על הכאב של הפצועים. הבעיה בקרב היא שרוב האנשים לא היו עסוקים יותר מדי בלהקשיב להן וכול הסחת דעת הייתה צריכה להיות מנוסחת היטב כדי שלא הצד שלהם הוא זה שייפגע ממנה.

בכול מקרה, פייפר העבירה את רוב היום מדברת על אסטרטגיות עם דרו ומדי פעם מתחקרת אותה על הידע של על כישופי אהבה כדרך אגב. דרו הייתה לחוצה למדי מהקרב (זה היה בגלל השריון שלגמרי לא החמיא לה, לטענתה) בשביל להטיל בה ספק. היא הלכה אל הביתן של פרסי ממש לפני ארוחת הערב המוקדמת, שנקבעה כשעתיים לפני השקיעה, שעת הקרב, כדי שהלוחמים יספיקו לעכל כמו שצריך.

היא לא הייתה בטוחה למה היא ציפתה אבל היא לא הופתעה אפילו טיפונת כשהיא גילתה שפרסי לא בביתן שלו. בכול מקרה, זה לא היה כזה נורא, כי לא היה לה הרבה להגיד לו. הוא בטח הלך (או זחל, מי יודע כמה קשה הפציעות שלו) אל הביתן הראשי כדי להקשיב לתוכניות המלחמה. הפרד העקשן.

היא ישבה בשולחן הרגיל שלה, שרפה חלק מהאוכל שלה, כרגיל (ומלמלה את שמה של אפרודיטה בחוסר שביעות רצון. אם זה היה תלוי בה, אמה לא הייתה מקבלת שום קורבן אבל שעה לפני קרב לא היה זמן טוב לעצבן את האלים) ואכלה את רוב הארוחה שלה בשתיקה. מסביב כולם היו די שקטים, מתלחששים, חוששים. המצב לא היה טוב במיוחד.

"גיבורים!" קראה אנבת' בקול רם מהשולחן שלה ונעמדה על משהו, אולי כיסא, כדי להיות גבוהה יותר. היא נראתה מעט מטופשת אבל לאף אחד לא היה אומץ להגיד את זה, כולם ידעו שהיא מנסה למלא את מקומו של כירון. "אני יודעת שאתם מפחדים," היא קראה. "אבל הקרב הזה יעבור בשלום!" היא לא נשמעה משכנעת מספיק לטעמה של פייפר.

"אני וקלאריס הולכות להנהיג את ההתקפה-" 'שיט!' חשבה פייפר בראשה, "-כי כמו שרובכם שמעתם, פרסי נפצע מוקדם יותר היום בקרב." הרבה חצויים התחילו להתלחשש.

"הוא בסדר!" קטעה אותם אנבת', "מוכן לחזור לקרב תוך כמה ימים." שקר, לפי מה שהיא סיפרה לפייפר, אבל זאת החליטה לא לתקן אותה. "ובינתיים, אנחנו כאן כדי להגן על המחנה שלנו! מי איתי?" כמה חצויים שאגו בנימוס אבל הם לא נראים מתלהבים במיוחד. אנבת' נראתה מעט מאוכזבת והתיישבה. עכשיו היה זה תורה של קלאריס לדבר. היא נעמדה על שולחן ארס והגיעה ישר לעניין, לכו לנוח, עוד חצי שעה מתחילים להתכונן, דווחו לראשי הביתנים שלכם וכו'. גם היא לא החדירה יותר מדי אומץ בלבבות הלוחמים.

פייפר הפסיקה להקשיב. הייתה לה הרגשה רעה. בסוף הארוחה היא פנתה אל אנבת', שואלת איפה פרסי.

"הוא לא בביתן שלו?" שאל אנבת' בחשדנות. פייפר נענעה בראשה לשלילה. "אני אהרוג אותו..." היא מלמלה מתחת לנשמתה ורצה לכיוון ביתן 3 בכול זאת.

"היי, פייפס, מוכנה לקרב?" זה היה ג'ייסון, לבוש בשריון קרב גם הוא. הוא נראה לא רע בשביל בחור שהולך לצאת לקרב מול האנשים איתם הוא גדל. פייפר זייפה חיוך.

"כן, קצת לחוצה, אתה?" הוא חייך חזרה, לא רואה את הזיוף בחיוכה. היא לא ידעה אם היא שמחה או עצובה בגלל זה. מערכת היחסים שלה עם ג'ייסון הייתה מבוססת על שקרים כבר חצי שנה. היא העמידה פנים שהיא בסדר. העמידה פנים שהיא לא עצובה. והוא... היא לא ידעה אם הוא מעמיד פנים או לא. זה היה כאילו היא איבדה את היכולות לקרוא אותו. לא שהיא אמרה משהו, כמובן, היא הרי הייתה צריכה להעמיד פנים שהיא בסדר גמור. אולי אחרי שהמלחמה הזאת תגמר... אולי אז הם יוכלו לדבר קצת בכנות.

"מוכן ומזומן," הוא ענה ואז עיניו התרככו קלות והחיוך שלו נראה קצת יותר מנחם וקצת פחות מעורר שאלות אודות זיופים. "יהיה בסדר, פייפס, אני מבטיח."

"אני יודעת," היא ענתה ורגע הכנות התפוגג. הם חלקו נשיקה מהירה שגרמה לפייפר להרגיש קצת יותר טוב, ממש קצת והלכו כול אחד לדרכו, להתכונן לקרב.

הפרק הקודם