חצויים קסומים

הפרק שלך

כאשר סיימנו לאכול, ולנקות את הפרצוף של ניקו, עליתי למעלה אל חדרי והופתעתי לגלות מכתב מונח על המיטה שלי.

ניגשתי אליו ובחנתי אותו בזהירות לפני שפתחתי אותו מכיוון שעל העטיפה היה כתוב ג'ורג', וכבר למדתי שזה מסוכן לסמוך אליו.

ברגע שהייתי בטוחה לגמרי שזה לא משהו מסוכן פתחתי את המכתב, והופתעתי לגלות את מה שג'ורג' כתב בפנים:

ריינה היקרה,
תפגשי אותי בחצר של המחילה בשעה 12:30.
ממני,

ג'ורג'. 

חייכתי והנכתי את המכתב על השידה שעל יד מיטתי.

החלטתי שאשן קצת לפני שאפגוש אותו.

טוב, מסתבר שיש לי כישרון סופר מוזר של לקום בדיוק בזמן, כי זה מה שקרה.

כמו שכבר סיפרתי ממיקודם, הלכתי לישון, ואחרי זה התעוררתי (נחשו באיזה שעה) בשעה 12:29

התארגני במהירות ורצתי למטה (בשקט, כמובן).

יצאתי אל החצר והופתעתי לגלות את ג'ורג' מחכה לי שם.

כרך אגב, "הי." אמר ג'ורג'.

"היי." עניתי. "למה אמרת לי לבוא לכאן?".

"כי אני רציתי לדבר איתך.." הוא אמר. "ועוד משהו...".

הטתי את ראשי הצידה. "על מה רצית לדבר איתי?" שאלתי.

ג'ורג' נישען על העץ.

"בת של איזה אלה את?" הוא שאל בחיוך.

"בלונה. אלת המלחמה הרומית." אמרתי. ניגשתי אל העץ ונישענתי לידו.

"אז לא להילחם מולך?" הוא שאל בהרמת גבות חמודה.

"אם... אתה יכול להילחם מולי." אמרתי. "אתה פשוט לא תנצח.".

ג'ורג' גיחך. הוא נישען קצת יותר לכיווני. "אני חייב לשאול, בת כמה את?".

"כרגע אני בת שבע עשרה. בן כמה אתה?" ספק עניתי ספק שאלתי.

"כרגע אני בת עשרים ואחת." הוא אמר. "מבוגר מידי בשבילך?"

נשענתי טיפה לכיוונו. "לא. בכלל לא. ממילא אין לי הורים שיגידו לי לא." אמרתי במשיחת כתפיים.

ג'ורג' נישען אלי עוד קצת. בשלב הזה אני וג'ורג' היינו פנים מול פנים, במרחק של סנטימטרים ספורים אחד מין השני.

"אז תנשקי אותי?" שאל ג'ורג' בחיוך ממזרי.

"כן." עניתי. "רק אם תנשק אותי קודם."

ובמילים אלה לא היה שום מרחק שהפריד ביננו.

שפתיו של ג'ורג' נחתו על שפתי. הן היו כל-כך רכות, כל-כך עדינות.

באופן אוטומטי כרכתי את ידי סביב צווארו (ולא, לא במטרה לחנוק אותו), והוא שם את ידיו על מותני.

שפתינו התנתקו אחד מין השני, ספק בשביל לנשום, ספק בשביל לדבר.

"ריינה. את אהובתי." ובמילים אלה, ג'ורג' עשה לי את החיים.

כדרך אגב, עשה לי את החיים זה כמו להגיד עשה לי את היום, רק יותר גדול

הפרק הקודם		הפרק הבא