אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - הרמיוני

"אני לא לובשת את זה!" יצאתי מהמקלחת, מגבת כרוכה סביב גופי כשהסתערתי לחדר השינה וזרקתי על המיטה את הבגדים החושפניים שדניאל בחרה בשבילי. דניאל הסתובבה מתיק האיפור שלה, משלבת את זרעותיה ומקמטת את מצחה לעברי. נראה כאילו יש לנו חילוקי דעות.

"קדימה," היא שירבבה את שפתיה. "זה מושלם!"

"לא, זה לא!" זרקתי את ידיי בתיסכול. "החולצה הזאת יכולה להיות חזיה והמכנסיים האלו יכולים להיות תחתונים. אני לא לובשת את זה."

דניאל הרימה גבה. "קנית אותם." היא מציינת. "אני לא מבינה למה את נגד ללבוש את זה." פתחתי את פי כדי להסביר, אבל סגרתי אותו במהירות. אני לא רוצה להסביר לה את זה. מאז התקרית עם האיש בקולנוע והוויכוח עם דראקו במכונית, לא הסכמתי ללבוש משהו חושפני שוב. דניאל בוודאי הבחינה במבט המוזר על הפנים שלי, כי היא נאנחה, וניגשה למזוודה לחפש משהו אחר.

"בסדר, שורט ארוך יותר וחולצת טי. נשמע טוב?" היא זרקה אליי מבט שואל מעבר לכתפה. הנהנתי, מבט של הקלה גלוי על פניי. אני אפילו לא יודעת מה האירוע. אם היא הייתה אומרת לי, הייתי יכולה לבחור את הבגדים בעצמי. ממראה הדברים כרגע, היא לא הולכת להגיד לי בזמן הקרוב.

"תפסי!" דניאל צייצה, זורקת עוד זוג של מיכנסי ג'ינס קצרים לכיוון שלי. תפסתי אותם באוויר, מזהה אותו כזוג שהייתי בוחרת בעצמי. הם היו די רגילים, רק קרע קטן בחלק הקידמי שהיה אמור להיות שם.

"מה את חושבת על זה?" דניאל החזיקה חולצה עם דגל בריטניה מקדימה. זו הייתה אחת החולצות הישנות שלי שבקושי לבשתי. זו הייתה רק תיזכורת עד כמה אני רחוקה מהבית -ומאבא שלי-. היססתי אבל לבסוף לקחתי אותה. דניאל חייכה בהצלחה, נעמדת ומסמנת לי להתלבש.

קדימה." היא פקדה. "אני לא מסתכלת." היא הפנתה את גבה, מתופפת ברגלה כשמסמנת לי להתלבש. הורדתי את המגבת וחטפתי את התחתונים שהיו על המיטה ומחליקה אותם על רגליי. עשיתי את אותו הדבר עם החזייה לפני שלבשתי את המיכנס והחולצה.

"סיימתי." הודעתי לדניאל, צונחת על המיטה ושילבתי את ידיי על הברכיים שלי. "מה הלאה?" העיניים של דניאל נידלקו כשהיא הסתובבה, לוקחת את תיק האיפור שלה ומתקדמת אליי בריקוד.

"את הולכת להיראות מדהים!" העינים שלי התעוותו. בטח ביגלל שחלק ממני דאג שהיא תאפר אותי יותר מידי, משהו שאני שונאת. לא רציתי להיראות כמו ליצן או ברבי או בחורה מזוייפת מפסלטיק בעיקרון. רציתי להיראות טבעית. למרות שלא אמרתי את זה לדניאל. שתקתי וצפיתי איך שהיא חיטטה בתיק שלה. גם אם פגשתי אותה רק אתמול, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה. היא החברה של מרכוס אחרי הכל.

"לעצום עיניים!" דניאל צייצה, שוברת את מחשבותיי. עשיתי כמו שנאמר לי, מרימה את הסנטר טיפה. לא עבר זמן רב עד שהרגשתי את המברשת על העפעפיים. זה מדגדג, אבל החזקתי את עצמי ואת הצחקוקים שלי, נישנעת לאחור ונותת לדניאל לקחת פיקוד.

זה לא לקח יותר מידי זמן. פחות משלושים דקות, דניאל הזמינה אותי לעמוד ומחאה כפיים בגאווה.

"את ניראת יפייפיה!" היא צווחה, רוכנת מעל ולוחשת לי באוזן. "רק להתרחק ממרכוס, כן?"

"כולו שלך." צחקקתי, להוטה ללכת לבדוק את עצמי במראה. דניאל צחקקה גם, מחזיקה מראה קטנה מולי.

התנשפות קטנה נמלטה מפי כשעיניי נפלו על הבחורה במראה. לא נכנעתי לדחף להרים את היד שלי אל הפנים, מאפשרת לעיניי להיסתכל על כל סנטימטר מהפנים שלי. עדיין ניראתי כמוני, חוץ מזה שהעור שלי, העיניים שלי, הכל, ניראה מושלם וטבעי. היה רק צללית בצבע בז' על העפעפיים שלי עם איליינר שחור שתחם את עיניי. הלחיים שלי סמוקות בצבע ורוד בהירבהיר ושפתיי היו צבועות בצבע ורוד רך. לא רק זה, אבל ניראה שגם הריסים שלי התארכו. אני חייבת לשאול את דניאל באיזה חברת מסקרה היא משתמשת.

"אז?" דניאל קפצה למעלה ולמטה מחכה לתגובה שלי.

"אני... אני אוהבת את זה!" קראתי. "תודה!" הנפתי את ידיי לחיבוק.

"עכשיו," שילבתי את ידיי. "את רוצה להגיד לי בשביל מה כל זה."

דניאל רק גיחכה. "לא. רק תנעלי את אלו ונרד לאכול ארוחת בו-צהריים." היא תיקנה את עצמה, בועטת בזוג סנדלים בגוון זהוב לכיוון שלי. נעלתי אותם, מקמטת את המצח כשגררתי את עצמי אחריה.

"מה שאת מתכננת," מלמלתי. "כדאי שיהיה טוב." דניאל זרקה לי חיוך, קרצה, ולא אמרה דבר כשעשינו את דרכינו במורד המדרגות.

כששמעתי את הדיבורים והצחוקים מלמטה ידעתי שהבנים היו ערים כבר. צחוקו של גויל הדהד מעל כולם כשקראב המשיך את סיפורו. ניחוח מוכר מילא את האוויר. תהיתי אם דראקו מבשל שוב. חייכתי מהמחשבה. הוא היה מבריק. הבישול שלו, אני מתכוונת. הבישול שלו מבריק.

"תראו מי מוכן?!" דניאל דילגה לתוך המטבח הישר לזרועות חברה. נותנת נשיקה בפה למרכוס. עמדתי נבוכה בכניסת המטבח, מנסה להתעלם מהשקט הפתאומי ומהדרך שעיניהם היו יכולות לשרוף חור דרכי.

"את נראת..." גויל התחיל.

"יפה." בלייז סיים וקראב הנהן להסכמה.

"עשית מעולה, דניאל." מרכוס החמיא. "ואת נראת מדהים, הרמיוני."

"תודה." הסמקתי קצת, לוקחת צעד נוסף למטבח. "מה יש לצהריים?" הטלתי ספק. "ואיפה דראקו?" הסתכלתי סביבי, העיניים שלי סרקו את המטבח לילד הבלונדיני. לא ראיתי אות מאז אתמול בלילה. שנינו הלכנו לישון מאוחר. הוא עדיין עשוי להיות במיטה.

"אל תדאגי." קראב דיבר מהר, מגיש לי צלחת עם אוכל. "רעבה?" הרמתי את הגבה שלי, בוהה בתכולתו. פירה, ואם אני לא טועה, הם לא תוצרת בית.

"לא, תודה." דחפתי את הצלחת, מקמטת את אפי. "אני לא רעבה."

"זה די טוב." גויל נדחף. "לא טוב כמו שדראקו עושה, אבל לפחות אין להם טעם של קרטון."

"בכנות," נשענתי על הדלפק, מושכת בכתפיי. "אני לא ממש רעבה."

"אבל את צריכה הרבה אוכל אם את מתכוונת ל--" קראב קטע את עצמו במהירות, מצמיד את שפתיו ופונה משם בצורה מסורבלת. שילבתי את זרועותיי, מקמטת את מצחי לכיוון שלו.

"אם אני הולכת למה, קראב'?"

"אם את הולכת לשחות מאוחר יותר." בלייז הציל. "זה מה שהוא רצה להגיד."

"אתם לא עובדים עליי." נאנחתי בתסכול. "מה הולך כ--"

"מצאתי את הכתוב--" קולו של דראקו עצר אותי. הסתובבתי, מחפשת את המקור. דראקו גם הפסיק לדבר. הוא עמד בתחתית גרם המדרגות, קפוא. הוא לבש מכנסיים קצרים בצבע כחול בהיר עם החולצה הלבנה החלקה שלו. מה שתפס את עיניי באמת היה כובע הגרב שלו שתאם למכנסיים. שיערו היה חבוי תחתו. כבר שנים שלא ראיתי אותו בכובע גרב. הוא נהג ללבוש הרבה כשהיה צעיר אבל מאז לא ראיתי אותו עם זה. אני חייבת להודות, כובע גרב ניראה עליו נחמד. במיוחד עכשיו כשהוא מבוגר יותר ועוד... אטרקטיבי.

העיניים שלנו נפגשו והרגשתי את הלב שלי עוצר. למה? אני לא יודעת. נראה שהכל האט אבל אף אחד לא זז. כאילו שאיזהו טראנס נישבר, דראקו לקח והחליק זוג משקפי שמש על צווארון חולצתו לפי שכחכח בגרונו.

"בוקר טוב."

"בוקר טוב." הצלחתי לחנוק החוצה, מסתכלת הצידה במהירות לפני שהייתי עושה מעצמי צחוק. חשבתי שיצאתי מדעתי אתמול. היום לגמרי משהו השתבש.

את ניראת נפלא." דראקו ניסה להחמיא כשניכנס למטבח. חזרתי בי. מהמבט על פניו, זה לא היה ניסיון. זו הייתה מחמאה אמיתית, משהו שרק לעיתים רחוקות שמעתי ממנו. באופן מוזר, זה העלה חיוך על פניי.

"תודה." מלמלתי. דראקו חייך חזרה בביישנות לפני שפנה להיסתכל על חברו הטוב.

"מהחנות?" קראב הסתכל על הקערה עם הפירה. "חשבתי שדיברנו על זה, קראב'."

"אבל גויל אוהב אותם!" קראב התלונן.

"אני כן." גויל הוסיף, פיו מלא בפירה.

"הם לא כל כך גרועים." בלייז משך בכתפיו, לוקח כפית בעצמו. גיחכתי, משלבת את ידיי על הדלפק.

"הם לא מריחים כל כך טוב."

"הם נוראיים!" דראקו הודיע לי. "אני לא מבין איך הבנים יכולים לאכול את זה."

"אני חושב שאני ודניאל יוצאים החוצה לצהריים." מרכוס פלט, נעמד מכיסאו. דניאל עשתה את אותו הדבר, כורכת את זרועה סביב חברה.

"והרמיוני ואני לא אוכלים את זה לארוחת צהריים." דראקו נרתע, דוחף את הקערה מחוץ לטווח הראיה שלו. הבטתי בו בסקרנות, נישענת על הדלפק.

"אז מה אנחנו אוכלים לצהריים, דראקו?" שאלתי אותו בחדשנות. זה בטח קשור לזה שדניאל הלבישה ואיפרה אותי היום. לא רק זה, אלא גם כל הדברים המוזרים שהתרחשו בבוקר.

דראקו גיחך, מתעלם מהשאלה שלי ומביט לעבר מרכוס. "אני לא זקוק ללימוזינה. זה במרחק הליכה קצר." 

"מה לימוזינה?" הטלתי ספק בייאוש. "מה במרחק הליכה קצר?"

"מעולה." מרכוס לקח את ידה של דניאל והתחיל ללכת לכיוון הכניסה. "אם אתה צריך משהו, פשוט תתקשר."

"אנחנו נסתדר." דראקו הנהן.

"שיהיה לשניכם בילוי מקסים!" דניאל זימרה, קורצת לעברי ולעבר דראקו לפני שנעלמה אל מחוץ לדלת עם מרכוס.

"לשניכם?!" הלכתי אל הכיסא והתיישבתי עליו. "מה אתם מסתירים ממני?" הסתכלתי על הבנים, בעיקר על דראקו. משהו קורה פה.

"ובכן," קראב פלט. "אני חושב שאני לוקח את הסירה היום."

"אני אצטרף." גויל קפץ, מבריש מעט שיער ממצחו.

"גם אני." בלייז קם אחריו.

"תהיה טוב, דראקו." קראב נתן לדראקו מכה בטוסיק, מרוויח לעצמו מבטים. קראב משך בכתפיו בתמימות לפני שיצא מהמטבח, גויל ובלייז אחריו. היסתכלתי עליהם כשעזבו, מצחי מתקמט כשצפיתי בגויל לוחש משהו באוזן של בלייז. ברגע שהם נעלמו, פניתי לילד האחרון שנישאר: דראקו.

"אתה הולך לספר לי מה הולך כאן או שאני אגלח לך את השיער היפה שלך." איימתי, מצמצת את עיניי אליו. העיניים הכסופות של דראקו התרחבו לרגע קצר לפני שברק שובב הופיע בהם.

"את חושבת שהשיער שלי יפה?"

כיווצתי את שפתיי, נישענת אחורה בכיסא. "לא אמרתי את זה."

"כן, את כן."

"לא."

"כן."

"ל-"

"אל תשנה את הנושא!" שאגתי, מתעלמת מהלחיים החמות שלי. "רק תגיד לי מה קורה." דראקו הבהב לי את החיוך העקום הזה שלו, עושה את דרכו אל מעבר לדלפק כשהוא מסדר את כובע הגרב שלו.

"זה הפתעה."

"אני שונאת הפתעות." שירבבתי את שפתיי. "אתה לא יכול פשוט להגיד לי?"

"את לא יכולה פשוט להיות סבלנית?" דראקו אמר בכעס למרות שידעתי שהוא מנסה להסתיר חיוך שנימתח על שפתיו המושלמות.

"אני שונאת אותך." מלמלתי. כל מה שדראקו עשה הוא לחייך, בעדינות לקח את ידי ומשך אותי לכיוון הדלת. אם הוא לא יגיד לי לאן אנחנו הולכים, אני כנראה אשכח מהפסקת האש שעשינו אתמול בלילה. למה הסכמתי לזה בכל מיקרה? בטח הייתי מותשת נורא. זה לא כאילו שזה הוציא אותנו מהמריבה או שסלחתי לו לגמרי.

"אנחנו הולכים?!" צייצתי כשירדנו מהמרפסת. דראקו עצר, מגלגל את עיניו.

"את כל כך דיווה."

אני לא דיווה!" עניתי בכעס, בועטת הצידה באבן קטנה. זה התגלגל ונעצר לי גבעה קטנה של חול.

"זו הליכה קצרה." דראקו הבטיח לי. "רק משהו כמו 8 קילומטרים."

"8 קילומטר?!"

"את תיהי בסדר." הארי זרק את ידו סביב כתפי, מוביל אותי החוצה מבית החוף. העמדתי פנים שלא שמתי לב, העיניים שלי התמקדו על החול המקסים. טוב, לא באמת מקסים. זה היה חול אחרי הכל. לא רציתי ללכת 8 קילומטר. אני לא חושבת שהלכתי כל כך הרבה בכל החיים שלי. טוב, אולי אני כן, אבל לא בבת אחת. זה היה הרבה במחשבה שלי. מזל שלא היה חם מידי עכשיו. הרוח נשבה על השיער החום שלי, גורמת לי להרגיש קצת רגועה. הגלים היו רגועים היום, רק מתנפצים על החוף פעם בכמה זמן. חוץ מזה, הקולות האחרים היו השחפים והרעש של החול מתחת לרגליים של דראקו ושלי.

"אתה לא הולך להגיד לי לאן אנחנו הולכים, נכון?" שאלתי פתאום, שוברת את השתיקה בינינו. ידו של דראקו מחליקה מכתפיי. מאפשר להם ליפול לצידו, מטה את ראשו הצידה כדי להיסתכל עליי.

"לא."

העינים שלי סרקו את פניו. בשביל מה? אין לי מושג.  אני לא משתגעת עליו. לפחות, אני לא חושבת שאני כן. זה שאני אומרת שהוא אטרקטיבי לא אומר שאני מעוניינת בו. זו רק דעה, נכון? נכון.

"תפסיקי לחשוב כל כך חזק."

קפצתי למשמע קולו של דראקו, כמעט נתקלת ברגליים שלי. הוא צחקק כשהחזרתי לעצמי את שיווי המשקל, יורה לעברו מבט כשחזרתי לצעוד בקצב שלו.

"אל תעשה את זה!" מחיתי, הפנים שלי נהיות אדומות.

"את מה?" דראקו שאל בתמימות, מתנהג כאילו הוא לא הפחיד אותי מוות עכשיו.

"להפחיד אותי לעזאזל." אמרתי בכעס, משלבת את ידיי על החזה שלי.

"שפה." הילד החצוף גיחך, מגביר את המהירות שלו קצת. לא טרחתי ללכת מהר יותר. עמדתי בקצב שלי.

"על מה חשבת?" דראקו שאל, מאט כדי שיוכל להביט בי כשאני מדברת.

"חשבתי על איך שהרגליים שלי הורגות אותי, איך אני פשוט רוצה להיות במיטה שלי עכשיו, ועל כמה שאני לא אוהבת אותך." הודעתי לו, קצת ציניות נישמעת בקולי. דראקו הרים אליי גבה, הבעה משועשעת על פניו.

"עמוק." הוא החזיר לי בציניות ובפעם הראשונה מזה ימים, דראקו עיצבן אותי.

"תפסיק להיות כל כך קודר." דראקו נגח בכתף שלי, מאלץ חיוך חצוף לעברי. "מה דעתך על מירוץ?"

"אין סיכוי!" התחלתי למחות. "אני לא-" הוא לא נתן לי לסיים. דראקו כבר דהר במורד החוף. הוא מציץ בי חזרה, צוחק על העובדה שהייתי קפואה במקום, השפתיים שלי יצרו קו דק. ובגלגול עיניים שלי, רצתי אחריו. הוא די מהיר ובקושי יכולתי לראות משהו עם הרוח שנשבה על הפנים והעיניים שלי. מעולם לא רצתי מהר. תמיד הייתי הכי איטית בשיעורי התעמלות ובעצם נתתי לכיתה שלי סיבה לצחוק עליי. אני פשוט לא הייתי ספורטיבית, וממראה הדברים, אני גם לעולם לא יהיה.

הברשתי קצת שיער מהפנים, מצמצת בדמותו הרחוקה של דראקו. לעזאזל, הוא מהיר. ראיתי אותו עוצר. הוא היה רחוק, אבל שמתי לב ששיערו נשב על כל פניו, הכובע נעלם. האטתי ועצרתי, העיניים שלי סורקות את הכחול לכובע גרב כחול ומוכר. דראקו חיכה לי כשהלכתי לאורך החוף, מבחינה בכובע באמצע הדרך. התכופפתי והרמתי אותו, הגברתי את הקצב והתקרבתי אל הנער הבלונדיני.

"איבדת משהו?" חייכתי, מושיטה לו את הכובע. הוא לקח אותו, חובש אותו שוב על בלגן השיער שלו.

"תודה." צפיתי בו כשהוא נאבק לשים אותו בלי מראה, נושך את שפתיו וממקד את עיניו בשום דבר בערך.

"זה בסדר, אתה יודע." אמרתי לו. לא שיקרתי. הכובע שלו היה בסדר גמור, כאילו מעולם לא נפל.

"את בטוחה?" הוא שאל, לא בטוח.

"אכן." גילגלתי את עיניי, מתחילה ללכת קדימה. דראקו התקדם אליי, החיוך העקום והמטופש חזר לשפתיו.

"את איטית, את יודעת?" הוא מצהיר את המובן מאליו, מגחך קצת.

"אני יודעת. הסיפור של חיי." דראקו צחק. הצחוק הזה שוב, זה שמצאתי יפה בלילה ההוא. זה לא השתנה. הלב שלי החסיר פעימה למשמע הקול הזה.

"כבר הגענו?" החלטתי לשאול, מקמטת את מצחי כשבחנתי שאין כלום באופק, רק עוד חול וחוף. זה יגמר אי פעם? אני מתחילה לחשוב שנלך לנצח.

"באמצע בדרך." דראקו אישר. "רוצה להתחרות עוד קצת?"

"לא!" הנדתי בראשי מיד. "לעולם לא!" דראקו התחיל לצחוק שוב והתחלתי לתהות מה קורה לי. הלב שלי לא אמור להרגיש כמו שהוא מרגיש עכשיו, לא כשאני עם ילד ששנאתי רוב החיים שלי צוחק. זה לא נורמלי.

פתאום יונה עפה מולנו, מבהילה אותי לפני שנעלמת במרחק. דראקו רואה אותה, שעשוע בשפתו.

ככל שהמשכנו ללכת, דראקו התחיל לספר סיפור אחר, הפעם על מרכוס. מצאתי את עצמי שוב צוחקת, זורקת את הראש לאחור והנחתי לרוח לנשק לי את הפנים.

"מרכוס חי חיים משוגעים." דראקו צחקק..

"מה איתך?" שאלתי. "אתה חי חיים משוגעים?"

דראקו בהה בי, לא אומר דבר ומסתכל על כל סנטימטר בפנים שלי. לרגע תהיתי אם הוא ביכלל שמע את השאלה שלי. העיניים הכסופות שלו ניראו מרוכזות מידי בשפתיים שלי. עמדתי לפתוח את השפתיים שלי ולשאול שוב, אבל הוא הקדים אותי.

"את תהיי מופתעת." הוא אמר לבסוף, עיניו מרצדות למרחק. קימטתי את הגבות שלי וכיווצתי את שפתיי חושבת על מה שהוא אמר עכשיו. אני הייתי מופתעת? למה הוא מתכוון? לא היה לי אפילו רמז קטן. הילד הזה הופך לתעולמה גדולה יותר בכל יום.

"אז," התחלתי להגיד. "כבר הגע-"

"אנחנו כאן." דראקו פלט והרגשתי את ידו לוקחת את שלי כשהוא גרר אותי לאורך החוף. זה היה הרגע ששמעתי את זה: המוזיקה, הצחוק, ההתרגשות...

הגעתי לעצירה, דמעות של שמחה נוצרות בעיניי כשהיסתכלתי קדימה.

"היי, את בסדר?" דראקו שאל, עוצר לידי. אני לא יודעת אם להנהן או להניד את ראשי. במקום זאת, רק זרקתי את זרועותיי סביב דראקו, מחבקת אותו בחוזקה ובוכה לכתפו. זרועותיו החליקו סביבי, מחבקות אותי בחזרה. יכולתי להריח את הבושם שלו, חזק, אבל נחמד. שאפתי, לוקחת את ריחו של הילד שפעם שנאתי. כי זה הרגע בו ידעתי שכבר לא נשארה לי טיפת שינאה כלפיו. אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו, אבל אני כן יודעת שחלק ממני כבר היה קרוב לסוף של לסלוח לו.

"זו רק טיילת," דראקו לחש לי באוזן. "הדבר הכי קרוב לקרנבל כאן." הידקתי את זרועותיי סביבו, מושכת באפי ומחייכת.

"דראקו, זה מושלם." אמרתי לו. "זה לא יכול להיות מושלם יותר."

הפרק הקודם		הפרק הבא