כוח הקסם היהודי

בס"ד

כנראה שבכל פאנפיק יש פרק שראוי לשנאה. קריאה מהנה?...

"רומי!"

"רומי..."

"רומי?"

רומי לא הסכימה לזוז מחלקת הדשא שבה נטמן ענבר, לא משנה כמה חבריה הפצירו בה. את השורש של ענבר שת ועדנה לקחו, וסיכמו עם הילל שילך לישון עם החבל כרוך סביבו והטבעת מושחלת בחבל.

"אני אעשה זאת, אבל ברגע שנצא מכלל סכנה ונחזור לארץ," אמר הילל, "אם כי אני לא מבין למה אנחנו לא עושים את זה עכשיו."

"כי אם הבנתי נכון את הסברו של בניהו," אמר שת, "השורש סופג את כוח החיים של השד, אך ברגע שהוא ספג כוח חיים, האם הוא יכול לספוג עוד אחד? כלומר, האם הוא יכול להוציא את כוח הקסם היהודי רק מאדם אחד או מכולם?"

"למה שלא נשאל אותו?" שאל הילל בייאוש. הם עדיין לא יצאו מקרחת היער בה בניהו גר, בעיקר כי רומי סירבה לזוז משם.

"אפשר לחשוב, זה לא שאיזה קרוב משפחה שלה נהרג, זה בסך הכל אדן שדה..." מלמלה עדנה, "ונכון, הוא היה נחמד והוא עזר, אבל זו העזרה הגדולה ביותר."

הילל ניגש לבניהו עם החבל בידו. "היי, אממ, אני הילל," הוא הציג את עצמו.

"הילל בן שחר," לחש בניהו, "כן, שמעתי עליך, וזאת בוודאי איי-"

"אני שיר," הזדרזה שיר להציג את עצמה. היא רצה לעבר הילל ובניהו והספיקה לומר להם את זה.

"שיר?" שאל בניהו בלבול, "את לא-"

"-אני כן," אמרה שיר, "אבל הם מכירים אותי בתור שיר וכך זה צריך להישאר."

"טוב," התרצה בניהו, "אם כי השמות שלכם משלימים זה את זה."

שיר והילל החליפו שוב את המבט שבו הילל נראה משועשע ושיר נראתה מובכת.

"טוב תסדרו אחר כך את העניין הזה," אמר בניהו, "אני סבור שיש לכם משהו לומר לי."

"כן," אמר הילל, "רצינו לשאול אם אפשר לעשות בדבר הזה שימוש חוזר? כלומר, האם לאחר שננקה ממישהו את כוח הקסם היהודי, נוכל לנקות אותו מעוד מישהו?"

"אני לא מבין," אמר בניהו, "חשבתי שאתם רוצים לעזור רק לאדם אחד, האילון הזה, שיודע את הסוד."

"גם אני יודע את הסוד," אמר הילל, "וגם כמה מחבריי."

"הו, יש לנו כאן עניין עם כנופיה," צחקק לעצמו בניהו, "אבל אני לא יודע. לכאורה אין סיבה שלא, אך מצד שני אין סיבה שכן. תיאלצו לגלות את זה בעצמכם."

"טוב," אמרה שיר, "תודה, ואנחנו באמת מתנצלים שנםלנו עליך ככה, כי רומי לא מסכימה ללכת."

"תנו לה את הזמן שלה," אמר בניהו, "תישנו כאן לילה אחד. עם כל לחשי ההגנה שאתם מטילים סביב המחנה שלכם אני אפילו לא אדע שאתם פה."

שיר והילל הנהנו בתודה והלכו להודיע לשאר את הבשורה.

בניהו המשיך לשבת באותו מקום ובאותה התנוחה, בקרחת היער השקטה לכאורה, אם כי במרחק סנטימטרים בודדים ממנו היה המחנה שהקימו חברי הצוות. אבל המחנה היה מוסווה תחת לחשי הגנה שונים כך שלא היה אפשר להבחין בו כמעט.

הם ישבו סביב מדורה שהבעירו כדי להתחמם בלילה הצונן, ומאחוריהם אוהל הבנים ואוהל הבנות מתנוססים. הם אכלו את האוכל שהביאו מישראל ושוחחו על דא והא.

"מה שנעמה עשתה זה לא נסלח," אמר הילל בשעה שעומר קם מהמדורה לרגע והלך הצידה.

"הילל, היא רק ניסתה לעזור! באמת!" נזפה בו שיר.

"אתם עדיין עם הוויכוח הזה?" שאל דודו בייאוש.

"כן," אמר הילל, "מה דעתך, דודו? האם נעמה עשתה משהו טוב כשניסתה לעזור לנו או שמא אנחנו אמורים לסלוד ממנה כי היא שדה, ושדים גורמים לרע מטבעם?"

"אני לא יודע," אמר דודו, "יש גם את יוסף שעזר לכם מבלי להזיק ולהפריע."

"כן, אבל כמה יוסף כבר עזר?" התערב ניר.

"זהו!" אמר הילל, "יוסף התערב בדיוק במידה הנכונה כדי לא לגרום לאסונות, וזה בדיוק הטעות של נעמה."

"אז אתה דן אותה לחובה רק כי היא תמימה?" הקשתה שיר, "איפה הרחמים?"

"למה שנרחם על יצור שכל כולו רוע? אז מה אם יש לו רצון טוב?" המשיך הילל בשיטתו.

"אולי תתנשקו כבר וזהו?" שאלה אותם רומי בחוסר סבלנות.

כדי להשכיח מרומי את ענבר הם הביאו לה כמה משקאות מעניינים במיוחד, כאלה שהפכו אותה למסוחררת ועייפה, ובעיקר חסרת טאקט.

"אז תגידו לי, הילל ושיר," אמרה רומי בקולה השיכור, "מה הסיפור שלכם שניכם?"

"למה את מתכוונת, רומי?" שאלה אותה שיר, מפחדת ממה שרומי עומדת לומר.

"אתם כאילו זוג? לא זוג? מה הולך שם?" רומי המשיכה.

"אממ..." אמרה שיר והביטה בהילל במבוכה, סקרנית לראות איזה מבט הילל יחזיר לה. היא כל כך רצתה שזה יהיה המבט המשועשע, שהילל לא ידע שהיא באמת מרגישה כלפיו משהו!

למזלה זה היה המבט.

"היי! עומר! יא אימו גותי! בוא הנה!" צעקה רומי לעומר, "למה אתה תמיד מרוחק כל כך מאיתנו? מה, אני לא מספיק טובה?.... אה?"

"אני משתין!" צעק לה עומר בתשובה. הוא עמד בריחוק מה מהם ועם הגב למחנה.

"הוא צודק, רומי," אמר לה ניר שהיה לידה, "עומר היה פה כל הזמן ורק הלך לפני דקה."

"אה," אמרה רומי וצחקה בפראות. להפתעתם של חברי הקבוצה, צחוק פראי אחר נשמע ממעבה היער. צחוק מטורלל לחלוטין. ניר, שיר, שת, עדנה ודודו הצטמררו כששמעו את הצחוק הזה, ומיששו את פרקי ידם הכואבים.

"קורידון..." מלמלה שיר, "הוא מגיע... הוא רודף אותנו. אנחנו חייבים לחזור לישראל ומהר, לשם הוא לא יכול להגיע."

"אל דאגה," אמר לה הילל, "אנחנו מוגנים פה תחת כל לחשי ההגנה שלנו. אולי הגיע הזמן שנשכב לישון ונירגע לפני שנתחיל לחזור מחר."

הם כיבו את המדורה בדממה והלכו איש לאהלו. ניר התנדב לנקות את העצים השרופים והכבויים ולקבור אותם כדי למנוע שריפה, ולכן כשכולם כבר שכבו באוהלים שלהם הוא עוד שוטט כבר בחוץ, נכנס למעבה היער ומחפש אדמה פנויה.

"צריך עזרה?" הוא שמע קול עבה, קול מוכר.

קולו של אשמדאי.

"הנה," אמר אשמדאי. הוא עמד בדיוק מול ניר, אך היער היה כל כך חשוך שניר הצליח לראות רק את הברק המשונה היוצא מעיניו של אשמדאי.

"אני אקבור את זה בשבילך, אבל אתה התחייבת גם לעזור לי," אמר אשמדאי.

"מה אתה רוצה?" שאל ניר, "גילינו כבר איך להחזיר לך את הכוח, והבאתי לך את עומר. מה עוד?"

"תמיד יש עוד," צחק אשמדאי, "אני רוצה שהילדים שלך יהיו בטוחים. לכן, כדי לשמור עליהם כאלה, כדי שאגיד למרגלים שלי בישראל לא להזיק להם כשיוולדו, עליך לדאוג לעוד משהו אחד קטן."

"מה אתה רוצה ממני?" שאל ניר בחשש.

"אתה צריך רק לשכנע את הילל שיסיר את הכוח לא רק ממנו ומאילון, אלא מכל אחד שיודע את הסוד. מכולם. כך שלא ישאר אחד שיודע."

"מה? איך?" שאל ניר, "בטח יש הרבה כאלה."

"הילל מכיר את כולם," אמר אשמדאי, "חוץ מבניהו. אל תדאג לו, הוא תחת אחריותי. אבל הילל צריך להסיר את הסוד מכ-ל מי שיודע אותו."

"מה? למה?" שאל ניר, "ומה אם הם לא יסכימו?"

"אז הילדים העתידיים שלך יהיו בבעיה, ניר," אמר אשמדאי, "ליטל אשתך נמצאת תחת מערב צמוד של המרגלים שלי."

"אתה שד," אמר ניר באיבה.

"אם יש משהו שתרבות המערב הנפלאה שלכם לימדה אותי היא תמיד להיות גאה במי שאתה, לא משנה מה, גם אם עצם הקיום שלך מהווה רוע בעולם. מה כל כך נורא בלהיות עצמך? זכותי להיות אני!" צחק אשמדאי.

ניר הניד בראשו. "מה זה ייתן לך?" הוא שאל.

"אתה מחטט יותר מדי," אמר אשמדאי, "זה ייתן לי את הכוח שלי בחזרה, זה לא מספיק טוב? ועכשיו חזור מיד למחנה שלך! וזכור את השיחה שלנו!"

ניר רץ בחזרה לקרחת היער. אשמדאי שהביט בניר מתרחק מלמל לעצמו, "וכשיהיה לי את כל הכוח שלי בחזרה, יהיה לי מספיק כוח להיכנס לארץ ישראל, למרות ההגבלות שיש עליה."

האווירה בבוקר המחרת הייתה מתוחה. זה כבר היה היום השישי או השביעי שלהם ביער, ואולי אפילו השמיני, מי סופר?

באוהל הבנים ניר נראה עייף ומוטרד, דבר שהסב את תשומת ליבו של שת. אבל שת בחר שלא להגיב.

"טוב, רומי, איך את מרגישה?" שאלה אותה שיר באוהל הבנות שעה שהן התעוררו, "אנחנו יכולים להתחיל לחזור?"

"אין לי חמרמורת," אמרה רומי, "לפחות אני לא מרגישה את זה. כמה מים שתיתי אתמול?"

"שתית חכם," אמרה לה שיר, "למרות שקצת דיברת... טוב, לא חשוב. אני מוכנה לצאת ולקפל את האוהל."

"גם אני," אמרה עדנה, "וכבר התחלתי לגבש תוכנית איך נחזור לישראל בלי שטיח."

"איך?" שאלה שיר, "עם אבקת פלו? נדליק שוב מדורה?"

"אבקת פלו לא תעבוד במקום שורץ שדים כזה," אמרה עדנה, "וגם אין בתים עם ארובות בישראל. זו לא אנגליה."

שלוש הבנות יצאו מהאוהל, פוגשות את הבנים שסיימו לקפל את האוהל שלהם.

"איך אנחנו חוזרים, הילל?" שאלה אותו שיר.

הילל הניד בראשו. "לא הצלחתי להירדם כל הלילה," אמר לה, "חשבתי על שני דברים שהטרידו את מנוחתי."

"על מה חשבת?" שאלה שיר.

"הראשון היה באמת איך נחזור הביתה," אמר לה הילל, "והשני היה..."

"מה?" שאלה שיר, "על מה חשבת?"

הילל בלע רוק ולחש לה באזנה, "מה באמת השם שלך? אני רק יודע את ההברה הראשונה, אבל זה עורר בי סקרנות."

שיר חייכה.

"מה יש?" צחק הילל.

"לא, סתם," היא אמרה, "המחשבה שאתה מתעניין בי-כלומר, מתעניין בחידה הזאת שהיא השם שלי..."

"בניהו גם אמר שהשמות שלנו משלימים זה את זה," אמר הילל, "ועלה לי בראש רק שם אחד שהיה יכול להשלים את השם הילל בן שחר."

"היי, זוג יונים," נזף בהם עומר, "אתם רוצים לחזור הביתה היום, נכון?"

הילל ושיר התרחקו אחד מהשניה במבוכה.

"כל הכבדו, עומר!" החמיאה לו רומי.

"די!" הוא צעק עליה. הוא קם עצבני הבוקר, כמו בבוקר שלפניו, ובבוקר שלפני כן.

"טוב, השטיח לא יכול להתרסק," אמר דודו, "זה הרי שטיח. זה בד בסופו של דבר. ועם הידע שיש לי במכונאות רכב, אם אני חושב על המקום שבו היינו לפפני שמלך השדים תקף אותנו, יוצא שהשטיח אמור להיות די קרוב לפה."

"יש בעיה?" שאל בניהו ממקום מושבו. חברי הקבוצה כבר התרגלו לנוכחותו ששכחו שעכשיו, כשהסירו את לחשי ההגנה, הוא יכול לראות אותם.

"אנחנו מחפשים את השטיח המעופף שאיתו באנו כדי שנוכל לחזור הביתה," אמר דודו.

"אה, הוא שם, למעלה," אמר בניהו, "לפני שבוע הוא נפלפ מהשמיים ונתקע על צמרת אחד העצים."

בניהו הצביע על עץ שהיה לא רחוק משם. ובאמת, בין הענפים נתלה השטיח שלהם. דודו שלף שרביט.

"אוי... למה אתם משתמשים בשרביטים?" שאל בניהו, "קחו טבעת!"

"מאיפה אני אשיג טבעת?" שאל דודו.

"מאיפה שהם השיגו," אמר דודו.

"אני קיבלתי מנעמה," אמר עומר.

"אני גנבתי מלילית," אמר הילל.

"אני פשוט עשיתי לחש זימון לשרביט," אמרה רומי.

"אז תעשו גם אתם לחש זימון," אמר בניהו, "תעברו לטבעות!"

"אציו שרביט!"

"אציו שרביט!"

"אציו שרביט!"

"אציו שרביט!"

בן רגע ענדו כל חברי הקבוצה הקוסמים (מלבד שיר המוגלגית) טבעות.

"ועכשיו אני יכול לזמן את השטיח?" שאל דודו בעצבנות מה.

בניהו משך בכתפיו.

דודו הצביע על השטיח בידו ענודת הטבעת הסגולה, ואמר: "אציו שטיח!"

השטיח התרומם מבעד לענפים הצפופים, ריחף קלות באוויר ונחת לצידם.

"נהדר, אז עכשיו אפשר לחזור הביתה!" אמר דודו, "תודה, בניהו!"

"בשמחה," אמר בניהו, "ותבואו לבקר."

"למה ללכת? למה לא להישאר כאן? הרי אתם שלי! חה חה חה!!!" נשמע קול סהרורי. החיוכים שעל פרקי הידיים של דיר, שת, ניר, עדנה ודודו הפכו אדומים, ונראו כעוסים.

"איי!" צעק הילל ונאנק. דודו כרע על הברכיים מרוב כאב. החיוך על פרק ידה של שיר העלה עשן.

"עצמו עיניים, כולם!" אמרה עדנה בקור רוח ועצמה את עיניה.

"למה? אני גם בא להיפרד," אמר קורידון, "עד שהשגתי אתכם סופסוף! חשבתם שתוכלו להתחמק ממני בנשיכות?"

"קורידון..." מלמל בניהו, "חשבתי שנפטרתי ממך כבר אז."

"הו, בניהו, בך לא אפגע. לא ולא." אמר קורידון ביראת כבוד, "אתה הרי דאגת לי לביתי!"

"מה? בניהו?" שאלה שיר בבלבול, פקחה את עיניה והביטה בבניהו במבט מאשים.

"קורידון היה גר באוהל הקרקס הנודד שלו," אמר לה בניהו, "ואני דאגתי לו למגורי קבע בארמון השיש כדי שלא ישוטט בכל היער כמו שהיה עושה קודם."

"הו, long time no see! שלום לך!" אמר קורידון והסתער לעבר שיר. היא מיהרה לעצום את עיניה, לא לפני שראתה את שולי גלימתו שהייתה צבועה בכחול ואדום, ממש כמו ליצן. ריח הגומי השרוף המוכר מילא את נחיריה.

"לא תצליח," אמרה שיר, "אני כבר מנוסה."

"אהההההה," אמר קורידון בהבנה, "אז נעבור להבא בתור!"

"נו, בואו ניסע כבר בחזרה!" אמר עומר בעצימת עניים וגישש את השטיח, "אני לא רוצה להישאר פה!"

"אבל אתה פה, נכון?" לחש קורידון באזנו ועומר קפץ בהפתעה.

"שיר אמרה לי שיהא כבר מנוסה, אבל אתה נראה לי טירון... אני לא מכיר אותך, אם כי יש בל משהו מוכר..." ידי המשי של קורידון ליטפו את פניו של עומר בטירוף ואובססיה. עומר הרגיש את פיו מתמלא בטעם הגומי הדוחה, ואצבע אחרת של קורידון ניסתה להיכנס לעינו העצומה.

"עזוב אותי, יא פדופיל!" צעק עומר בבעתה.

"אתה מגיש כל כך לבד, נכון?" לחש לו קורידון באוזן, "גיס חמישי. הם לא אוהבים אותך. אתה יודע את זה. אתה כאן סתם. לא תורם בכלום. אם תמות הם ישאירו את גופתך כאן וימשיכו הלאה, כמעט כמו שעשו לענבר. אבל אפילו לילה הם לא יישארו פה. הילל, שיר, רומי, ניר, עדנה, שת ואפילו דודו. מה אתה בשבילם?"

עומר לא ענה. הוא בלע רוק, מקשיב למה שיש לקורידון לומר.

"אבל אני אוהב אותך, עומר, בוא תהיה איתי לנצח. נישאר יחד. אתה רק צריך להביט בי. להביט בפניי ולדעת מי באמת רוצה בטובתך."

עומר הוציא את ידיו והרים אותם למעלה, מנסה למשש את פניו של קורידון שרכן מעליו. עורו של קורידון היה חלק ושפתיו היו בעלות מרקם משונה של גומי.

"תהיה איתי, עומר, אתה לא תצטרך יותר את הטרדה של אימא שלך שלא מכירה אותך, של מורי בית הספר שחושבים שאתה ערס שכונתי, או אפילו אילון שלא בוטח בך. בלי חברים או משפחה, מה כבר נשאר לך?" המשיך קורידון.

"איך... איך אתה יודע את זה?" שאל עומר, "אתה לא כמו הארי פוטר, לא תיאמת את זה מראש עם הילל..."

"אני רואה אותך, עומר," ענה קורידון, "אני שד, אני יודע עליך הכל. ואני יודע שמה שהכי טוב לך זה להיות איתי..."

קורידון מיד השמיע סדרת גניחות וקולות משונים. שאר האנשים שעמדו שם בעיניים עצומות לא הבינו את המתרחש, הם לא ראו דבר. הם היו המומים מדי מכדי להגיב. האם עומר באמת משתך איתו פעולה? מה פשר הקולות האלה? מי משמיע אותם? עומר או קורידון?

כמובן שקורידון. אבל הם לא ראו, הם רק שמעו.

"אתה אוהב אותי, נכון?" שאל קורידון בלחישה.

שיר הרגישה את ידו של הילל אוחזת חזק בידה שלה וזה הקנה לה ביטחון. היא לא הייתה יכולה לשמוע עוד את מה שקורידון עושה לעומר. היא לא הייתה יכולה להגיב. הגוף שלה כאילו היה משותק מפחד, כאילו קורידון מטריד אותה ולא את עומר. הילל חיבק את שיר בעצב, כאילו כדי לשמור עליה, אם כי גם הוא פחד כמוה.

ניר חשש שכל תזוזה לא נכונה שלו תגרום לאשמדאי לתקוף את יליו לכשיוולדו.

דודו המפוחד פחד להשמיע קול, שמא קורידון יעבור אליו ויתקוף אותו.

שת שתק. הוא תיאר לעצמו שזה מקרה אבוד. קורידון רק מבטא בקול רם את רגשותיו של עומר ונותן להם לגיטימציה. שת הניח שהפעם, קורידון ניצח.

עדנה לא ויתרה. היא ניסתה לחשוב בקדחתנות על פתרון למצב, אבל כזה שלא יסכן אותה או את עומר או אף אחד מחברי הצוות. לו רק הייתה חושבת מהר יותר, רומי לא הייתה עושה את מה שהיא עושה...

רומי לא הייתה יכולה לעמוד בזה. איך קורידון משלה כך את עומר שלה? עומר באמת הלך ודעך בימים האחרונים, אבל לבוא כך ולנצל אותו? זו רשעות. כמובן שזה לא אנושי, הרי קורידון ממילא לא אנושי, אך זה היה שפל חדש שרומי לא הכירה. ואף אחד, אבל אף אחד לא יפגע בעומר.

"היי, חתיכת ליצן מנופח!" צעקה רומי, הולכת לכיוון הקולות בעיניים עצומות, "תעזוב את עומר! הוא לא עשה כלום!"

"זו בדיוק הבעיה, גברת," לחשש קורידון בשעה שרומי התקרבה אליו, "הוא לא עושה כלום. הוא יכול לעשות הרבה יותר לו רק יצטרף אליי."

עומר לא הבין את רומי. מה היא עושה? למה היא מפריעה לקורידון להציל אותו? קורידון יעהש לו רק טוב, הוא רק צריך להביט בו והטוב יגיע במהירות כל כך פשוט. כל כך פשוט.

"אתה משלה אותו! אתה רע! אתה מפלצת!" צעקה רומי.

קורידון חייך חיוך קטן של ניצחון. ברגע שרומי הייתה מספיק קרובה הוא הזיז את רגלו מילימטרים בודדים קדימה, ורומי שעצמה את עיניה לא הייתה יכולה לראות את זה. היא החלה ליפול לאדמה.

אמנם שיר הצהירה שהיא מנוסה בעימותים עם קורידון, אך גם קורידון עצמו למד משהו. הוא למד שכאשר אנשים נופלים, יש להם אינסטינקט לפקוח עיניים ולראות לאן הם נופלים, וכך לבלום את הנפילה.

וכך רומי עשתה. כשהתקרבה לקרקע במהירות מסחררת היא פקחה את עיניה. קורידון ניצל את ההזדמנות והתכופף, חוצץ בין שדה ראייתה לבין האדמה.

"קו-קו!" הוא צחק, מביט בעיניה של רומי שהמבט בהם נעשה מעורפל.

"ברוכה הבאה לעולם שכולו ורטיגו," הוא אמר ונעלם, לוקח את שפיותה של רומי איתו.

שתיקה.

"ק-קורידון?" שאל עומר בחשש.

אין תשובה.

עומר פקח את עיניו. אם הוא רוצה להצטרף לקורידום, כדאי שיעשה זאת מהר. אבל קורידון לא היה שם.

"היי, הוא איננו! הוא רימה אותי!" צעק עומר.

השאר פקחו את עיניהם בהדרגה. שיר המבולבלת כמעט צרחה כשראתה את המ שעומר לא הבחין בו.

"עומר... לידך... על הקרקע..." היא אמרה.

עומר, שפניו היו מלאות באיפור מרוח של ליצן, הביט בקרקע לידו וראה את רומי. היה לה את אותו מבט ריק וטראומתי שהיה לאילון כשהתאבד.

"ר-רומי?" שאל עומר בחשש. היא מתה? היא מתה בשבילו? עד כמה נורא יכול עומר להיות? כפפוי טובה שכזה! כולם מתים בשבילו! כך עומר חשב.

שת רכן לעבר רומי ששכבה על הקרקע בגבה, פיה פעור. הוא האזין.

"היא נושמת," אמר שת.

רומי נעמדה בפתאומיות וראשו של שת נחבט.

"היי, רומי, אולי תי-"

"אאאאאההההההההה!!!!!" צרחה רומי, עדיין באותו פרצוף ריק.

"מה זה?" שאל דודו בפחד.

בניהו נאנח. שוב, הם שכחו מקיומו.

"זה הוורטיגו המדובר," אמר בניהו, "זה מה שקורה כשמביטים בפניו של קורידון. דעתה של רומי ממנה והלאה. אני בספק אם רומי האמיתית עוד קיימת שם בתוכה."

רומי סגרה את פיה וסובבה את ראשה בתנועה רובוטית. ראשה נעצר מול עומר.

"ר-רומי?" שאל עומר החיוור, "מה את עושה?"

"אהההה!" רומי שבה לצעוק.

עומר הרגיש גוש מלוח תקוע בגרונו. רומי עשתה את זה בשבילו. היא במצב הזה רק בגללו. למה הוא אדם כל כך רע?

הגוש הביא איתו גם דמעות שאיימו לצאת מעיניו, אבל עומר בלע רוק כדי לעצור את זה.

"בוא, עומר," אמרה לו שיר ואחזה בכתפו, "אנחנו צריכים לחזור הביתה."

היא העלתה את עומר לשטיח והשאר עלו אחריהם, סוחבים את רומי איתה, צורחת לסירוגין באותה הבעה ריקה.

הם ירדו במדרגות לקומה אחת מתחת והתיישבו במקומותיהם.

"זה... זה בגללי..." היה כל מה שעומר הצליח לומר, "היא עשתה את זה בשבילי... המצב שבו היא נמצאת זה על מצפוני..."

שיר חיבקה אותו בעדינות. "אתה אף פעם לא אשם, עומר," היא אמרה לו, ""אנחנו אוהבים אותך. אני והילל רוצים אותך איתנו. אל תלך לנו. בבקשה."

ועומר הביט בתא שבו הילל ושת נעלו את רומי.

"היא תישאר שם עד שנדע מה לעשות איתה, או עד שנחזור לארץ," אמר הילל.

עדנה נכנסה לתא הטייס לסייע לדודו להמריא את השטיח המעופף. ורק עומר ישב המום ממה שקורידון עשה לו וממה שקרה לרומי. הוא הרגיש מחולל ואשם באותו זמן. הוא הרגיש קרבן, ובאותה מידה הוא הרגיש אחראי. הוא זה שעבר הטרדה,  הוא זה שעבר התעללות. אז למה הוא מרגיש כל כך אשם?

הפרק הקודם		הפרק הבא