השנה האחרונה

חודש נובמבר חלף ובמקומו הגיע חודש דצמבר ביחד עם סופות שלג חדשות ומגוונות. המלחמה שהתחוללה מחוץ לטירה הסיבה נזק כבד אפילו בשביל אלו החיים בתוכה. הם שמעו כמעט בכל יום ידיעות מרות על אובדן אנשים וזה גרם צער לכל הסובבים, לא משנה אם ההרוגים או הפצועים היו בני מוגלגים, חברים במסדר עוף החול או אפילו אויבים. הצער גרם לתלמידים להתהלך במסדרונות עצובים ומדוכדכים ובקושי להיות מרוכזים בלימודים. תלמידים שמשפחותיהם לא נפגעו היו צריכים לנחם תלמידים אחרים והמורל הכללי הלך ונחלש. לקראת סוף חודש נובמבר הם זכו לביקור מרנן של שר הקסמים וסגניתו בכבודם ובעצמם וגם דבר זה לא היה שינוי מרענן מכיוון שסנייפ הכריח אותם להתנהג בכבוד ובנימוס ולהראות כאילו החיים בטירה נפלאים. נוויל וג'יני שמו לב שאמברידג' קצת מדוכדכת ותהו האם היא עדיין כועסת על גניבת הקמיע שלה או שמא זה מפני החזרה לטירה הכל כך לא אהובה שבה היא עברה סבל וייסורים על ידי תלמידי הוגוורטס הנחמדים. כך או כך, הם החליטו שאסור לספר לאף אחד על הפריצה של השלישיה למשרד הקסמים מכיוון שהם לא רצו שזה יגיע לאיזה אוכל מוות שיפיץ את השמועה. והם ידעו גם שמשרד הקסמים עדיין לא יודעים מי פרץ להם למשרד. בכל זאת, למה שמישהו יקשר בין הארי לקמיע מוזר? נוויל וג'יני בעצמם ניסו לחפש בספרייה ספרים על קמיעות והם מצאו מידע על הקמיע של סלית'רין אבל לא היה להם שום מושג למה הארי חומד אותו כל כך.

לאחר שבוע של מאמצים ומחשבות, הם החליטו לשכוח מהעניין ולהתרכז בלימודים. הלימודים היוו להם מעין מקום נחמה לברוח אליו מנוראות המלחמה ומהשמועות המרות, בנוסף לפעילויות שלהם נגד האחים קארו שבהם הם הביאו אוכל לילדים בצינוק או סתם ישבו ודיברו אותם. הם החליטו בינתיים לא לשחרר יותר ילדים כי האחים קארו התחילו לחשוד שמשהו אינו כשורה.

נוויל ושיימוס ישבו מתחת לעץ אלון במדשאות ודיברו על קווידיץ'. שיימוס בדיוק סיפר לנוויל על קבלתו לנבחרת בתור שומר כשהשניים שמעו שני אוכלי מוות מדברים מאחורי העץ. נוויל סימן לשיימוס להיות בשקט.

"אני אומר לך, לא היה שם כלום! מנדנגוס פלצ'ר הגנב הזה חיסל את הכל," אמר אחד מאוכלי המוות.

"תקשיב רגע רודולפוס, אתה רוצה להגיד לי שכל הזמן הזה פעלנו לחינם?" שאל השני.

"כן, חוששני שכן," ענה הראשון.

"תאמין לי, כשאני אתפוס את הדנג הזה אני אעשה ממנו קציצה!" אמר השני.

שני אוכלי המוות התפקעו מצחוק והמשיכו לדבר תוך כדי הליכה לכיוון הוגסמיד. לאחר שקולותיהם נחלשו ואפשר היה לדבר בלי חשש, שיימוס פתח את פיו:

"הבנת בכלל על מה הם דיברו?" שאל שיימוס.

נוויל לא ענה. הוא דווקא הבין מצוין על מה הם דיברו, הם דיברו על הפריצה של אוכלי המוות לכיכר גרימולד ועל זה שכל החפצים בבית נגנבו ממנו אבל זה לא מה שעניין אותו כרגע. הוא שמע עכשיו את השם "רודולפוס" והשם הזה היה כל כך מוכר... איפה הוא שמע את זה בפעם האחרונה?

"נוויל! אתה שומע אותי או שאתה שוב שוקע במחשבות?" שאל שיימוס תוך שהוא מנופף בידו הימנית למול פרצופו של נוויל.

"מה? הא כן!" התעשת נוויל, "תגיד, שמעת פעם את השם רודולפוס?" הוא שאל בציפייה.

"לא," ענה שיימוס, "למה אתה שואל?"

"לא משנה," אמר נוויל ועמד על רגליו, הוא התחיל ללכת לעבר הטירה כשהגלגלים שבמוחו נעים בקצב מטורף.

השעה הייתה שתיים עשרה בלילה ונוויל שכב על המיטה בעיניים פקוחות. כל היום הוא חשב על האוכל מוות הזה ולא הצליח לגלות מאיפה הוא מכיר אותו. הוא הרגיש חסר אונים והייתה לו הרגשה שהוא חייב לדעת מי זה. הרעיון הגאוני צץ במוחו לאחר כחצי שעה. הוא נעל את נעליו וירד במדרגות לעבר חדר המועדון של גריפינדור. שם הוא מצא את מי שהוא קיווה למצוא – דובי גמדון הבית.

"דובי, בא שניה לפה," לחש נוויל.

"ערב טוב לך אדונילי נוויל," אמר דובי וקד קידה.

"דובי, יש מצב אתה עושה לי טובה?" שאל נוויל בתקווה.

"הכל בשביל חברים של הארי פוטר," צייץ דובי.

נוויל חייך כי הוא ציפה לתשובה הזו והמשיך: "אני צריך שתעקוב אחרי אוכל מוות אחד, השם שלו הוא רודולפוס, ותנסה לראות עם מי הוא מדבר, בסדר?"

"בשמחה," חייך דובי.

נוויל חייך בחזרה ודילג שתי מדרגות בכל פעם לעבר מגורי הבנים. הפעם, הוא נרדם בתוך דקות ספורות.

הימים הבאים עברו על נוויל במתח וציפייה עצומים לקראת הבאות. דובי חזר עם מידע בפיו רק לאחר שלושה ימים, כשנוויל ישב לבדו במועדון וקרא את עיתון "הנביא היומי" של הבוקר.

נשמע "קראק!" חזק ודובי הופיע מול נוויל כשבפיו החדשות על אוכלי המוות.

"מה מצאת, דובי?" שאל נוויל והרגיש שבטנו עושה סלטות באוויר.

"דובי עשה מה שאדונילי נוויל אמר לו לעשות. הוא עקוב-עקב אחרי אוכלי המוות וגילה שאת רוב היום הם מבלים בהוגסמיד, בפונדק של רוזמרטה."

"זהו?" שאל נוויל באכזבה גלויה.

"הם גם משוחחים הרבה על התוכניות שלהם נגד מוגלגים, אדונילי," המשיך דובי.

נוויל הסתובב במועדון מצד לצד. "אולי גילית מה השם משפחה שלהם?" שאל נוויל בתקווה.

"דובי גילה אדונילי, השם משפחה שלהם הוא ליסטריינג'!"

נוויל הילך במדשאות לעבר העיירה החשוכה שמחוץ לשערי הוגוורטס כשהוא לבוש בגלימה וברדס מכסה את ראשו. הוא לא הבין איך האחים ליסטריינג' השתחררו מאזקבאן ואיך לא כתבו על זה כלום בנביא היומי אבל לא היה אכפת לו. הוא היה בטוח שהגיע זמן הנקמה. הוא נזכר מאיפה הוא שמע את השם רודולפוס. סבתו הייתה מספרת לו על זה כל שנה, ביום שההורים שלו עונו על ידי אוכלי המוות בכדי שהם יספרו להם מידע אודות המסדר ואודות מפלתו של אדוניהם. אוכלי המוות הללו היו שלישיית האחים ליסטריינג' וברטי קראוץ' הבן. כשנוויל היה צעיר סיפרו לו שהאחים ליסטריינג' באזקבאן וברטי קראוץ' הבן מת ולא יאונה לו כל רע. האמת הכתה בנוויל לפני שלוש שנים, כשהוא גילה שהמורה שלהם להתגוננות מפני כוחות האופל היה בעצם אחד מאותם אוכלי מוות ואיך שהוא ראה את בלטריקס הורגת את סיריוס במחלקת המסתורין. הוא החיש את צעדיו, הפעם הוא בוגר יותר והם לא יצאו מזה בחיים, הגיע זמן הנקמה.

קולות אוכלי המוות השתויים עלו מתוך פונדק שלושת המטאטאים ונוויל פתח את הדלת בתנופה. נשמע קול נפץ כשאוכל מוות אחד הפיל בטעות את כוסו מרוב בהלה.

"מצטער, קצת נבהלתי," הוא חייך בטיפשות, "שלום לך אדון נכבד, אולי תצטרף אלינו לכוס בירצפת קלה?"

"בום!" אוכל המוות הוטח לעבר הקיר ושכב ללא ניע. נוויל כיוון את שרביטו לעבר שולחן אחד ופוצץ אותו בהינף שרביט. אוכלי המוות הוציאו את שרביטיהם אך היה מאוחר מדי. האחים ליסטריינג' הורמו באוויר ונכרכו בחבל דק אחד בשני. הם ניסו להיאבק אך ללא הועיל. הזעם שגאה בתוך בטנו של נוויל הלך והתגבר והוא הוריד אותם בכוח לעבר הרצפה, לאחר מכן, הוא התקרב אליהם בשרביט שלוף ולחש את המילה: "קרו.."

בבת אחת חזרו לנוויל כל השנים שבם הוא היה בלי אבא ואימא, השנים שבהם הוא כל כך סבל. מה אם גם לאוכלי המוות הללו יש ילדים? אבל הילדים הללו יכולים לגדול ולהיות אוכלי מוות כמו הוריהם, חשב נוויל. בכל זאת, הוא לא אוכל מוות והוא לא ייתן שלילדים הקטנים הללו יהרסו את החיים רק בגלל שההורים שלהם עשו משהו טיפשי. הוא הוריד את שרביטו וצעד לעבר הדלת. הוא לא האמין שזה מה שהוא יעשה כשיגיע זמן הנקמה שלו. אולי הוא באמת רכרוכי כמו שסבתא שלו תמיד אומרת.

"הככל בבסדר, אדוני?" שאל רודולפוס בהיסוס.

נוויל הסתובב וצעק: "שתק!"

הוא חזר לעבר הדלת וחייך, זה היה רק בשביל המזל.

האם גם אתם הייתם חושבים על הילדים של אוכלי המוות ונוהגים כמו נוויל? אנא ספרו לי בתגובות

הפרק הקודם		הפרק הבא