האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד

מממנים


האויב האחרון

וולדמורט חזר. בעוד מסדר עוף החול מתאסף בשנית, בצד השני של העולם לילי וג'יימס פוטר מתעוררים לגלות שחיו את ארבע- עשרה השנים האחרונות כמוגלגים.



כותב: לונגה
הגולש כתב 45 פאנפיקים.
פרק מספר 18 - צפיות: 60832
5 כוכבים (4.98) 51 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: AU, דרמה, מתח, רומנס - שיפ: הארי/ ג'יני, לילי/ ג'יימס, רמוס/ טונקס - פורסם ב: 04.09.2017 - עודכן: 20.12.2024 המלץ! המלץ! ID : 9099
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

וואו, כמה תגובות לפרק הקודם! תודה רבה לכולם (:

 

 

פרק 17: הצופה מהצד


השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כשהאח במשרד המנהל נדלקה בפרץ של להבות אזמרגד. פניה של לילי הופיעו בין הלהבות, שיערה גולש אל הגחלים. עיניה, שצבען כצבע הלהבות, רשפו מתוך האש.

לא הרבה דברים היו יכולים להפתיע את סוורוס סנייפ, אבל הופעתה הפתאומית של לילי בין הלהבות תפסה אותו לא מוכן. הוא חש את עיניה עליו כאילו היו זוג גחלים שהוצאו מהאש, וכהרגלו הוא הסיט את מבטו כדי לא לפגוש במבטה וחיזק את החומה העבה שמסביב לליבו. לילי מעולם לא למדה הלטת הכרה, ובכל זאת הוא תמיד הרגיש שאם יש קוסם או מכשפה בעולם שיוכלו לפרוץ את ההגנות שלו על ידי מבט בלבד, זו הייתה היא. 

"לילי," דמבלדור אמר בנועם, קם מהכורסא שליד האח. "בדיוק דיברנו עליך. הכל בסדר במפקדה?"

"הכל בסדר, פרופסור," לילי השיבה. היא נשמעה מוטרדת. "אני לא רוצה להפריע, אבל אני חייבת לשוחח איתך בדחיפות."

"בוודאי," דמבלדור השיב ברוגע, מסמן לה להצטרף אליהם במשרד. 

ראשה של לילי נעלם, ולאחר רגע היא צעדה מבין הלהבות והופיעה בחדר. סוורוס מיהר להסיט את מבטו. הייתה סכנה רבה בהסתכלות ממושכת בה. זה היה כמו להסתכל לתוך השמש.

"אפשר להציע לך משקה?" דמבלדור שאל בנועם, מחווה אל בקבוק היין ממנו הוא וסוורוס שתו.

"לא," לילי אמרה, ובלי גינונים מיותרים המשיכה, "פרופסור, הרגע ג'יימס סיפר לי שבזמן השימוע היום הוא חדר למחלקת המסתורין והשמיד את הנבואה."

ידו של סוורוס התהדקה סביב גביע היין שלו, אבל מלבד זאת הוא לא הגיב בשום צורה. להשמיד את הנבואה? זה היה קיצוני, אפילו בשביל פוטר.

דמבלדור הגיב לחדשות ברוגע. סוורוס ידע שגם הוא, כמוהו, פשוט יודע לשלוט ברגשותיו היטב. הוא חזר למקומו בשלווה ושילב את אצבעותיו תחת סנטרו בעודו חושב. לילי הסתכלה עליו במתח, זרועותיה נטועות לצידי גופה.

"חשדתי שהוא מתכנן מבצע נועז כזה," המנהל אמר לבסוף. "אך לא יכולתי לסכן חברי מסדר נוספים ולדרוש מהם לשמור על הדלת, ואני לא יכולתי לעזוב את הארי באמצע השימוע... העדפתי לקוות שהוא יחזור בו."

"איך הוא עשה את זה?" סוורוס שאל.

לילי הסתכלה עליו כאילו לא חשבה שהוא יעז לדבר. בכל מצב אחר הוא היה שומר על שתיקה, אבל כעת סקרנותו גברה על בושתו. הוא שנא את פוטר בכל תא בגופו, זה היה נכון, אבל אי אפשר היה להתכחש לעבודה שהוא היה קוסם מיומן. אם הוא לא היה כזה, סוורוס לא היה רואה בו יריב. כעת הוא השתוקק לדעת איך פוטר הצליח לגבור על הקללה שהגנה על הנבואה, זו הייתה אמורה לגרום לו לצאת מדעתו ברגע שהוא נגע בה.

"לא ביקשתי לדעת את הפרטים," לילי השיבה בקרירות.

"כבר ידוע לנו שהאבטחה במשרד הקסמים לוקה בחסר, לכן היה על המסדר לשמור על הנבואה," דמבלדור אמר ברוגע. "אין טעם לתהות איך זה נעשה. ג'יימס הפך את הקערה על פיה. כעת אנחנו צריכים לחשוב, בהיעדר דרך להניח את ידיו על הנבואה, מה יהיה הצעד הבא של וולדמורט."

"אתה מעוניין שאני אדווח לו על ההתפתחות?" סוורוס שאל.

דמבלדור הרהר בשאלה.

"לא," הוא אמר לבסוף. "תן לו לגלות בכוחות עצמו. זה ייתן לנו עוד זמן להיערך."

"מה יקרה לג'יימס, פרופסור?" לילי שאלה בקול דק.

"אני מאמין שחברי המסדר ירצו להצביע האם לסלק אותו," דמבלדור השיב. "אך אני סבור שלא יהיה צורך למחוק את זכרונותיו, תהיי החלטתם אשר תהיה. אין לי הזכות לדרוש מאישה לשמור סודות מבעלה. אך כמובן שפעילויות המסדר יהיה חסויות בפניו."

לילי הנהנה, נראית רגועה יותר.

"אני אזמן ישיבת מסדר דחופה למחר בערב," דמבלדור אמר. "יש משהו נוסף שרצית לומר, לילי?"

"כן," היא אמרה, מייצבת את קולה. "איך זה ישפיע על הארי?"

דמבלדור חייך אליה ברכות. סוורוס לא הפסיק להיות מופתע מהיכולת האין סופית שלו לאהדה.

"אני עדיין לא יודע," הוא אמר. "אני משוכנע שג'יימס השמיד את הנבואה מתוך מחשבה שאם לא יוכל לגלות את תוכנה, וולדמורט יחליט לשכוח ממנה ולהמשיך הלאה, וכך בתקווה ישכח גם מהארי. אך אני חושש שהוא לא יוותר על הארי בכזו קלות."

לילי הנהנה שוב. הכאב ניכר בפניה בברור. סוורוס רצה לחסוך ממנה את הכאב הזה – בגלל זה הוא לקח אותה משם לפני כל השנים האלה – אבל עכשיו הוא התחיל להבין שאולי היא לא רוצה שיצילו אותה.

"לילה טוב, פרופסור," היא אמרה לדמבלדור ופנתה לכיוון האח.

"רק רגע," דמבלדור עצר אותה. "אם את כבר כאן, יש משהו שרציתי לשאול אותך."

סוורוס גמע את שארית היין שבגביעו בלגימה אחת ולא הסתכל על אף אחד מהם. זה היה אכזרי מצידו של הזקן לגרום לו להיות עד לשיחה הזו.

"אני מתקשה מאד למצוא מורה לתפקיד התגוננות מפני כוחות האופל," דמבלדור אמר. "כפי שאת יודעת, בשנה שעברה המורה שהעסקתי התגלה כאוכל מוות במסווה. החשש הגדול ביותר שלי הוא שאם לא אמצא מישהו בקרוב, משרד הקסמים יכפה עלי למנות מורה שפאדג' יבחר. לכן אני שואל אותך – האם תהיי מוכנה לקחת את התפקיד?"

"אני?" לילי השיבה פליאה. היא הייתה כל כך צנועה – סוורוס התקשה לנטור לה טינה על שדמבלדור מציע את התפקיד לה במקום לו.

"כן, את," דמבלדור אמר בחיוך, עניו נוצצות בחיבה. "עד כמה שזכור לי, עבדת כמורה בבית ספר מוגלגי. מלבד זאת שהיית תלמידה מצטיינת, ורכשת ניסיון רב כחברת מסדר. אני חושב שמשרד הקסמים יתקשה לסרב למינוי שלך. כמובן שתצטרכי להיזהר מאד לא להיראות כשם שאת נותנת יחס מועדף לילדיך, אבל מלבד זאת אני סבור שזו בחירה מושלמת."

לילי נראתה כשוקלת את ההצעה ברצינות. בהבטחה שהיא תחשוב על כך ותיתן לדמבלדור תשובה למחרת, היא חזרה למפקדה.

ברגע שהלהבות הירוקות גוועו ואור אדמדם שב להציף את משרד המנהל, דמבלדור קם.

"השעה מאוחרת, סוורוס," הוא אמר, מרמז לסוורוס שהגיע הזמן ללכת. אבל סוורוס לא היה מוכן לוותר לו בכזו קלות.

"נגמרו לך התירוצים," הוא אמר, קם גם הוא על רגליו. "אתה לא יכול לומר שאין מי שילמד שיקויים במקומי. אתה יודע שהיא רוקחת מוכשרת, אפילו יותר ממני. היא יכולה ללמד. תן לי ללמד התגוננות מפני כוחות האופל."

"התשובה שלי הייתה ונותרה לא," דמבלדור אמר בחומרה. "כבר אמרתי לך, סוורוס, אתה יקר ערך עבורי בהוגוורטס. אני לא יכול להסתכן בכך שלא תהיה פה בשנה הבאה, במיוחד עכשיו, כשוולדמורט שוב צובר כוח."

"לא מתאים לך להאמין באמונות תפלות, דמבלדור," סוורוס השיב בארסיות. "אין שום קללה. זו המצאה של התלמידים."

"ובכל זאת, היא מוכיחה את עצמה שוב ושוב," דמבלדור אמר, פונה לעבר חדרו ובכך מסמן שהשיחה הסתיימה. "מי אנחנו שנגדיר את גבולותיו של הקסם?"

הוא נכנס לחדרו וסגר את הדלת אחריו, מותיר את סוורוס לבד. מתוך האפלוליות, דיוקנו של פיניאס ניגולס בלק פלט צחקוק מרושע.

"אולי יהיה לך יותר מזל בשנה הבאה, ילד," הוא לעג לסוורוס.

סוורוס לא הגיב. הוא זרק קומץ אבקת פלו לאח ושב אל ביתו.

חשכה קיבלה את פניו כשצעד מתוך האש. אף אור לא דלק בבית מלבד האש שבאח, שכעת גוועה ללהבה נמוכה ועמומה. הבית, אליו לעולם לא הוזמנו אורחים, שיקף בברור את אופיו של סוורוס; הוא היה מרוהט בפשטות, כמעט בסגפנות, ברהיטים הבסיסיים ביותר. לא היו קישוטים או תמונות, ולא חפצים אישיים. לו אדם זר היה נכנס לשם בטעות, הוא בוודאי היה מסיק שאיש לא גר שם.

סוורוס פשט את גלימתו, זו ריחפה הלאה ותלתה את עצמה בקפדנות על המתלה. הוא חצה את החדר, חולף על פני הדלת המובילה למטבח ועל פני המדרגות המובילות אל חדר השינה, והעביר את שרביטו על פני ארון הספרים. הארון נע על צירו, חושף גרם מדרגות סודי.

הוא טיפס במדרגות הנתונות באפלה מוחלטת, מגשש את דרכו במיומנות, ונכנס אל מעבדת השיקויים שלו. החדר מחוסר החלונות היה עפוף ניחוח מחניק של שיקוי מתבשל, ומואר על ידי מספר נרות עבים שריחפו מסביב, אלה הטילו אור שמנוני על כלי המדידה המסודרים ללא דופי והמדפים העמוסים מרכיבי שיקויים.

סוורוס גלגל את שרווליו וניגש אל הקדרה שבעבעה מעל האש. על השולחן לידה, סכין כסף קצצה עלי כותרת של צמח ברדס הנזיר בדיוק מושלם, ועלי אבן בתשה אבקה כסופה. הוא הבחין בסיפוק שהשיקוי מתחיל לקבל את הגוון השחור- אפור המתאים.

הוא הרכיב את משקפי הקריאה שלו ועיין שוב בספר שנח פתוח על השולחן. במשך רוב חיו היה עליו להתאמץ כדי לקרוא, והוא נהג לקרב את הספר או המגילה שקרא כמעט עד שאפו נגע בהם על מנת לפענח את המילים. לילי כל הזמן הייתה אומרת לו שהוא זקוק למשקפיים, אבל הוא תמיד ביטל אותה. הוא ניסה להיזכר האם אי פעם סיפר לה שלבסוף נכנע לצורך במשקפיים, אבל לא הצליח.

החול שבשעון שריחף מעל הקדרה אזל. סוורוס החל לבחוש את השיקוי, שבע פעמים עם כיוון השעון ופעם אחת נגד, צופה בו משנה את צבעו לכסף עמום. אור הנרות הבהב על האות האפל שעל אמתו, זה היה כה שחור שהוא כאילו בלע את האור.

תחושת בדידות חונקת נפלה עליו. הוא תהה מה לילי עושה עכשיו. האם היא כבר ישנה, או שהיא שוכבת ערה, שקועה במחשבות? או שאולי היא יושבת בחשכה, צופה בילדיה ישנים בשלווה? האם היא כבר סלחה לפוטר על טיפשותו?

הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד שהיא תסלח לו. הוא צפה בהם במשך כל כך הרבה שנים, הוא יכול היה לומר מה הם יעשו לפני שהם אפילו חשבו על לעשות זאת. לכן הוא ידע שהיא לא תנטור לו טינה זמן רב.

פעמים רבות הוא השתעשע במחשבה שהיא עומדת להיפרד ממנו, שעל המכשול הזה הם לא יצליחו להתגבר, אבל תקוותיו תמיד היו לשווא. השנים חלפו בעוד סוורוס צופה בהם חיים את חייהם, שני מוגלגים עמומים וחסרי ייחוד, והקשר שלהם רק הפך לחזק יותר. עם כל מכשול שצלחו, האהבה שלהם הלכה וגדלה.

זה היה יכול להיות כל כך קל עבורו להפריד ביניהם. הם היו כמו צעצועים הנתונים למרותו, חסרי אונים לנוכח כוחותיו. אבל הוא מעולם לא הצליח לגרום לעצמו לעשות את זה. לא משנה כמה הוא רצה להאמין שלילי שוגה באשליות, שהיא לא רואה את פוטר כפי שהוא באמת, הוא לא יכול היה לשקר לעצמו. הוא יכול היה להוציא את פוטר מהתמונה, לגרום לה לשנוא אותו, אבל הוא לא יכול היה לגרום לה לאהוב אותו, את סוורוס. הוא לא היה מסוגל להפוך אותה למאושרת.

אך כל זה לא שינה עכשיו. התוכנית האדירה שלו אכזבה אותו, ועכשיו לילי לא הייתה מוכנה אפילו להסתכל עליו. הוא התחיל לתהות האם לא היה עדיף שפשוט היה נותן להם למות.

 

בערב שלמחרת הוא הגיע אל מפקדת מסדר עוף החול בשעה שתי דקות לשבע בדיוק. דיגלוס דיגל וסטרנג'יס פודמור הגיעו רגע לפניו, וכבר הקישו על הדלת. סוורוס התייצב מאחוריהם, מהנהן בקרירות כשבירכו אותו בברכת ערב טוב, וברגע שהדלת נפתחה חמק פנימה בעקבותיהם.

"ערב טוב, פרופסור סנייפ," מולי וויזלי בירכה אותו בחביבות בעודה סוגרת את הדלת אחריו.

"שלום," הוא השיב ומיהר לכיוון המטבח לפני שהיא תספיק להזמין אותו להישאר לארוחת הערב.

המטבח היה מלא בחברי מסדר עוף החול שעמדו מסביב ושוחחו ביניהם, תוהים מדוע דמבלדור כינס ישיבה דחופה. נראה שדמבלדור בעצמו מאחר. סוורוס לא יצר קשר עין עם איש, הולך ותופס את מקומו שבצד המרוחק של השולחן.

הוא הבחין בפוטר יושב לצד חבריו הנאמנים, בלק ולופין. הוא ללא ספק כבר הספיק לשתף אותם בתעלול המסוכן שביצע, והם כבר ידעו בדיוק את מטרת הישיבה. משום מה הוא ציפה לראות אותם צוחקים להם ומשוחחים בהתרגשות, כפי שהוא צפה בהם עושים כל כך הרבה פעמים בנעוריהם, אבל זה לא היה המצב. הם ישבו בסבר פנים רציני, כמעט מבלי להחליף מילה, וזה היה ברור לעין שלופין כועס על פוטר.

ופתאום זה הכה בו – כמה זמן עבר מאז שהם סיימו את לימודיהם. הוא זכר את הימים בהם היו נטפלים אליו כאילו התרחשו אתמול, אבל האמת הייתה שעברו עשרים שנה. עשרים שנה...

פתאום החדר וכל האנשים שבו נראו עמומים, לא אמיתיים. אפילו לילי, שעמדה הרחק מבעלה ושוחחה עם הסטיה ג'ונס, נדמתה בעניו חיוורת ומרוחקת, כאילו היא לא באמת הייתה שם. עשרים שנים היו זמן ארוך... אז למה הוא לא מצליח לשכוח את כל מה שקרה? למה הוא לא מסוגל להמשיך הלאה? למה הוא לא מסוגל פשוט לחיות? כנראה שהוא מעולם לא למד איך.

דמבלדור הגיע והישיבה התחילה. לילי התיישבה לצד פוטר, אבל סוורוס הבחין בברור שאין שום חמימות ביניהם. היא עדיין לא סלחה לו.

"יש בפי הודעה חשובה," דמבלדור פתח. הוא עמד מול כיסאו כשזרועותיו משולבות מאחורי גבו. "אני מצטער לבשר שאתמול בבוקר הנבואה שבמחלקת המסתורין הושמדה."

גל של מלמולים נדהמים חלף במטבח. סוורוס הסתכל בפוטר, זה נשען לאחור בכיסאו וניסה להעמיד פנים כאילו הכל כשורה.

"איך זה קרה, דמבלדור?" ארתור וויזלי שאל בתדהמה.

"זה הייתי אני," פוטר אמר לפני שדמבלדור הספיק להשיב. "אני עשיתי את זה."

גל חדש של מלמולים, הפעם רמים יותר, הלך והתגבר עד שהפך לרעש מחריש אוזניים. כן, פוטר ללא ספק אהב תשומת לב. גם עכשיו הוא לא נרתע תחת המבטים ההמומים והמזועזעים שנשלחו לעברו.

"את ידעת על זה?" סטרנג'יס פודמור שאל את לילי בחומרה.

"רק לאחר מעשה," היא השיבה בקור רוח.

"איך יכולת?" מולי וויזלי נראתה נסערת. "מה אם היית נכשל? יש לך ילדים! איך אתה חושב שהארי היה מרגיש – "

"זה בטח מאד קל בשבילך לשפוט אותי," פוטר נכנס לדבריה בכעס. "רק תנסי לדמיין שהנבואה הזו הייתה מדברת על אחד הילדים שלך. את לא היית עושה הכל בשביל האפשרות הקלושה שוולדמורט יניח להם? ארתור, אתה לא היית מסכן הכל אם היית חושב שאתה יכול לשנות את הגורל הזה?"

מולי טלטלה את ראשה וכיסתה את פיה בידה, כאילו עצם המחשבה בלתי נסבלת עבורה. בעלה הסיר את משקפיו והחל לנקות אותם בריכוז קודר.

"זה שהשמדת את הנבואה," סוורוס אמר, קולו השקט נישא בחדר, עז וחסר פשרות כמו עשן. "לא אומר שאדון האופל יפסיק להאמין שהיא תתקיים."

"כנראה שלא. אני לא יודע מה הוא חושב, אני לא מקורב אליו," פוטר השיב, לא מוותר על העקיצה. הוא קם על רגליו. "אבל אני כן יודע שאי אפשר להמשיך לברוח. לפני חמש עשרה שנה אני ולילי הקשבנו בעצתו של דמבלדור והסתתרנו, ותראו לאן זה הביא אותנו. הגיע הזמן להפסיק להסתתר, להפסיק לבזבז את הזמן עם נבואות ומשמרות. אם אתם רוצים לסלק אותי מהמסדר, בבקשה. אני לא אצטער, כל עוד מה שעשיתי יגרום לכם להתעורר סוף- סוף ולהבין שאנחנו במלחמה. אני לא יודע מה אתכם, אבל לי יש יותר מידי מה להפסיד."

שתיקה השתררה בסיום דבריו, והוא חזר למקומו. חברי המסדר החליפו מבטים.

"הבה נצביע," דמבלדור אמר. "כל מי שבעד סילוקו של ג'יימס מהמסדר – "

סוורוס הרים את ידו בלי להסס. כמוהו גם אלפיאס דודג', סטרנג'ס פודמור, קינגסלי שקלבולט, הסטיה ג'ונס, אמלין וואנס, ובהיסוס מסוים, מולי וויזלי. דמבלדור לא הרים את ידו, וגם לא לילי. פוטר ניצל ברוב של תשע לעומת שבע.

"הוחלט שג'יימס ישאר חבר במסדר עוף החול," דמבלדור סיכם את ההצבעה.

סוורוס הסתכל עליו בכעס, והוא לא היה היחיד. מדוע הוא מוכן שפוטר ישאר במסדר אחרי מה שהוא עשה? שוב הסלחנות הזו, סוורוס חשב לעצמו. זו עוד תהיה המפלה שלו.

"צריך להחליט על עונש," שקלבולט הרעים. "המסדר לא יוכל להתקיים אם כל אחד יעשה כל מה שעולה על רוחו."

"אתה צודק בהחלט, קינגסלי," דמבלדור אמר. "אני מציע להשעות את ג'יימס מישיבות ופעילויות המסדר למשך חודשיים, ולהתנות את המשך חברותו בכך שהוא לא יפעל נגד החלטת המסדר שוב. כל מי שבעד – "

כולם חוץ מבלק הרימו את ידיהם.

"אם כך, זה סוכם," דמבלדור אמר.

"אם תעשה משהו כזה שוב אתה לא תינצל בכזו קלות," אלפיאס דודג' אמר לפוטר בכעס.

"אני משקשק," פוטר השיב בלעג.

"ג'יימס, אם תועיל," דמבלדור אמר בשלווה.

פוטר יצא מהחדר מבלי להתווכח. לילי הסתכלה בגבו, וסוורוס תהה כמה הניאום חסר הדמיון שלו השפיע עליה. הוא תמיד ידע איך להקסים אותה.

הישיבה הסתיימה זמן לא ארוך לאחר מכן. סוורוס קם ממקומו והתכוון להיות הראשון שיעזוב, כשלפתע הוא הבחין בלילי מתקרבת לכיוונו. רק כשהגיעה אל יעדה ונעצרה הוא הבין שהיא באה לדבר עם דמבלדור, שעמד לידו.

"חשבת על ההצעה שלי?" המנהל שאל אותה.

"יהיה לי לכבוד ללמד התגוננות מפני כוחות האופל," היא השיבה בחיוך.

"נפלא!" דמבלדור אמר, גם הוא מחייך. "אני אכתוב לקרוניליוס מייד ואבשר לו שאין צורך שיתערב בענייני בית הספר. מחר אשלח לך את תוכנית הלימוד. לילה טוב, לילי, סוורוס."

בזאת הוא הסתובב לעבר האח ושב להוגוורטס. לילי הסתכלה לעבר סוורוס.

"כנראה שאנחנו הולכים לעבוד ביחד," היא אמרה. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שבועות שהיא פנתה אליו בצורה ידידותית.

"כן," הוא השיב. הוא ניסה לשנוא אותה, כמו שניסה פעמים רבות בעבר, אבל נכשל.

"לילה טוב," היא אמרה.

"לילה טוב," הוא אמר בחזרה והלך.

בעודו מטפס במדרגות הוא הפנים את משמעות הדברים. במהלך השנה הקרובה הוא עומד לראות את לילי בכל יום. הוא חשב שזה אמור לשמח אותו, אבל זה רק גרם לו להרגיש מדוכא. הוא היה כה עלוב, כה נלעג. הוא ידע היטב שהנוכחות שלה בהוגוורטס לא תתרום לו דבר, רק תזכיר לו שהיא לעולם לא תהיה שלו, ובכל זאת הוא רצה אותה שם.

הוא הגיע לקומה הראשונה ופנה לעבר הדלת מבלי להחליף ולו מבט עם חברי המסדר שהתעכבו במבואה.

"הי, חכה!" מישהו קרא. כולם הסתובבו, אבל לא סוורוס. הוא זיהה את הקול, ובמקום לעצור החיש את צעדיו, אוחז בשרביטו בכיסו. הוא לא רצה, ולא היה צריך, להתמודד עם זה עכשיו.

הוא כבר כמעט הגיע לדלת כשהנער הדביק אותו. הוא חלף על פני סוורוס ללא קושי ונעמד בדרכו. סוורוס ניסה לחלוף על פניו, אפילו לא מסתכל עליו, אבל הוא נע בעקשנות וחסם את דרכו.

"למה עשית את זה?" הארי דרש לדעת.

הוא היה נסער. סוורוס צפה מראש שהוא לא יצליח לשלוט ברגשותיו, והוא גם צפה שהוא ינסה להתעמת איתו לאחר שיגלה מה היה גורלם האמיתי של הוריו. כמה אופייני. זה בדיוק מה שאביו היה עושה.

הוא עשה ניסיון נוסף להגיע אל הדלת, אבל הארי לא היה מוכן לזוז. סוורוס, שבשום פנים ואופן לא התכוון לנסות לגעת בו, נסוג מעט לאחור.

"למה עשית את זה?" הארי שאל שוב, רגשותיו מתפרעים ללא שליטה. סוורוס היה מסוגל כמעט לראות אותם, מקיפים אותו מכל עבר כמו הילה מסנוורת. "למה לקחת אותם?"

סוורוס לא השיב. הוא השתוקק להעמיד את הנער על מקומו, לומר לו שגם אם היה רוצה לספר לו, אין סיכוי שהמוח הקטן שלו היה יכול להבין את ההיגיון שמאחורי מעשיו של סוורוס. הוא השתוקק להדוף אותו מדרכו, לקלל אותו, אבל הוא לא יכול היה לעשות דבר. הנער עמד מולו בלי פחד, והוא צדק בכך שהוא לא מפחד; אם סוורוס רק היה מנסה לפגוע בו לפחות חצי תריסר חברי מסדר היו עטים עליו באותו הרגע.

"תענה לי!" הוא צעק. הדיוקן של גברת בלק התעורר והתחיל לצעוק בקולי קולות.

"אני לא חייב לך תשובות, פוטר," סוורוס אמר בקול שקט.

"אתה כן," הארי טען בלהט. "אתה הרסת את החיים שלי כשהשארת אותי שם. מה עשיתי לך שאתה שונא אותי כל כך?"

זעמו של סוורוס נדלק כמו להבה, פורץ את כל ההגנות שלו. איך הוא מעז לדבר איתו על חיים הרוסים? איך הוא מעז להיות כה כפוי טובה?

אך לפני שהוא הספיק לעשות משהו קיצוני לופין ובלק הופיעו שם. בלק אחז בכתפו של הנער ומשך אותו מדרכו של סוורוס במהירות, כאילו חשב שאם הוא יתקרב אליו יותר מידי הוא ידבק באיזו מחלה. כשהוא ניסה להתנגד, לופין אמר, "תן לו ללכת, הארי."

בסתר חש הכרת תודה לאדם הזאב, סוורוס התאמץ להרגיע את זעמו. הוא חלף על פני בלק והנער, מתעלם ממבטי השנאה שלהם. ידו כבר הייתה על ידית הדלת כשהארי דיבר שוב.

"למה לא לקחת גם אותי?"

השאלה, או אולי הפגיעות שבה, תפסה את סוורוס לא מוכן. הוא סובב את ראשו, כמעט שלא במודע, ועשה טעות. הוא הסתכל לתוך עניו של הארי.

כאב חד פילח את זרועו. הוא הסיט את מבטו במהירות, אך לא הצליח להתנער מתחושת האימה שלפתה אותו ללא אזהרה. הוא הפנה לנער את גבו ויצא במהירות.

אוויר הלילה היה קריר. אפילו שהיה לבוש בגלימה עבה, סוורוס רעד. הוא חמק לסמטה הצרה שבין הבתים כדי שחברי המסדר העוזבים את המפקדה לא יראו אותו במצב זה של בלבול וחוסר שליטה. הוא גלגל את שרוול גלימתו ואחז באמתו השמאלית. האות האפל בער בחום לא טבעי, צורב את עורו.

מה זה היה? הכאב היה אמיתי, בזה לא היה ספק... אך מה היה פשר התחושה שקדמה לו? מה היה פשר הפחד הבלתי נשלט שהתעורר בו כשהוא הסתכל בעניו של הנער – עיניה של לילי? הוא ידע שזה לא קשור בשום דרך לדברים שהרגיש כלפי מי מהם. זה היה משהו אחר, משהו עוצמתי, משהו...

האות האפל עדיין צרב. הוא לא יכול היה להתעכב עוד הרבה. אבל למה זה קורה דווקא עכשיו? האם זה קשור למה שראה כשהציץ לשברירי שנייה לתוך תודעתו של הנער? האם אדון האופל יודע זאת איך שהוא?

לא, זה לא ייתכן. זה רק צירוף מקרים. אדון האופל היה מוכשר בהלטת הכרה, אבל אפילו הוא לא היה יכול לבאר את הכרתו של מישהו שנמצא במרחק מאות קילומטרים ממנו.

משליט סדר במחשבותיו ורגשותיו, סוורוס חיזק את החומה המגנה על סודותיו והתעתק.

הוא הופיע לאחר רגע ברחבה מרוצפת אבנים סדוקות, לרגליו של בית שני קומות חשוך. מעבר למעקה האבן השחוק שהקיף את המצפה, האוקיינוס געש באפלה כמו מפלצת גדולה. הירח והכוכבים הסתתרו מאחורי העננים. הוא הדליק אור בקצה שרביטו וצעד לעבר דלת הכניסה.

הדלת הייתה דלת עץ חסרת ייחוד לחלוטין. אך כשסוורוס הצמיד אליה את אמתו החשופה צורת האות האפל נותרה טבועה בה בצבע אדום בוהק, והיא נפתחה בדממה.

הבית הכפרי היה נתון באפלה מוחלטת, מלבד הבהוב האש שבקע מהטרקלין. כמעט ולא היו שם רהיטים, ולא שום סוג של קישוט. לא נשמע קול מלבד פצפוץ הגחלים באח. סוורוס חצה את המבואה בדממה ונכנס לטרקלין בשלווה.

אדון האופל ישב לבדו בכורסא ליד אש. האור המרצד הטיל צללים עמוקים על פניו, הופך את מראהו למפלצתי מתמיד, ובאותו הזמן, נותן לו מן מראה פגיע. הוא נראה כשקוע במחשבות עמוקות שהסבו לו כאב. המחשבה שאדון האופל יכול להיות פגיע הייתה מוזרה.

במהלך המלחמה הקודמת, סוורוס מעולם לא נפגש עם אדון האופל לבד. הוא תמיד היה מוקף בתומכיו, יום ולילה. הם היו משרתים אותו ומקשבים בריתוק לנאומיו הארוכים על מקומם של הקוסמים בעולם, שלעולם לא נגמרו.

אך מאז שחזר לכוחותיו, נראה שאדון האופל לא מסוגל לסבול את נוכחותו של איש, מלבד הנחשה העצומה שלו, שכעת הזדחלה סביב כיסאו. הוא התבודד בבית הריק הזה במשך ימים ושבועות, מזמן את תומכיו אך ורק כדי לתת להם הוראות ולקבל עדכונים על התקדמות תוכניותיו.

סוורוס התייצב מול אדונו וכרע ברך, משפיל את מבטו אל השטיח.

"אדוני."

"סוורוס," אדון האופל אמר. קולו היה גבוה ומחוספס כמו לחישתו של נחש. "עמוד."

סוורוס קם על רגליו והסתכל בפניו של אדון האופל. עניו האדומות, המחורצות, היו נוראיות. כל אדם אחר היה מאבד את עשתונותיו תחת מבטן, אבל לא סוורוס. הוא כבר למד מזמן שפחד הוא דבר יחסי.

"כיצד אוכל לשרת אותך, אדוני?" הוא שאל. הוא נזכר בהארי פוטר, והטביע את המחשבה עמוק בתוך תודעתו, הרחק מהישג ידו של אדון האופל.

"הנער," הוא אמר. לרגע נורא אחד סוורוס פחד שהוא יודע שהוא ראה אותו, שהוא מסוגל להריח זאת, אך אדון האופל המשיך, "ספר לי על הנער."

בתחושת הקלה עצומה, סוורוס החל לדבר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאדון האופל בא אליו בדרישה המוזרה הזו, והוא כבר למד שאסור לו לשאול בדיוק מה הוא רוצה לדעת או למה, כי זעמו יהיה נורא.

אפילו דמבלדור לא ידע להסביר מה פשר הסקרנות החדשה והמוזרה של אדון האופל. מה הוא מנסה להשיג בכך שהוא מבקש פרטים על חיו של פוטר? האם הוא מתכנן דרך ללכוד אותו? כך או כך, המצב החדש בהחלט היה משונה, ואפילו מדאיג. אם סוורוס לא היה יודע שמדובר באדון האופל, הוא היה חושב שהוא דואג לשלומו של הנער.

הוא החל לטוות בפני אדון האופל פרטים חסרי חשיבות על חיו של הנער, והוא האזין בסבלנות. סוורוס הקפיד להציג אותו כנער שגרתי שראשו מלא בשטויות כגון מתיחות וקווידיץ', שעתיד להיות קוסם ממוצע במקרה הטוב. לא היה לו קושי לתאר את חוסר הכישרון הבולט שהפגין בתחום רקיחת השיקויים.

אך עמוק בתוך תודעתו, במקום השמור אליו אדון האופל לא היה יכול לחדור וממנו אפילו סוורוס בעצמו דאג להתרחק, הוא ידע שזו לא האמת. הנער כבר הצליח להתנגד לקללות כמו קללת האימפריוס וקללת הזיכרון, והוא אפילו עוד לא הגיע לבגרות. דמבלדור חשב, ובסתר סוורוס הסכים איתו, שפוטנציאל עצום חבוי בתודעתו של הנער. עם החינוך וההכוונה הנכונים, הוא יוכל יום אחד להפוך לקוסם דגול – קוסם שיוכל להתחרות באדון האופל ואפילו בדמבלדור בעצמו. סוורוס לא היה מצפה לפחות מכך מבנה של לילי.

"ומה בדבר לילי וג'יימס פוטר?" אדון האופל נכנס לדבריו של סוורוס, כנראה משועמם מתיאור מעלליו של פוטר הבן בתחום עשיית הצרות בבית הספר. "האם זה נכון שהם עוד בחיים?"

"כן, אדוני," סוורוס השיב. "הם חברו שוב אל המסדר של דמבלדור."

"איך זה ייתכן?" אדון האופל שאל, זעמו מתעורר. "כיוונתי אליהם את הקללה ההורגת בעצמי. איך זה ייתכן שהם לא מתו?"

"אני בדרכי לגלות זאת, אדוני," סוורוס ענה, משפיל את ראשו בצניעות לנוכחו כעסו של אדונו. "אפילו דמבלדור אובד עצות באשר לכך."

"הנער נמצא בחסותם?" אדון האופל שאל.

"שלושתם נמצאים תחת הגנתו של דמבלדור," סוורוס אמר, מקפיד להשמיט את עצם קיומה של בתה הצעירה של לילי. כל עוד אדון האופל לא מודע אליה, היא תהיה בטוחה.

"והוא נמצא איתם?" אדון האופל חקר, מאבד את סבלנותו.

וסוורוס הבין – הוא לא רוצה לדעת האם הארי נמצא במצב פגיע, הוא רוצה לדעת האם הוא קיבל את הוריו בחזרה.

הוא הנהן בזהירות, חושש שזעמו של אדון האופל יתפרץ.

אדון האופל שתק. סוורוס עמד בדממה, מחכה בסבלנות לפקודות.

"לך," אדון האופל אמר לבסוף.

סוורוס קד, ובהקלה גדולה עזב את מקום המסתור של אדון האופל.

 

 

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

מקסים · 18.12.2017 · פורסם על ידי :Pipe Dream
הוו, נקודת מבט של סנייפ! לא ציפיתי לזה והיה נהדר להיחשף לדברים מהצד שלו. אהבתי את זה שהאריניסה להתעמת איתו בסוף.
אני שמחה שלילי קיבלה את משרת הפרופסור להתגוננות, ועכשיו אני עוד יותר מחכה לנקודת מבט שלה כדי לשמוע מה היא חושבת על התפתחות העניינים. מחכה להמשך!

פשוט מדהים · 18.12.2017 · פורסם על ידי :אנבת הרמיוני פוטר
את כותבת ממש יפה!
אני ממש מחכה לרגע שגיימס ולילי ישלימו...
וג’יימס יעבור לגור איתה בהוגוורטס? או שישאר בכיכר גרימוולד?

וואו!!! · 19.12.2017 · פורסם על ידי :gome
את כותבת מדהים!!!
אני מסכימה עם מי שמעלי
תמשיכיי מהרר!!!

וואו · 19.12.2017 · פורסם על ידי :Lily Grangar
אהבתי את נקודת המבט של סנייפ. נחמד לראות סיטואציות גם מצד אחר של הסיפור. אני רק מקווה שזה לא יהפוך לשיפ של סנייפ/לילי מתישהו. אני ממש אוהבת ג'ילי

המ · 19.12.2017 · פורסם על ידי :True Colors
אז שוב, את כותבת מדהים. אבל לקראת הסוף, את טעית:
אבל אפילו הוא לא היה יכול לבער את הכרתו של מישהו - את מתכוונת ל-לבאר, נכון? כי בכללי כותבים ביאור הכרה ולא ביעור הכרה...

המשך! · 22.12.2017 · פורסם על ידי :michal8624
פרק ממש יפה!

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
3797 7004 4217 2219


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2007-2025