מלחמה בלב ים (פרסארס)

*למקרה שתהיתם לעצמכם "אבל איך הכל התחיל?"

"משלוח הוא אומר לי... אני בכלל לא מבינה למה דווקא אתה צריך להיות זה שמוסר את זה." אנבת' שילבה את ידיה על חזה בכעס.
"אני לא יודע בת', ככה כירון ביקש. אולי הוא לא סומך על כל אחד וגם המון מדריכים עסוקים מידי בגלל כל החצויים החדשים שהגיעו לאחרונה." פרסי הידק את רצועות האוכף לגבו של בלאקג'ק הפגסוס.
"אני אחזור מהר. מספיק בשביל להשתתף בשיעור שלך." שחור השיער הוסיף בקריצה.
אנבת' גלגלה את עיניה ואז נאנחה והניחה יד אחד על כתפו של פרסי.
"זה לא השיעור... זה פשוט שלא מזמן איבדת את החניכה שלך במסע החיפושים הראשון שלה. אתה לא מדבר איתי כמו שצריך מאז על מה קורה איתך ואני מתחילה לדאוג לגבי הביקורים המוגזמים שלך באולימפוס. אתה עוד מקווה לראות שם את אפולו, נכון?"
"בחייך בת'," פרסי הסתכל על אנבת' ברוגז קל. "לא הייתי צריך לספר לך שהוא מוצא חן בעיני, את לא משחררת מזה." הוא הרים יד והחליק את שיערו המבולגן לאחור.
"אני עושה מה שכירון מבקש ממני, זה הכל. לגבי רוז, אני אתגבר על זה, עברו כבר כמה חודשים מאז, תני לי קצת זמן. אני באמת רציתי לראות אותה מתבגרת כאן... היא אהבה את האימונים שלי בחרב."
אחרי רגע קצר של שתיקה בין השניים פרסי התנער מהתחושות ומשך את עצמו מעל גבו של הפגסוס שלו.
"נפגש בלילה." פרסי נופף לחברתו הטובה ביותר.
"בסדר, שמור על עצמך." אנבת' נופפה בחזרה.
-מוכן בוס?- בלאקג'ק צהל בראשו של פרסי ורגע לאחר מכן השניים המריאו.

בשעה שריחף בשמי מנהטן בדרך אל בניין האמפייר סטייט ובלאקג'ק דיבר ללא הפסקה בראשו פתאום פרסי מצא את עצמו מתנתק אל תוך המחשבות שלו.
אם להגיד את האמת שהתבייש בה מעט, הוא באמת קיווה לראות הערב את אפולו.
הוא זכר את הרגע ההוא שבו הבין שאפולו מוצא חן בעיניו כאילו קרה ממש אתמול, אפילו שעברו כמה חודשים מאז.
פרסי לא היה מדמיין שמשהו כזה בכלל יכול לקרות אם לא השבוע ההוא שבו אפולו שהה במחנה. הסיבה שבגינה אל אולימפאי כמו אפולו היה מוכן לבלות זמן שכזה בין החצויים הייתה קרב נוראי על פתח המחנה ועשרות של חצויים פצועים, אז אחרי המון תפילות ומנחות לאלים שיסייעו בעדם אפולו הגיע.
פרסי זכר בבהירות את הזמן ההוא, את קריאות ההתרגשות שפרצו מרחבת האוכל כשאפולו התגשם במרכז המחנה והחל לצעוד לכיוונם, זוהר כמו השמש, מפיח תקווה בלבבותיהם.
הילדים שלו קרנו מרוב אושר וכל כך הרבה אנרגיות מילאו את המחנה שאפילו החצויים הבריאים הרגישו יותר חזקים פתאום.
היה קשה להתעלם ממראהו היפייפה בזמן שפסע לעברם. אפולו היה גבוה מעט מן הממוצע וגופו הצר היה אתלטי ושזוף. תלתלי חום זהב בהירים הצלו על פניו אך אפילו מבעד לשיער המסולסל לא היה אפשר להסיר את המבט מהניצוץ הענברי של עיניו.
אפולו היה חייכן, שובב, מלא אנרגיות חיוביות וחוש הומור נהדר. הוא לא התייחס לחצויים בזלזול אפילו לא לרגע והוא לגמרי נהנה מהשבוע בו בילה במחנה, לא נותן לאף אחד את התחושה שהוא לא רוצה להיות שם או שזה מעיק עליו.
הוא לימד את ילדיו המון ועזר לרפא לא מעט חצויים שהיו פצועים קשה כל כך, ואפילו בירך את נשמות אלו שלא עמדו בעומס כדי שנשמתם תגיע לפחות לשדות אליסיום.
ולמרות כל זה, בין התעסקות להתעסקות אפולו מצא את הזמן שלו להתייחס גם לפרסי.
הוא לא עשה הרבה. מפעם לפעם הוא היה מתיישב לצד פרסי בארוחות הערב ומצחיק אותו ואת שאר המדריכים בבדיחות וסיפורים על דברים שראה ועשה.
לפעמים הוא היה מגיע לאימוני החרב האישיים של פרסי רק כדי לצפות בו מתאמן על הזירה ואז מחייך והולך ללא מילים. כשפרסי היה עובר ליד אפולו בזמן שהיה עסוק, האל היה קורץ אליו לפעמים ותמיד הוא השאיר בליבו של פרסי את התחושה שהוא קצת מפלרטט איתו.
בערב האחרון של אפולו במחנה הוא הניח באגביות את ידו החמה על רגלו של פרסי בזמן שישבו זה לצד זה בארוחת הערב ומהצמרמורת שזינקה מרגלו עד לחזהו של החצוי לא היה אפשר להתעלם.
פרסי קפץ על רגליו ומלמל משהו על כאב בטן, משאיר את הצלחת שלו מלאה על השולחן ונמלט אל ביתן שלוש.
באותו רגע הוא כבר הבין. הוא לגמרי דלוק על אפולו.

-הגענו!- צהלתו של בלאקג'ק גרמה למחשבותיו של פרסי להתאסף חזרה.
החצוי טלטל את ראשו קלות בכדי להתנער מהתחושות שהציפו אותו בזמן ששקע בזכרונות, אך במקומן תפסה ההתרגשות את המקום בליבו.
האם הוא יראה עכשיו את אפולו? והאם האל המדובר ישים לב אליו כמו שעשה תמיד כשראה אותו?
פרפרים חנקו בגרונו.
בלאקג'ק נחת באלגנטיות ובדהירה קלה על הגשר שחיבר בין ראש האמפייר סטייט להר האולימפוס.
"נחיתה יפה ג'ק." פרסי אמר בחצי חיוך.
-בוס! בחייך!- הסוס התמוגג מהמחמאה, צוהל בשמחה בזמן שהחצוי ירד מגבו והתיר את החבילה שהייתה קשורה לאוכף.
פרסי ובלאקג'ק התקדמו זה לצד זה בדממה, רעש הפרסות על מרצפות הגשר ממלא את אוזניהם.
כשהגיעו לפתח האולימפוס כבר קידמו את פניהם ריחות מסחררים של מאות מאכלים שונים, המולת דיבורים על רקע מוזיקה נעימה ותחושה של נשף מלכותי שרק מחכה שיצטרפו אליו.
בכניסה כבר קיבלו את פניהם נימפות יער יפייפיות וכמה סאטירים הציעו לקחת את בלאקג'ק לרעות באחו האולימפי יחד עם עדר הפגסוסים הנוספים שהסתובבו שם.
"אני אקרא לך כשאסיים." פרסי טפח על ישבנו של בלאקג'ק והסוס האנרגטי כמעט וקיפץ אחרי הסאטירים באושר.
"האם זה לא פרסאוס ג'קסון, חצוי המאה? או שאולי עיניי משטות בי." קול נעים ומוכר נישא אל פרסי מבעד להמון שהסתובב בין השווקים הפתוחים ואורות הערב המנצנצים ברוך שהובילו את פרסי עמוק יותר אל תוך מרחבי האולימפוס המרהיבים שהיו שם. 
פרסי הסב את ראשו לכיוון הקול וכשאיתר את הדובר הוא קד בכבוד.
"הרמס," פרסי הזדקף ומבוכה קלה פשטה בגופו כשהתלבט אם להושיט את ידו ללחיצה או לא, "עבר זמן מאז הפעם האחרונה ש... ובכן-" לבסוף הוא בלע את רוקו ושתק.
למרות שכבר חלפו כמה שנים בודדות מאז המאורעות הסוערים על האולימפוס עדיין היה קשה לפרסי להסתכל על הרמס בלי להיזכר בלוק, המדריך שהיה לו כשרק הגיע למחנה איי אז לפניי שנים וגם, בנו האהוב של הרמס.
לוק היה דומה להרמס ופרסי נזכר בזה כמעט מיד כשהביט בשיער הבלונדיני הקצוץ ובחיוך הידידותי של שליח האלים. הרמס הידק את אחיזתו סביב המטה המפורסם שלו, הקדוקאוס, ששני נחשים ישנים היו מפותלים זה בזה סביבו ונראה שהבחין במצוקתו של החצוי.
"זה בסדר בן, זה מאחורינו." קולו של האל היה נעים. הוא חייך אל החצוי ברוך וטפח על שכמו, מפיג קצת מהמתח שמילא את האוויר.
"מה מביא אותך אל האולימפוס בלילה שכזה?" ועוד לפני שפרסי הספיק לפצות את פיו ולהשיב נשמע קול מלחשש- "אולי..." כאילו מעולם הוא לא באמת ישן, זקף הנחש הימני הלפוף סביב הקדוקאוס את ראשו, "אולי הוא כאן כדי למססססססור את החבילה שהוא מחסססיק." הרמס הפנה כעת את מבטו אל החבילה שפרסי אחז בידו האחת.
"שלום ג'ורג', מרתה." פרסי אמר בשלווה לשני הנחשים שהתעוררו לחלוטין כעת. הוא היה דיי גאה בעצמו על שזכר את שמותיהם.
"אני באמת כאן בגלל החבילה הלורד הרמס, כירון ביקש ממני למסור אותה, אם כי... עכשיו כשאני חושב על זה, הוא לא בדיוק אמר לי למי." החצוי גירד בעזרת ידו הפנויה מאחורי אוזנו במבוכה.
הרמס חייך וזוג הנחשים הפיק צלילים שנשמעו קצת כמו צחוק.
"אז מזלך שפגשת אותי ראשון פרסאוס, בכל זאת, אני שליח האלים. אני אדע למי למסור אותה."
פרסי היסס אך לבסוף הושיט את החבילה לכיוונו של האל.
הרמס הניח את ידו על החבילה ואז אמר בקולו הנעים- "אה! להרה כמובן, מרתה אם תוכלי?" מרתה הנחשה הזדחלה לכיוון החבילה ופערה את פיה עד שהיה רחב מספיק בכדי לבלוע את החבילה בשלמותה, וכך בדיוק היא עשתה.
החבילה נעלמה כאילו נמסה בתוך גופה של מרתה והנחשה חזרה להתלפף סביב הקדוקאוס של הרמס.
"ובכן.." הרמס נשא את עיניו בחזרה לפרסי ולפתע החצוי הבין שלא נותר לו מה לעשות יותר באולימפוס ותחושת פספוס החלה לכרסם בליבו. הוא באמת רצה לראות את-
"למה שלא תצטרף אליי לאולם הגדול הערב? הרבה אלים, סאטירים ומכובדים אחרים חוגגים שם הלילה. אני בטוח שיש שם כמה אנשים שהיו רוצים לראות אותך, לא תמיד לטובה אני מוכרח לציין, אבל גם לא תמיד לרעה. ואם אני לא טועה אביך גם ביקר באולימפוס הערב ועצר לשתות משהו, אולי הוא עוד שם. מה אתה אומר?"
פרסי הביט בהרמס מופתע לחלוטין. ההצעה הייתה כל כך חריגה ומושכת, הוא לגמרי לא ציפה להזמנה שכזו.
"לורד ה-הרמס. אני- לא ציפיתי- כמובן שאשמח." החצוי גמגם במרושלות עד שרצה לקפוץ מהאולימפוס מרוב מבוכה.
"אם כך, נלך?" הרמס חייך את חיוכו הידידותי ואחרי הנהון חפוז מצידו של פרסי הוא פנה במעלה השבילים לכיוון אחד המבנים הענקיים על צלע ההר שממנו בקעו רוב קולות ההמולה והמוזיקה כששחור השיער ממהר בעקבותיו.

פרסי לא הצליח לרכז את עצמו להביט רק במשהו אחד. הפרעות הקשב שלו משכו אותו להביט הנה והנה כדי לקלוט את כל המראות העוצרים נשימה על הר האולימפוס, וכשנכנסו לאולם הענק כמות האנשים, המוזות, האלים והריח המסמא של האוכל והאלכוהול המשובח טשטשו את מחשבותיו וגרמו לראשו לפעום.
המראות היו מרהיבים מידי והריחות היו חדים מידי לחצוי קטן להכיל. הוא עוד לא טעם טיפת נקטר ועדיין כבר החל להרגיש שיכור.
הרמס חייך למראהו המהופנט של החצוי שהיה מוקסם מהעובדה שנפלה בידו הזכות להיות במקום שכזה בזמן שכזה.
"לורד הרמס זה נפלא! אני לא יודע איך להודות לך." פרסי לא הצליח למחוק את החיוך הדבילי משפתיו.
"הכול בסדר פרסאוס, תתנהג כאורח שלי הערב, אנשיי ידאגו לך-" ואז אנחה של תסכול בקעה משפתיו בזמן שמבטו רפרף בין האנשים. "והינה אתנה מסמנת לי לגשת אליה, לא נמאס לה לדבר פוליטיקה אפילו בזמן חגיגה! ג'קסון אני מוכרח ללכת, כמו שאמרתי, אתה אורח שלי הערב אז תרגיש חופשי." ובטפיחה אוהדת אחרונה ועוד לפני שפרסי הספיק להבין שהוא נשאר לבד, הרמס נעלם בין ההמון.

עצם היותו בפניי עצמו פתאום מיקד את פרסי חזרה משכרון החושים שהספיק להרגיש ומחשבות רעות מאוד החלו להתגנב לליבו.
הוא לבד באמצע מסיבה ענקית באולימפוס, הרמס נעלם בקהל ואביו לא נראה בקרבת מקום וכל זה בגלל שרצה לראות את אפולו.
מה הוא חשב לעצמו שהסכים לבוא?! האם לרגע הוא האמין שהרמס יעשה לו סיור "הכר את משפחתך האולימפית" סתם ככה באמצע החיים?! מה הוא חשב לעצמו שהגיע לאירוע כזה כאילו הוא שייך.
איזה בושות, אסור לאף אחד לעולם לגלות על כך, רק זה חסר לו, שאיזה ישות עוינת אולימפית תגלה שהוא כאן לבדו ותתחיל להתבדח על חשבונו. פתאום הוא נהיה מאוד מודע לזה ששיערו לא מסודר, שהוא עוד לובש את הבגדים של המחנה ושהוא עדיין לא התקלח. 
ולא חסרות ישויות כאלו שרק יחפשו לדחוק אותו לפינה. הוא לא בדיוק החצוי האהוב על אתנה, זאוס לא סובל אותו ולא סבל אותו מהרגע הראשון, אין ספק שבמשך השנים הוא הספיק לעצבן כמה אלים זוטרים בדרך, דיוניסוס יעשה ממנו בדיחת המחנה אם הוא ימצא אותו עומד ככה בכניסה למסיבה בבגדי מחנה מסריחים מאימונים, והאל האחרון שהוא רוצה לראות במצב הזה הוא-
"תראו תראו מה הביאה השעה."
"שיט." פרסי סינן ללא שליטה.
"פרסאוס ג'קסון! איזה כבוד!" קולו הנמוך אך הרועם של ארס גרם לכמה פרצופים להסתובב לעברם ובין רגע התחילו דיבורים ומבטים סקרניים לחקור את פרסי.
"אני בדיוק-"
"הולך? כל כך מהר?" ארס לא נתן לפרסי להשחיל מילה. נראה היה שהוא מתמוגג ממראהו המרופט של החצוי ביחס להוד ולהדר שאפף את כל הערב הזה.
זה לא היה סוד שארס ופרסי תעבו זה את זה.
במשך שנים, עוד מאז פגישתם הראשונה ארס לא הפסיק להתגרות, להציק ולחרחר מלחמות קטנות בליבו של פרסי בכל פעם שראה אותו. הוא מעולם לא סלח לפרסי על שהביס אותו בקרב עוד כשהיה חצוי כל כך צעיר! ומאז הוא פשוט נהנה להקניט ולהציק לו בניסיון לגרור אותו לקטטה. ארס אף פעם לא הכחיש את הרצון להרוס אותו.
"מה אתה רוצה ממני ארס?" פרסי הרגיש כעס מתפשט בעורקיו. הוא ידע שהתחושות האלו הן רק בגלל נוכחותו של אל המלחמה אבל הידיעה שהאל הזה הוא הגורם לחוסר השלווה ולהפוגה של כל הדברים הטובים שהרגיש מוקדם יותר הערב רק גרמה לו להתעצבן אפילו יותר.
"אל תהיה כזה חמום מוח נער ים, כבר הגעת עד לכאן, אולי תעשה לנו איזה מופע מים עם הדריאדות? אתה בהחלט נראה כאילו באת לשעשע אותי." ארס חייך ברשעות.
"חתיכת-" פרסי כבר הידק את אחיזתו על אנקלוסמוס בכיס מכנסיו כשקול אחר שמתחילת הערב הוא באמת רצה לשמוע אמר את שמו.
"פרסי? מה אתה עושה כאן?" אפולו חלף על פני ארס כאילו היה רוח וניגש ישר אל החצוי.
ליבו של פרסי עצר לרגע בחזהו וחום התפשט בלחיו.
אוי לא, אוי לא, אוי לא, אוי לא רק שארס לא יקלוט. רק לא זה. רק שאף אחד משניהם לא ישים לב.
"א-אפולו, אני-" פרסי בלע רוק, "באתי לעביר משהו מכירון לגבירה הרה ולורד הרמס הזמין אותי." הוא הצליח להגיד בנשימה אחת.
מה קורה לו לעזאזל?! הוא לא מכיר את עצמו ככה! תתאפס על עצמך פרסי, אתה לא ילד.
"יפה מצידו, ואני גם לגמרי שמח לראות אותך כאן. היית באמצע לדבר עם ארס? אני מפריע?" אפולו הסתובב סוף סוף להביט בפניו הזועמות של אל המלחמה.
ארס הבין שאפולו מתגרה בו ושאם יישאר שם הוא יעשה מעצמו צחוק.
"אתה לא יכול להפריע למה שלא קורה אפולו, אתם מבזבזים מהזמן היקר שלי." הוא אמר בארסיות ואז מבלי להוסיף מילה נוספת הוא החל לזרוח. פרסי הסיט את מבטו במהירות הצידה וכשהזוהר נעלם והוא נשא את עיניו, ארס כבר לא היה שם.
"אל תקח אותו ברצינות רבה מידה פרסי," אפולו חייך אל החצוי את חיוכו השובבי ועיני הענבר שלו ברקו תחת תלתליו הזהובים. "אפרודיטה לא מדברת איתו כבר שבועות והוא סתם מחפש להוציא קיטור. רוצה משהו לשתות?"

סוף סוף פרסי הרגיש משוחרר.
משוחרר מתחושת החובה שהרגיש לאחרונה לאנבת', משוחרר מהמטלות של כירון, משוחרר מהמבוכה שבשיח עם הרמס, מהדאגה לדברים שוליים כמו הבגדים שלבש או השיער המבולגן שלו, משוחרר מאלים מטופשים כמו ארס.
סוף סוף הוא הרגיש בנוח, הוא צחק, שתה, אכל דברים מדהימים והרגיש שוב את ראשו מסתחרר בעונג מהאלכוהול, משירת המוזות ומצלילי המוזיקה המסחררים.
וכל זה, כל זה היה בזכות אפולו.
פרסי לא הסכים לעצמו בכלל לדמיין את הערב מתנהל ככה, והוא לא האמין למזל הטוב שהסתובב אליו בדמות אל השמש, הרפואה, השירה והיופי הגברי.
הו לעזאזל היופי הגברי. כמה יפה היה אפולו.
הוא לא הרשה לעצמו לדמיין בחלומות הכי כמוסים שלו מאז אותו השבוע שאפולו היה במחנה ערב שכזה. הוא לא תיאר לעצמו בכלל שאפולו באמת ירצה לבלות איתו. ועכשיו, כאן, על גג העולם, איפה שיש עוד מאות ישויות יפות וחזקות מהחצוי שהיה, אפולו בחר להסתובב איתו, לשתות איתו, לצחוק איתו ולרקוד איתו ופרסי הרגיש פשוט מאושר.

"לאן אנחנו הולכים?" פרסי צחק כשאפולו שהיה לא פחות שיכור תפס בידו ומשך אותו מתוך הקהל והחוצה מהאולם העצום.
"תסמוך עליי בבקשה פרסי, אתה לא שוכח שאני אל, נכון?" אפולו אמר בטון רציני אבל חיוכו הכובש היה מרוח על פניו ועיניו ברקו בשובבות.
כמה שפרסי אהב את העובדה שהם הרגישו כל כך בנוח לקרוא זה לזה בשמותיהם הפרטיים, בלי גינוני כבוד מיותרים. הוא הרגיש שאפולו באמת מסתכל עליו, לא מתנשא מעליו.
פרסי נזכר באחת מהפעמים הקודמות שהגיע לאולימפוס ופגש את אפולו. זה קרה כמה שבועות אחרי שהוא כבר היה לגמרי מהופנט על ידיו ורק חיפש הזדמנויות, כמו הערב הזה ממש, לראות אותו.
אפולו אז ישב על יד אחד הנחלים המרהיבים שחצו את האולימפוס וניגן נעימה לדריאדות הנהר במפוחית מתכת קטנה.
מראהו היה מהפנט, לפרסי לא היה נמאס מלהתרשם כמה עדין ובו זמנית גברי אפולו היה מסוגל להראות. אפילו עם אופיו השובבי והזיק הענברי בעיניו אפולו שידר סמכותיות ודומיננטיות. הארוטיקה נטפה ממנו בגלים.
הוא ראה את פרסי וחיוך משועשע קפץ אל שפתיו, עיניו סקרו את החצוי מקודקוד ראשו ועד לקצות אצבעות רגליו ומשם טיפסו אל עיניו הירוקות וגבתו זינקה בשאלה כשראה את המבט המעט סמוק של פרסי שניסה בכל כוחו להעניק לאל מבט גברי וקריר.
פרסי נזכר בהבעה הזאת שעלתה אז לפניו של האל, ההבעה החשדנית הזאת כאילו הוא כבר יודע שפרסי בכוונה מגיע לאולימפוס בכל הזדמנות.
באותה הפעם הוא קרא לפרסי לשבת לידו על שפת הנהר ופרסי זכר בבהירות את התחושה הזאת שתמיד הוא הרגיש על יד אפולו. התחושה שהוא יכול להרפות לידו תמיד מתפקידו כמדריך, מהכותרות שמרחפות מעליו כחצוי המאה, כלוחם, כאחד שאיבד ואחד שסיוטים ירדפו אותו לנצח.
על יד אפולו הוא תמיד הרגיש משוחרר ולכן, כנראה, הוא כל כך נמשך אליו. ברח אליו.

משיכה נוספת בידו החזירה אותו למציאות הקסומה שהייתה לפניו כעת, אפולו משך אותו מהאולם אל תוך סבך של עצים עבי גזע ושיחים עמוסי עלים עד שפרצו את דרכם אל מאין גינה קטנה, מבודדת מההמון הרועש על ידי הסבך העמוס והצפוף שאותו חדרו.
בלב הגינה עמד ספסל נדנדה רחב, ואורות קטנים כגחליליות ריחפו והאירו בעדינות את החושך שהיה שם.
קולה העמום של המוזיקה והחגיגה אפף את המקום ושני הגברים קרסו אל תוך הנדנדה עוד צוחקים וסמוקים מהאלכוהול והנקטר אותם שתו.
"תודה אפולו. תודה על הערב הזה הוא פשוט נהדר." פרסי נאנח באושר, הוא סיכל את רגליו תחתיו על הספסל והפנה את גופו לעברו של האל.
"כל אחד צריך להשתחרר קצת, אפילו אני." אפולו אמר בחיוך. ואז, באלגנטיות, הוא החליק את ידו על ירכו של פרסי ועצר בקימורה הפנימי, שולח צמרמורות של חום בגופו של החצוי.
הם ישבו קרובים וריחו הנפלא של אפולו דגדג בנחיריו של פרסי, ליבו הלם בחזהו וידו החמה של האל העבירה בו זרמים היכן שנגעה.
החצוי היה מעט שיכור ויחד עם כל האווירה המתוחה זה נסך בו מן האומץ. הוא לא חשב בזהירות על הדברים שנפלטו מפיו וגם, הוא לא כל כך רצה לחשוב עליהם. ולכן אחרי רגע של שתיקה ארוכה בה הרגיש את מבטו הענברי של אל השמש חורך בעורפו הוא מלמל-
"אתה מושך אותי אפולו." ובכל זאת לא העז להרים אל האל את מבטו.
"כן? אני מושך אותך פרסי?" טון קולו של אפולו היה שזור ברגשות רבים. ביניהם סקרנות, גאווה וגם לא מעט תשוקה.
"מאוד."
"אז למה אתה לא מסתכל על מה שמושך אותך?"
פרסי הסמיק. הוא כחכח בגרונו ואז נשא אל האל יפה התואר את מבטו.
"ככה טוב." אמר אפולו, ואז הוא חפן את לחיו של פרסי ורכן אל שפתיו לנשיקה מרפרפת.
שפתיו של אפולו היו רכות חמות ובשרניות והנשיקה הקלה הרגישה מתוקה ורכה כל כך. כמו לשקוע עם הפנים ישר לתוך כרית רכה ועמוקה.
זה היה קצר כל כך וכשאפולו התרחק גניחת תסכול קלושה נפלטה מבין שפתיו של פרסי שכמעט מיד כיסה את פיו בכף ידו. מופתע לא פחות מאפולו מהצליל הנואש הזה שהרגע הפיק.
אפולו גיחך.
"אתה יכול פשוט לבקש." הוא אמר.
אבל בשלב הזה פרסי כבר הבין שאין דרך חזרה, שהוא לא רוצה בה, שלמעשה הוא לא מתכוון לבזבז עוד רגע אחד בלחכות שאפולו יצעד לכיוונו.
"אני חושב שפשוט אקח את זה בעצמי." הוא הכריז, וברגע שאחרי הוא כבר עלה מעל האל, ידיו חפנו את פניו האלוקיים ושפתיו שקעו אל תוך הנשיקה שאליה יחל כבר שבועות.
אפולו חייך אל תוך הנשיקה ואז תפס במותניו של החצוי ומשך אותו קרוב יותר אליו, גורם לאגנו של פרסי להתרסק על מפשעותיו ולגניחת הפתעה להימלט מפיו חסר הנסיון של שחור השיער. הו אז אל השמש סוף סוף פרץ את שפתיו של החצוי ואפשר ללשונו לגלוש פנימה וכשלשונותיהם נפגשו לראשונה פרסי הרגיש איך צמרמורת עונג חדה וממכרת עוברת במהירות במורד גבו.

פרסי חזר למחנה רק לפנות בוקר והתחמק בשקט לביתן שלוש. הוא ידע שבבוקר אנבת' תכעס עליו שהבריז מהשיעור שלה, אבל הוא כבר לא היה מסוגל להתאפק ורצה כל כך לספר לה על הערב המדהים הזה שחווה.
הוא חשב על אפולו, על איך שבועות הוא רצה אותו והלילה הוא באמת זכה לו והוא לא האמין שזה לא חלום.
רק יומיים אחרי זה כשאפולו הגיע לבקר אותו בלילה במחנה פרסי התחיל להאמין שהוא לא מדמיין.
ושם זה התחיל.
שם זה התחיל סוף סוף.
תחושת השייכות שפרסי היה כמה אליה. שהוא לעולם לא יודה שהוא רצה בה, אבל אלים שיעזרו לו כמה שהוא רצה בה.
הוא לא ידע שבעתיד הקרוב מאוד זה לא יספיק לו, והוא לא יצליח להסתפק בלהיות רק שייך למישהו.
אף אחד לא הכין אותו איך להתמודד עם הרצון הנואש הזה שהמישהו הספציפי הזה יהיה שייך גם לו.
אף אחד לא סיפר לו שהלב שלו עומד להתרסק, להתייסר בהשתוקקות, לסבול ואז לסלוח ואז לחזור ולסבול רק כדי לחזור ולסלוח ואם לא רק בשביל אותם רגעים שאפולו יזכיר לו שהוא בחר בו מכולם, שאיתו הוא יכול לשחרר, שאיתו הוא יכול להיות שייך ולדמיין שאפולו שייך רק לו, ואז מה שזה רק לזמן קצר? אפולו עוד יחזור אליו ופרסי יצטרך להעריך כל פעם כזאת.
הוא לא ידע את כל זה. הוא לא התכונן לכל זה.
וכך שקעה השמש בים.

הפרק הקודם		הפרק הבא