להיות חצויי זה לא קל

הלכתי מתוח ומודאג במחנה. דאגתי נורא לאחותי החדשה, קלייר. שפשפתי את המצח ואז הסתכלתי על הים, שתמיד הרגיע אותי. ´אמא,´ התפללתי באומללות. ´בבקשה שקלייר תחזור בשלום´. לא קיבלתי תשובה. לא מפתיע- ראיתי אותה רק פעם אחת בחיים, כשהיא הכירה בי ביום הראשון שלי במחנה. עשיתי פרצוף. קים הכירה בי בחדר האוכל, כמו כולם. אבל היא בחרה גם להופיע בעצמה באמצע הארוחה ולקחת אותי לשיחה. נשמתי עמוק עכשיו וחזרתי לביתן. ´אולי לישון יעזור,´ חשבתי. אם חצויי חושב את זה, מצבו באמת רע. לחצויים יש חלומות רעים לעיתים קרובות. נרדמתי כעבור חצי דקה. בחלום עמדתי בשאול- זה נראה כמו שדות אספודל. בהיתי בכמה רוחות שהלכו שם ובלעתי רוק. החלום התחלף, ובחלום רצתי ליד קלייר, שרצה ליד אמילי בת אתנה ומבורכת הקטה עם מרקו בן האדס ונחשול בת פוסידון. הן ברחו ממפלצת. "אמילי!" קלייר צעקה והתכופפה. מרקו עצם עיניים בריכוז והאדמה נפערה. המפלצת נפלה לבור, אבל גם אמילי נפלה בצרחה. האדמה נסגרה, ומרקו קרס מותש והתחיל לנחור. "לא!" צעקתי ופתחתי עיניים בבת אחת. מצמצתי. רעדתי לרגע והייתה לי בחילה. לקח לי רגע להיזכר איפה אני. הייתי מוגן בביתן, לא רץ ממפלצת. זה לא עזר לי להירגע. הלכתי לשטוף פנים ואז הסתובבתי מוטרד שוב בכל המחנה. השיחה ההיא ביום הראשון שלי במחנה. על מה היא הייתה? ´רק אתה תוכל לעזור לקלייר להתאושש,´ אמרה לי קים. היא נראתה עצובה ומהורהרת. בהיתי בה בזמנו בחוסר הבנה. עכשיו טלטלתי את הראש וחיבקתי את עצמי. ידעתי שקלייר ואמילי חברות טובות, היא סיפרה לי. בלעתי רוק שוב. היו לי דמעות בעיניים. ´בסדר,´ חשבתי. ´עם מי לדבר?´ אולי עם ניקו, אח של מרקו? המחשבה הפחידה אותי. אז פרסי? נה. ´פייפר!´ חשבתי. הלכתי במרץ לביתן אפרודיטה, ומצאתי אותם מתאמנים בדיבור הקסמה. עמדתי קפוא בכניסה. "שלום," פייפר אמרה לי ונראתה מותשת מהשיעור. דרו לא הפסיקה לחלק פקודות בדיבור הקסמה לכל אחד שהיא ראתה, והקפדתי שהיא לא תראה אותי. פייפר יצאה איתי החוצה לשמחתי.

"מה קרה?" שאלה. סיפרתי לה על החלום והיא החווירה ונשכה שפתיים. סיפרתי לה גם על השיחה שלי עם קים כשרק הגעתי למחנה. היא שפשפה עיניים. "טוב..." מלמלה. היא נשמה עמוק ושמה לי יד על הכתף. "אני מבינה למה פנית אליי." אמרה. "אבל אין לי כל כך מה לעשות בנידון. כשאלות הגורל מחליטות אי אפשר לשנות את דעתן." אמרה והצטמררה. נשכתי שפתיים. "אבל..." מלמלתי. היא הנהנה בעצב וטפחה לי על הכתף."תהיה חזק ג´ק" אמרה וחייכה בעידוד. היא חזרה לשיעור שלה בביתן ואני עמדתי המום במקום. אפילו פייפר מקלין לא יכולה לעזור לי. אז מי כן? נשארה רק ברירה אחת. הלכתי לביתן האדס בחשש. מצאתי את ניקו קורא ספר מיתולוגייה ביוונית עתיקה. הוא סגר אותו כשנכנסתי. "מה קרה?" שאל כשראה שבכיתי. נשברתי בדרך. סיפרתי לו בקול רועד את הכל. הוא קימט את המצח. "ואיך אתה רוצה שאני אעזור?" שאל. היססתי. "טוב...אתה בן האדס. אולי-אולי תוכל לעשות משהו" אמרתי בתקווה. הוא שתק. "אבא אמר לי פעם משהו" הוא אמר. הסתכלתי עליו בתקווה שזה משהו טוב. "אי אפשר לשנות את העתיד הצפויי למישהו." סיים. עשיתי פרצוף. זה דמה למה שפייפר אמרה, ותהיתי אם היא הייתה איתם בשיחה. "אבל...בטוח יש משהו ש-" פתחתי והוא הניד בראשו. "תאמין לי, אם זה היה אפשרי למנוע מוות של אנשים, אבא שלי היה מחזיר את אחותי." הוא אמר בקול מר. "שום דבר מזה לא אפשרי." הלב שלי דפק. "טוב," אמרתי בקול קטן. "תודה על השיחה." הוא הנהן ויצאתי במהירות מהביתן החשוך הזה. שמחתי להיות שוב בשמש. הלכתי לים(עם הבגדים) ושחיתי. הרגשתי קצת יותר טוב סוף סוף בתוך המים. "אתה תוהה אם תוכל להציל את אמילי," שמעתי קול של אישה. הסתובבתי וראיתי שזאת קים, עומדת ישר מולי.
הייתי בתוך המים. "כן אמא," אמרתי בחוסר סבלנות. היא חייכה ונתנה לי משהו. הסתכלתי. זה נראה כמו אלמוג מטופש. "אה..." אמרתי. היא חייכה שוב. "כשקלייר תחזור, תיתן את זה לה. תגיד לה... שזה מתנה ממני." היא היססה. "ושאני מצטערת." הוסיפה ונעלמה. עמדתי המום במים.

הפרק הקודם		הפרק הבא