הארי פוטר והנשמה הנסתרת

היורש של גריפינדור

~♤~♧~♤~

"אני אחסוך לך" אמר הארי והתקדם לעבר המצנפת.

וולדמורט עטה על פניו פרצוף מוזר למדי.

הארי לפת את החרב בידו.

"אתה טיפש הארי" אמר וולדמורט בקול נחשי.

"לא, אתה טיפש. ואם לא הבנת, טיפש שכמוך, אני לא מתכוון להרוג אותך, אני אהרוג את עצמי. אני הורקרוקס שלך, ואפשר להרוג אותי רק עם אמצעים מיוחדים כמו החרב" השיב הארי בנועם.

"איך אתה מעז" וולדמורט ניסה לעורר בו פחד.

הארי ידע שזה רק עניין של שניות עד שהוא ימות לבד, בגלל הארס שבידו, אבל הוא רצה למות בגבורה.

האבן עדיין הייתה בכיסו, ו-וולדמורט לא ידע זאת, אז הארי חש רגוע מכיוון שכך וולדמורט לא יוכל להפוך לאלמוות כל עוד האבן לא אצלו.

הארי נשם כדי להירגע, עצם את עיניו בחוזקה ותקע את החרב בליבו.

הוא הרגיש לרגע כאב, אבל אז פקח את עיניו והכל היה כמו מקודם.

פתאום הופיעה רוח מוזרה מן החרב, והארי ו-וולדמורט הופתעו שניהם.

הדמות התהלכה לקדמת החדר ואז לשניהם התבררה העובדה: זהו גודריק גריפינדור.

"הארי פוטר. לכבוד הוא לי, יורשי היקר" אמר גודריק.

"או-אמ-מה?" הארי הופתע.

"כן הארי, זה לא סתם היריבות שלך עם וולדמורט. כל אחד מכם הוא יורש, של שני המייסדים היריבים. אני וסלאזר אף פעם לא הסתדרנו, הטמבל הזה" השיב גודריק.

"תסתום את פיך" סינן וולדמורט.

"הופה! מישהו פה אזר אומץ, אל תפריע לי לדבר עם הארי לפני שאתה בעצמך תחטוף ממני אישית. סלאזר לא פה כדי לעזור לך הא..."

וולדמורט שתק ומבטו היה מתעב כתמיד.

"הארי, אתה זוכר מה שדמבלדור אמר לך פעם? חרב גריפינדור תמיד תהיה בשביל תלמיד גריפינדורי שצריך, זה לא נכון. החרב הופיעה רק מולך, היא תמיד חיפשה אותך.

ואולי דמבלדור מעולם לא אמר לך, אבל אתה התלמיד האהוב עליו ואני חושב שאתה כבר יודע זאת. דמבלדור חיכה לך, תמיד. ולגבי מה שהוא אמר קודם, על זה שהוא תמיד חיבב את גריפינדור, הוא התכוון לזה. אבל הוא במיוחד חיבב אותך, ואם עדיין לא הבנת לגבי המשרד מה שהוא אמר.."

"הגריפין דור, עכשיו אני מבין. אבל רגע, איך זה שאני לא מת?" שאל הארי.

"החרב ואני תמיד נשמור על היורש, לא סתם הופעתי פה עכשיו, אבל זה רק בגלל שאני החלטתי שאני שומר עליך, ואני תמיד אשמור. אבל באופן כללי, אתה כן הרגת את עצמך כרגע, מה שאומר שההורקרוקס של וולדמורט כן חוסל, ואתה הוא ההורקרוקס האחרון, מה שמוביל לכך ש..."

"רגע מה?" נחיריו של וולדמורט התרחבו.

"לאאאא" נשמעה זעקתו של וולדמורט, ומתוך ליבו החלו לצאתקווים לבנים שלאט לאט כיסו את גופו בעננה לבנה ולבסוף הוא נעלם.

"תודה" אמר הארי.

"הבאתי לך עוד הפתעה, תסתכל במצנפת" אמר גודריק.

הארי הסתכל למתחת רגליו וראה ציפור מוזרה מבצבצת מבפנים.

הציפור התעופפה והארי הבחין כי זהו פוקס, עוף החול של דמבלדור.

"פוקס!" חיוך התפשט על פניו של הארי.

ראייתו של הארי החלה להטשטש אך שאז פוקס עפה לעברו וטיפה של מים נחתה על זרועו של הארי ודמו נעלם.

"הארי, אתה מייצג אותי בכבוד, אני חייב להודות. בכל השנים האלו, כשהתמודדת מול וולדמורט, בעצם אתה המשכת את המסורת שלי, בתור יורשי. אני מודה לך על כך ומאחל לך שלא תצטרך לעשות זאת יותר" אמר גודריק.

"תודה, אבל זהו וולדמורט חוסל. ורגע, איך זה שסלאזר לא פה ואתה כן?" שאל הארי.

"הא, לסלאזר אף פעם לא היה אכפת מי יהיה יורשו. אבל אני, הלגה ורוונה השארנו ליורשינו חפצים, רמזים והולוגרמות כדי שהם ייצגו אותנו בכבוד. אבל סלאזר סתם תפוח אדמה מתנשא" אמר גודריק וחיוך התפשט על פניו.

"מגניב, אז שנצא מפה?" הציע הארי.

"אני אשמח" הסכים גודריק.

"פוקס" קרא הארי.

פוקס כבר ידעה מה עליה לעשות ועד מהרה הם כבר היו בשירותים של מירטל.

"תודה על הכל הארי, וזה הקיו שלי ללכת. ועוד דבר, רק שתדע, היורשת של רייבנקלו צריכה להופיע בקרוב, אבל אני לא חושב שזה צריך להטריד אותך. להתראות, אני אבוא מתי שתצטרך" אמר גודריק, ונעלם חזרה לחרב.

"להתראות" אמר הארי.

המצנפת והחרב נעלמו יחד, והארי הבין שפה הרפתקאות חייו הגיעו לסיום.

דבר הכותבת:

יוהו! עוד פרק אחד! סליחה שחיכיתם הרבה.

ומי שלא הבין לגבי הגריפין דור, זה בגלל שהכניסה למשרד של דמבלדור הייתה דרך פסל של גריפין, ודלת באנגלית = דור.

מה דעתכם?

הפרק הקודם		הפרק הבא