צלקת ברק

"אתה בסדר, סוורוס?"
שוב פעם השאלה הזאת.
אתה בסדר, סוורוס?
בטח.
מעולה.
זה לא שכרגע פגשתי את מי שעתיד לרצוח את החבר הכי טוב שלי.
אבל כמובן שמינירווה לא יודעת את זה, והיא תולה בי מבט שואל.
"כן," אני פולט קצרות.
רצף זמן מקולל.
הלואי ויכולתי לעשות פשוט 'אבדה קדברה' וזהו.
אבל אז הוגוורטס לא היה קם.
אבל האם הוגוורטס שווה חיים?
אני נאנח בקול.
"מה אתם עושים כאן?"
קולו של מרלין קוטע את מחשבותי באכזריות.

אני מנער את ראשי.

מחשבות לאחר כך.

להתרכז.
"קונים ירקות," מינירווה מושכת בכתפיה.
היא די טובה בלהסתיר התרגשות ורגשות בכלל ממי שלא מכיר אותה לעומק.
"בסדר," אומר מרלין בטון קצת חושד, "אז למה סוורוס קורן הילה של בא- לי- לרצוח- מישהו?"
אני משעורר משרעפיי.
הילת מוות, איפה שלא תיהי, תעזבי אותי.
"אני לא קורן הילה של בא-לי-לרצוח-מישהו," אני אולי ממהר מידי להתגונן, "אני קורן אור שמש ושמחה וכל השטויות האלה."
מרלין צוחק בקול.
"אתה שקרן גרוע, סוורוס סנייפ," הוא צוחק.
אני?
נורא בלשקר?
אתה מדבר עם האדם שתעתע בוולדמורט, ילד.
או בעצם מרלין, הקוסם הגדול וכו'.
אני חושב שבמוח שלי מרלין הקוסם הגדול מהספרים ומרלין הנער המתבגר מופרדים.
אוקיי, אולי אני גרוע בלשקר בנוגע להילות מוות.
אני מוכן לקבל את זה.
"אוקיי," אני נאנח, "אז אני מקרין הילת מוות. טוב לך?"
"תירגע, סנייפ," מגחך מרלין, ואז מסתכל לאחור.
"וממש לא טוב לי," הוא אומר בעיניים פעורות, "ארתור בדרך לכאן, ואם הוא יראה אותי מתפלק לדבר איתכם זה יהיה רע בשבילי. הייתי בעמוד הבושה יותר מפעם אחת. וגרוע מכל, הוא עלול לחקור אותי או אותכם."
הוא מסתכל שוב לאחור.
"ביי."
ואז מרלין מתנדף פתאום.
"הנער הזה עושה לי סחרחורת," אני אומר.
מינירווה מכווצת את עיניה.
"ז- זה היה סוג של התעתקות?" היא אומרת בתהדמה, "או שהוא איכשהו נהיה מהיר יותר?"
אני מגחך בחיבה.
"כשמדובר במרלין," אני מניד בראשי, "אף פעם אי אפשר לדעת."
"מרלין!" אני שומע קול רועם, ששייך לנער חסון וגבוה עם רעמה זהובה ועיניים כחולות, "איפה היית?"
"אממ," אומר מרלין, לא משכנע במיוחד, "הלכתי להביא מים לסוסים-?"
"אתה שקרן גרוע, מרלין," אומר ארתור בצחוק קצר.
ארתור ממרומי הסוס משפיל את מבטו אל מרלין.
"איפה באמת היית?"
"אממ," מרלין מתחיל, "הגעתי לשוק במקרה- לגמרי במקרה! וראיתי מישהו נופל מקומה שנייה- סכנה! אז רצתי מהר ותפסתי אותו- הצלה! הוא הלך בלי להגיד לי תודה- סוף טוב! אני מניח, לפחות."
ארתור מרים את גבותיו בפקפוק.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה הצלחת לתפוס מישהו מקומה שנייה."
"כן," אומר מרלין הצנום בחשיבות.
ארתור צוחק לו בפנים, וטופח על גבו טפיחה שגורמת למרלין להשתנק בקול.
"עכשיו," הוא פונה אל מרלין, מבטו קצת מאיים, "אל תבזבז את זמני. איפה באמת היית!"
מרלין מסמיק.
אני ומינירווה מביטים אחד על השניה.
אני לא יודע מה לעשות.
אני אובד עצות, לא ממש יודע מה לעשות אם נסיך שואל כזה דבר.
"הוא היה איתנו," מינירווה אומרת פתאום בנחישות ואני נועץ בה את מבטי המתפלא.
"סליחה?"
שואל הנסיך ארתור.
"הוא היה איתנו," אומרת מינירווה שוב, יותר חזק, "אנחנו הסבא והסבתא שלו."
היא נועצת בי מבט.
אני מחזיר לה מבט תמה.
מה?
היא דורכת לי בחוזקה על הרגל.
מה לעשות?
נימוסים כוללים בזמן המאה המשהו לא עניינו אותי במיוחד.
אני עדיין תולה בה מבט שואל.
ואז היא דורכת על הרגל שלי כל כך חזק, שצעקת כאב חנוקה נמלטת מפי.
"כן, כן," אני ממהר לומר, "אנחנו זוג והכל."
מינירווה מסתכלת עליי ומקרינה הילה של מוות.
עכשיו אני מבין על מה מרלין דיבר, כי מינירווה ממש רוצה לרצוח אותי בזה הרגע.
ארתור שולח אליי מבט מפקפק.
אוקיי, להחשד על ידי נסיך קמלוט לא ממש בסדר העדיפויות שלי.
קדימה.
לא לעורר חשד.
"איך עבר עלייך היום, מאמי?"
אני כמעט מסמיק, נזכר מתי אנחנו.
"כלומר, יקירתי. יקירתי."
ארתור ומרלין מסתכלים עליי בתדהמה.
הרצח של מינירווה עוד מעט הופך לממשי.
אוקיי.
אז דברים שבהם סוורוס סנייפ לא טוב:
מספר אחד: להעמיד פנים שהוא הבעל של מינירווה מקונגל.
מספר שתיים: נימוסים וכללים מהתקופה העתיקה.
מספר שלוש: לשים מגדל של כדורים על הראש.
אני חושב שאני יכול לחיות עם זה, תודה.
שמינירווה תחפה עליי, לשם שינוי.
מרלין צוחק צחוק מאולץ.
"הם ממש זוג יונים."
הנסיך ארתור מסתכל על מרלין.
ואז על מינירווה.
ואז עליי.
ואז על כולנו.
הוא פורץ בצחוק מתגלגל.
"חה חה חה חה חה!!"
שואג ארתור, שולח טפיחות גב שכמעט חונקות את מרלין, "אני ממש יכול לראות מאיפה הגעת, מרלין!"
מרלין לוטש בו עיניים בתדהמה.
"יש לך את השער השחור של- איך קוראים לך?"
הוא פונה אליי.
"סוורוס סנייפ," אני משיב בחדות.
"סוורוס סנייפ!" מלהג ארתור, "אתם ממש דומים! שניכם, כאלה- נו, אתם יודעים."
אני ומרלין מחליפים מבטים תמהים.
"טוב," אומר ארתור, "אני שמח שמצאת את הסבא והסבתא שלך סוף סוף, מרלין. הפעם אני יוותר לך."
מרלין כמעט פולט אנחת הקלה.
ארתור ומרלין הולכים משם, ומרלין מנופף לנו בידו לתודה.
"פרופסור סנייפ," מסננת מינירווה אחרי שהם יוצאים מטווח ראייה, "מה זה היה אמור להיות?"
"את דרכת לי על הרגל!" אני מתגונן בפעם המי יודע כמה.
"בסדר, אבל היית לפחות צריך לזכור שבתקופה העתיקה לא אומרים מאמי!"
"אז שכחתי! אני בן אדם, את יודעת."
"כבר קשה להאמין שאתה ה- סוורוס סנייפ."
אני מתרגז.
"אני לא ה- סוורוס סנייפ!" אני אומר בכעס, "אני סוורוס וזהו. וסליחה באמת שאני לא מתמצא בקוד ההתנהגות של התקופה העתיקה!"
מינירווה פולטת ציחקוק קצר.
אני שולח אליה מבט תמה.
"בסדר," היא אומרת לבסוף, "כולנו עושים טעויות."
"נכון מאוד," אני מהנהן, "ואני יכול למנות גם כמה שלך, מינירווה."
היא דורכת לי על הרגל בחוזקה.
"אאוץ'!"
היא מחייכת ביוהרה.
"מצאתי נשק."
"נשק זה לא לדרוך על רגליהם של אנשים."
היא מושכת בכתפיה בשובבות.
אני מחייך.
"אז היפותטית," אני מגחך, "מי יותר נורמלי בתור ילד: מרלין או גריפינדור?"
מינירווה קופאת, מפסיקה לצחוק.
"ל- לא יודעת."
"נו, מינירווה," אני דוחק בה, "מרלין, גריפינדור או... הרמיוני גרייג'ר?"
היא קופאת אפילו עוד יותר.
"אני לא מחבבת את הרמיוני גרייג'ר יותר מהשאר."
"ברצינות, מינירווה," אני אומר, רוצה לדעת בוודאות, "רואים את זה. קדימה, פשוט תודי בזה. למה זה כל כך קשה לך? למה מעטה של קשיחות?"
היא קופאת לגמרי, אבל בעיניה נדלקות אש.
היא מושכת אותי לסמטה צדדית, עיניה בוערות.

"רוצה כל כך לדעת למה?" היא מסננת, עיניה יורות גיצים, "שב. הסיפור שתשמע לא יהיה נחמד."

הפרק הקודם		הפרק הבא