לא שייכת

"ל – ללכת באוויר?" גימגם טד בלי להבין. "מה הקשר של זה למים? חשבתי שהאלמנט שלך הוא מים!"

"ואיך זה בכלל אפשרי?" מילמלה נימי. "זאת אומרת, אנחנו מסוגלים לעוף, אבל ברמה הזאת – "

"רוצה להתערב?" שאלתי, ולפני שהספיקה לעשות משהו, קפצתי.

ברגע הראשון היה נראה שאני באמת אפול מטה אל התנינים, אך בעודי צונחת מטה עצמתי את עיני וכיוונתי את כל כוח רצוני על חברי. על כך שאני חייבת להצליח... פשוט חייבת...

לפתע ניתרתי מעלה, כאילו קפצתי על טרמפולינה, ונחתתי אי שם באוויר, ליד היתדות. שני חברי הביטו בי בהלם.

"א – איך - ?" התחיל טדי לשאול, אך לפני שהספיק לגמור את דבריו, נימי כבר קפצה לאוויר בצעקת התרגשות וצנחה מטה במהירות.

"נימפדורה!" צרחתי בעודה נופלת מטה. צעקתה הובלעה בין הרוח החזקה שנוצרה מנפילתה.

המים שצפו וגל עצום עלה. יד עשויה מים תפסה את נימפדורה, הרימה אותה והניחה אותה ליד טד. עצמתי את עיני בעודי מכווצת מניעה את ידי כמו יד המים הענקית. הטבעתי את ידי מטה, באגרוף, והמים חזרו לאגם, וצפים. התנינים נותרו בלי ארוחת ערב.

"רק אני מסוגלת לעשות את זה," הסברתי לה.

"בדיוק כמו שרק נימי – כלומר, אה, נימפדורה – מסוגלת להיתלות על היתדות, ואני היחיד שמסוגל לקפוץ על המנורות – כל אחד בזכות היסוד שלו! אש, מים וצמחיה." אמר טד בהבנה.

נו טוב, הוא תמיד היה החכם בחבורה.

נימפדורה עדיין התנשפה והתנשמה בהלם מהחוויה המבעירה. אלא שטדי התחיל כבר לקפוץ למנורות, וכנראה שהיצר התחרותי שבה נידלק. היא התחילה ניתלת על הקורות ועוברת מקורה לקורה באמצעות ידה.

והנה חזרנו.

חציתי בריצה את האוויר בדרך לדלת. לא בדיוק ריחפתי – יכולתי לחוש את לחץ האוויר תחת רגלי, כאילו רוח כל הזמן מעיפה אותי כלפי מעלה. ארי הכול, לא הייתי קלה מהאוויר. התחושה לא היתה חלומית, עם הרוח הדוחפת אותי מעלה, קצת כמו גל שעולה מעלה שוב ושוב כדי שאשאר עומדת עליו ולא אפול למים, אבל זה היה מדהים יותר משציפיתי. המשכתי לחצות את החדר הלוך ושוב בריצה, עד שגם נימי וגם טדי חיכו לי בקצה השני של החדר.

פתחתי את הדלת בזהירות ושניהם נשמו לרווחה וזינקו לתוך החדר – שלמרבה המזל היתה לו רצפה.

זה  היה חדר עצום, רחב ידיים כל כך שלא יכלתי לראות היכן הוא נגמר, אבל לא זה היה הדבר המדהים. כל סנטימטר וסנטימטר בחדר היה מלא בצמחייה. עצים, שיחים ופרחים צמחו במערבולת של ירוק ואדום ארגמני, ואדמה חומה פריכה נרמסה תחת רגלינו בעודנו צועדים אל החדר. התקרה היתה רחוקה ממנו ממרחק מטרים רבים, ועוצבה בצורת שמיים כחולים ללא רבב, בלי עננים, שכמעט ולא היה ניתן לראות תחת סבך הצמחיה. המקום נראה כמו ג'ונגל פראי.

"מה לעזאזל - ?"

"הפרוזדור הירוק," הסביר טדי, באותה צפייה שהבין מעצמי על מדובר, שהזכירה לי את נימפדורה.

"אתם האלמנטרים חייבים לתת לכל חדר ששם של צבע?"

נימפדורה חייכה.

"חכי עד שתראי את הכבשנים הצהובים!"

קיוויתי מאוד שהיא צוחקת.

"אז מה הסיפור של הפרוזדור הירוק? לא כאן אתם נלחמים, נכון?"

"מובן שלא," אמרה נימפדורה בהבעה מתנשאת. "זה רק פרוזדור שמוביל למבואה ה – "

"תני לי לנחש, כתומה? ורודה? כחולה?"

"מגשרת." השלימה נימי.

"אז עכשיו אנחנו הולכים למגשרת? למה לא הסברתם את זה קודם!" אמרתי בשמחה.

"לא, לא," אמרה נימי בשעשוע. "המבואה המגשרת. היא מגשרת בין כל בתי הספר לאלמנטרים בעולם, ושם נילחם."

"אז אתם עדיין על עניין הלחימה הזה?" שאלתי באכזבה.

"ברור," גיחך טד ומבטם שלו ושל נימפדורה הוצלבו.

"בואו, ליידיז, אני אוביל אתכם." הוא זינק לבין הצמחיה.

אני ונימפדורה רצנו בעקבותיו אל הג'ונגל.

למרבה המזל, לא היה שם חיות. למרבה הצער, היו שם הרבה מכרסמים.

עד שהגענו לדלת הבאה הנעלים שלי נראו כמו גבינה שווייצרית.

"בואו," מילמל טד. הוא הצביע על הדלת.

הדלת היתה עצומה, ובהחלט לא התאימה ליער. היא היתה עשויה מתכת כלשהי, אולי ברזל, וסילסולים ואותיות באלמנטרית עתיקה נחרטו בה. אתם שואלים איך אני יודעת שהשפה היתה אלמנטרית? למען האמת, אין לי מושג."

טדי דחף את הדלת והוביל אותי לחדר חשוך לחלוטין. לא הצלחתי לראות דבר.

"נימ־" התחלתילהגיד, ואז הסתובבתי. טד ונימפדורה נעלמו כלא היו.

"מ – מה – איפה – " מעדתי אחורה ונשענתי על משהו שהשמיע קול קליק, כמו מתג אור. אור הציף את החדר, וכול הנוכחים צעקו: "הפתעה!"

הפרק הקודם