אילו לא הייתי קוסם

ממליצה על הפאנפיק "מלחמת הבתים" של ריקטו סמפרה. הוא מהמם!!

שבוע אחר כך:

"על מה אתה חושב"? שאל פתאום דראקו ועצר את הסרט, מביט בי בענין.

"אה"? התנערתי ממחשבותי.

"אתה בכלל לא מרוכז בסרט, על מה אתה חושב"? שאל דראקו שוב.

"אה סתם, אני מנסה לנחש למה קראו לנו לשיחת הבהרה" עניתי. הייתי כמעט בטוח שזה בשביל להעיף אותי, אבל אף פעם אי אפשר לדעת בברור, והייתי קצת בלחץ.

"יהיה בסדר" אמר דראקו את מה שנהג לומר לי בכל דקה בשבוע האחרון. בחיי שהוא לא יודע לשחק את התפקיד של המרגיע והמעודד.

"אני בסדר"! אמרתי ועשיתי פרצוף קשוח.

דראקו צחק והדביק נשיקה על לחי. הסמקתי. "אתה מוכן להדליק שוב את הסרט"? ביקשתי.

"טוב" אמר דראקו. הוא השעין את ראשו על כתפי והפעיל את הסרט בחזרה.

"הארייי" מישהו קרא מעלי וטלטל את כתפי. פקחתי את עיניי והתיישבתי על הספה.

"נרדמתי"? שאלתי בעייפות ושפשפתי את עיניי.

"לא" ענה דראקו "אתה מתת ועכשיו החזרתי אותך לחיים".

"חה" אמרתי בטון לא משועשע. "מה השעה"?

"ארבע וחצי" ענה דראקו וזרק לעברי טישרט טיפה יותר מכובדת מהגופיה הגדולה שלבשתי. "תתארגן, אנחנו צריכים להיות בבית הספר בעוד שלושת רבעי שעה".

"אוקי" עניתי וגרבתי גרביים מערמת הכביסה הנקיה, ששכבה, מיותמת, על קצה הספה, מחכה שמישהו יקפל אותה. מה שכנראה לעולם לא יקרה...

דראקו נכנס שוב לסלון עם נעליים. "קח" הוא הגיש לי ואז עצר, ידו מושטת באוויר ובהה בזעזוע ברגלי.

"הארי"! הוא קרא "הגרביים שלך לא תואמות!"

הבטתי על כפות רגלי. הימנתי היתה גרובה בגרב כחולה עם פסים ירוקים והשניה בצבע וורוד בהיר עם דובונים (לא אשמתי שדוד וורנן אהב גרביים כל כך מוזרות).

"נו באמת" רטנתי וחטפתי ממנו את הנעליים. "מי בכלל מסתכל על זה"?

דראקו ניסה להתווכח עוד קצת, אבל כשראה שהשעה הולכת ומתאחרת ואנחנו חייבים לצאת כבר, הוא וויתר.

ככל שהתקרבנו אל בית הספר דראקו נראה יותר ויותר לחוץ. "אתה כבר יותר לחוץ ממני" סנטתי בו.

"אתה תהיה בסדר, נכון"? הוא בירר והביט בי בדאגה.

"דראקו! אני לא בן שלוש!" אמרתי בקול זועף "וחוץ מזה, היו לי כבר מליון שיחות כאלו".

"כן, אבל הפעם אסור לך לעזוב את בית הספר הזה! אתה לא יכול לנטוש אותי שוב לבד עם פנסי..." מלמל דראקו ואפילו יותר נלחץ מהסיבה המטופשת שהוא המציא עכשיו.

"מה אתם עושים פה ילדים"? קידם אותנו קולה הצרוד של מזכירת בית הספר, גברת פינס.

"אהמ... יש לי פה שיחה עם המורה שלי" גמגמתי.

"אתה פוטר"? שאלה המזכירה העצבנית. הנהנתי. "המורה מחכה לך בחדר ישיבות. לכו, לכו ילדים, לכו כבר" היא גירשה אותנו בידה.

מיהרנו להסתלק מהאזור שלה ועלינו קומה אל חדר ישיבות.

יצאתי אחרי חצי שעה, כולי סמוק ועצבני. דראקו, שישב בקצה המסדרון התרומם.

"מה היא א..." הוא התחיל לשאול, אבל לפני שהספיק לסיים, נתתי בעיטה חזקה לקיר שלידו ואפילו לא היה אכפת לי שהבוהן שלי צווחת בכאב.

"הארי"? שאל דראקו המופתע "מה קרה"?

"לעזאזל עם כולם" צעקתי ושלחתי בעיטה נוספת אל כיסא שעמד בדרכי. הרגשתי איך הזעם מבעבע בתוכי.

"הארי" אמר דראקו בקול מרגיע והניח את ידו על זרועי "בא נצא החוצה".

לא התנגדתי ונתתי לו להוביל אותי אל מחוץ לבית הספר, ואל הפארק הצמוד. התיישבנו על ספסל מרוחק מעט. דראקו חיבק אותי מאחורה כנשענתי קדימה, חופן את פני בידיי.

"מה קרה הארי"? הוא שאל שוב.

"ההנהלה החליטה שאם אני לא אתחיל לקחת כדורים שירגיעו אותי ויעזרו לי ללמוד אני לא אמשיך פה בשנה הבאה" אמרתי בכעס ומול פניו המופתעות של דראקו קרעתי לחתיכות את ההפניה לבדיקת קשב וריכוז שהמורה נתנה לי.

החתיכות עפו מידי והתפזרו להן ברוח. כל כך רציתי להיות חתיכה כזאת, מתעופפת לה לאן שהרוח תיקח אותה...

"נו ומה הבעיה שתיקח את הכדורים"? שאל דראקו בתמימות.

"מה הבעיה"?! צעקתי ומשכתי את ידי שהיתה מונחת בכף ידו. דראקו נבהל קצת מתגובתי.

"מה הבעיה, אתה שואל"? אמרתי שוב, קצת יותר בשקט.

"אני לא יכול"!

הפרק הקודם		הפרק הבא