ציידי הצללים בהוגוורטס אבן החכמים *גמור*

"הארי התעורר כבר?” שאל ג'ורג'.

"כן,” ענתה הרמיוני. “אבל פרופסור דמבלדור מדבר איתו עכשיו. כשהוא יסיים נוכל להיכנס.”

הם עמדו מחוץ למרפאה. אחרי הקרב הארי נלקח למרפאה. ג'ייס וקליירי ליוו אותו כמובן ופגשו שם את הרמיוני ורון. רון היה מאושש וחבש תחבושת לבנה סביב ראשו. הרמיוני הייתה בסדר חוץ מכמה מכות יבשות.

הארי היה מחוסר הכרה. פרופסור דמבלדור אמר שזה בגלל הצלקת שלו שמקשרת אותו איכשהו לוולדמורט והמפגש עם וולדמורט ערער אותו לחלוטין. הארי היה מחוסר הכרה במשך שלושה ימים. בכל הוגוורטס נלחשו כל מיני השערות שונות למה שבאמת קרה. היום סוף כל סוף הוא התעורר אבל פרופסור דמבלדור אמר להם שהוא צריך לשוחח עם הארי.

"כשהוא יהיה פנוי, תודיעו לנו,” אמר פרד והוא וג'ורג' עזבו את המקום בעודם ממלמלים משהו על אסלה מתפוצצת.

"אתם יכולים להיכנס,” פרופסור דמבלדור יצא החוצה. “אבל אני צריך לשוחח עם שניכם,” הוא הצביע על קליירי וג'ייס.

הרמיוני ורון מיהרו להיכנס אל המרפאה.

"אז אתם ציידי הצללים הצעירים שהגיעו מאמריקה ללמוד כאן,” אמר פרופסור דמבלדור. “אני חושב שזאת הפעם הראשונה שיוצא לנו ממש לדבר פנים מול פנים.”

"פרופסור, למה הלכנו דווקא לכאן? יש בית ספר לקוסמים גם באמריקה, לא?” שאלה קליירי.

"זאת שאלה אני אצטרך לענות עליה בזמן אחר,” אמר פרופסור דמבדלור. “אתם בטח מבולבלים לגבי מה שקרה בלילה ההוא, לפני שלושה ימים.” אמר דמבדלור.

"פרופסור, כולם אומרים כל הזמן שוולדמורט רצה להרוג את הארי ולא הצליח,” אמר ג'ייס. “למה הוא בכלל רצה להרוג אותו? הוא היה אז בסך הכל תינוק קטן.”

"גם הארי בעצמו שאל אותי את זה,” אמר פרופסור דמבלדור. “ואני מבין שאתם סקרנים אך אני חושש שגם על השאלה הזאת אני אענה בפעם אחרת. כרגע, אני מאד אשמח אם תכירו לי את המכשף רגנור פל, אתם מבינים? הוא היה נראה לי טיפוס מעניין במיוחד.”

השבועות האחרונים של השנה חלפו במהירות. גריפינדור זכתה בגביע הבתים ובכך קטעה את שבע השנים שבהם הגביע שכן אצל פרופסור סנייפ והועבר אחר כבוד למשכנה של פרופסור מקונגל, שהיא ראש בית גריפינדור.

קליירי הבינה שסנייפ כל הזמן ניסה להגן עליהם מפרופסור קווירל. אם היא חשבה שלאחר הידיעה הזאת היחס של פרופסור סנייפ ישתנה אז היא טעתה לחלוטין. הוא אפילו החמיר. כך שהיא ממש שמחה לראות את הפרצוף שלו כשהוא העביר את גביע הבתים לפרופסור מקונגל.

בגביע הקווידיץ' הם לא זכו. ג'ייס, רון והארי לא הפסיקו להיות מבואסים בגלל זה אבל קליירי והרמיוני לא לקחו את זה כל כך קשה.

הציונים בבחינות סוף השנה היו סבירים. גם לג'ייס. להרמיוני כמובן הם היו מצוינים אבל עדיין היא מצאה איזו טעות קטנטנה ולא הפסיקה להתעצבן עליה בגלל זה...

"אז הנה אנחנו, שוב ברכבת,” אמר ג'ייס. “אחלה שנה עברה עלינו.”

"כן, רק שפעם שעברה שהיינו פה בתא הזה אז לא ידענו שאתם ציידי צללים,” אמר הארי.

"נכון,” אמרה קליירי וצחקה. “וג'ייס הזדעזע מכך שחשבתם שההורים שלנו הם סתמיים, ואתם לא הבנתם על מה לעזעזל הוא מדבר.”

"ההורים שלי הם מוגלגים,” אמרה הרמיוני בתרעומת.

"מצידי, כל מי שלא יודע על עולם הצללים הוא סתמי,” אמר ג'ייס. “כן רון, וזה כולל את כל המשפחה שלך.” הוא הוסיף. “ציידי הצללים מגינים על העולם מפני איום השדים ומפני עוד כל מיני בעיות על טבעיות אחרות... הבנתם? כל מי שלא מסוגל להבין את זה הוא סתמי...”

"רגע, אז גם את בעיית אתה-יודע-מי אתם צריכים לפתור?” שאל רון. “אחרי הכל זאת תופעה על טבעית...”

"דבר ראשון, אתה צריך ללמוד לומר את השם שלו,” אמר ג'ייס. “הנה וולדמורט. דבר שני, זאת לא בעיה על טבעית ששייכת לעולם הצללים. היא שייכת לעולם שלכם. זאת לא בעיה של ציידי צללים.”

"אבל, שכחת מי אנחנו,” אמרה קליירי בחיוך ממתיק סוד. “אני וג'ייס, אנחנו גם ציידי צללים וגם קוסמים כך שכל בעיה שנמצאת בעולם הקוסמים היא גם בעיה שלנו ויש לנו כל זכות להתערב בה.”

"לא נראה לי שאלק ואיזי יאהבו את הרעיון.” אמרה הרמיוני. “במיוחד לא אלק.”

"איזבל נראה לי תתלהב דווקא,” אמרה קליירי. “ואת אלק, אנחנו נכריח לשתף איתנו פעולה.”

לאט לאט הנוף מהחלון נעשה פחות פראי ויותר עירוני. הם הגיעו סוף כל סוף לתחנת קינגס קרוס.

"ולדרסלים בחזרה,” מלמל הארי וגלגל את עיניו.

"הם באמת כל כך נוראיים?” שאלה קליירי.

"אין לך מושג עד כמה,” אמר הארי ונאנח.

הם ירדו מהרכבת. קליירי ראתה שהארי הצטרף למשפחה מוזרה. הגבר היה גוץ ושמן והאישה הייתה רזה ומקלונית והילד שלהם היה שמן והזכיר לקליירי חזיר עם פאה בלונדינית...

"אני דיי מרחם עליו,” אמר ג'ייס. “בכל מקרה, אם הם יעשו לו בעיות אז אני ואת תמיד נהיה פנויים לקפוץ אליו.”

רון הלך למשפחתו הג'ינגג'ית והרמיוני הצטפרה להוריה המוגלגים.

שלושה דמויות מוכרות עמדו בקצה הרציף. קליירי וג'ייס מהרו אליהן.

אלק ואיזי עמו שם. ולידם עמדה מריס ליטווד.

"מריס,” קראה קליירי. האישה הזאת הייתה לה כמו אימא שנייה, לאחר שאימה מתה ואביה המטורף נעלם משפחת ליטטוד לקחו את קליירי תחת חסותה.

"שלום קליירי וג'ייס,” אמרה מריס. 

"מה את עושה פה?” שאלה קליירי לאחר שהעניקה לה חיבוק.

"ובכן, עכשיו זאת התקופה שנקראת החופש הגדול, לא?” שאלה מריס. “אתם חוזרים בחזרה לניו יורק. למשך החופש. לאחר שדאגתם לתפיסתו של וולנטיין תתקבלו שם כמו מלאכים."

"שכחת משהו,” אמר ג'ייס. “אני וקליירי באמת מלאכים, סוג של...”

הפרק הקודם