הארי והקונדסאים

פרק אחרון לעת עתה, שמוקדש להגפא"ו ולתגובותיה הנהדרות שמי יתן וימשיכו ללוות אותנו הלאה.

פרק מספר 2: עדשות, או: הפאנפיק הזה משוגע.

"אתה מתלוצץ!" צעקו פרד וג'ורג'.

ג'יימס קפץ. הוא הרים את מבטו מהשבבים הזעירים על צלחת הזהב שלו ונעץ מבט בשכניו. הוא פנה לסיריוס.

"מה קרה? מה הוא אמר?"

סיריוס לא הגיב, מבטו פונה אל דמבלדור.

ג'יימס פנה אל רמוס.

רמוס ניתק את מבטו מדמבלדור באנחה. "טורניר הקוסמים המשולש חוזר. אתה יודע, לפעמים דמבלדור אומר דברים של טעם."

ג'יימס התעלם. "וואו! אתה לא רציני."

"דמבלדור אמר הרגע שהוא לא מתלוצץ."

ג'יימס הפנה מבט זוהר אל סיריוס. "אתה נרשם איתי?"

סיריוס החזיר לו מבט רצחני. "זה לא בסדר!"

"חודשיים!" ג'יימס שמע את פרד מתלהם.

ג'יימס הביט ברמוס.

רמוס גלגל את עיניו. "אולי תקשיב בעצמך? הטורניר הוא רק מגיל שבע עשרה."

"מה?" ג'יימס נעץ בו את עיניו. "לא! אתה לא רציני!"

רמוס הניח את סנטרו על כפות ידיו ונעץ בג'יימס מבט מאוד רציני.

ג'יימס הביט בסיריוס. "חייבים לעקוף את זה איכשהו!"

"ספויילר." אמר רמוס, ראשו עוד מונח על ידיו. "אם דמבלדור לא רוצה שתיכנסו לתחרות אתם לא תצליחו להיכנס."

"אם לא ננסה זו תהיה בגידה ביעוד שלנו."

"אם לא תנסו זה יהיה ניצול זמן אדיר."

"אם תעזור לנו יהיה לנו יותר סיכוי," התערב סיריוס.

"הסיכוי שלכם יוכפל פי מאה וישאר אפס."

"מחר על הבוקר יושבים על זה. אתה מצטרף, ירחוני?" שאל סיריוס.

רמוס לא ענה, ובזה נגמר הדיון.

"היית רוצה להצטרף?" שאלה הרמיוני במרחק מה משם.

"ברור!" אמר רון.

"מה פתאום," אמר הארי. "אני מחפש צרות?"

במבט לאחור, הזמן חלף במהירות לא אפשרית. אלפי מטלות שיעורי בית ממקגונגל, מסיבות סלג-סלבז, לימודי לחשים, חיבורים בתולדות הקסם, וכל זה רק בתחילת השנה.

דורמשטרנג ובובאטון הגיעו; וכמובן השיא של כל שבוע - שיעור כפול עם ג'ק, שהכריח את כולם לקרוא לו פלאף וכך המית סופית כמה תאים במוחה של הרמיוני.

וכך הארי בקושי הספיק להביט ימינה ושמאלה, והגיע הטקס בו נבחרו הנציגים מכל בית.

"מבובאטון: פלר דלאקור." הקריא דמבלדור.

תלמידי בובאטון פרצו בקריאות הידד.

לא רחוק ממנו, הוא שמע את בלק מתווכח עם פרד או ג'ורג'.

"לא הייתם צריכים להוריד את הזקנים מלכתחילה," לחש אחד מהתאומים. "תקשיב, עם השיער השחור שלך -"

"אפשר לחשוב איך אתם הייתם איתם!" התלהם בלק. ברקע דמבלדור הקריא את שמו של קרום, לשמחתו של רון.

"לג'יימס לפחות היה השכל לשמור את שלו -" לחש בלק.

"לא ידענו שאתם צריכים זקנים, הייתם אומרים!" הצטרף התאום השני.

"או, אולי שקט כבר!" קראה הרמיוני ונעצה בהם מבט זועם. שלושתם השתתקו מיד, מביטים בתדהמה בדמבלדור - הארי מיהר להסתובב והספיק לראות את דמבלדור מחזיק בידו פתק נוסף.

"תלמיד הוגוורטס: הארי פוטר."

גל של דיבורים הכה באולם. הארי הוכה אלם, לא מאמין.

ג'יימס הוכה אלם גם הוא.

בשולחן המורים, המורים פנו מיד לדבר זה עם זה. מקגונגל ישבה בשקט, מחכה להוראותיו של דמבלדור, בעוד סלגהורן לצידה משתנק ויורק יין.

דמבלדור הביט סביבו. מבטו פגש בשל סלגהורן, עיניו נפערו לרגע, ואז הוא הרים את ידו, פונה חזרה לשולחנות התלמידים.

"הארי פוטר, גש הנה."

הוא לא עשה את זה, באמת! הוא אמר לכל מי שרצה לשמוע, רק שלא הרבה רצו לשמוע. רון סירב לדבר איתו.

הארי לא רצה צרות, ובכל זאת, הוא השתתף עכשיו בטורניר.

רק שהיה מישהו אחד שכן רצה לשמוע שלא הכניס את שמו.

המישהו הזה איגף אותו עכשיו במסדרון והפיל אותו לחדר סודי מאחורי שטיח קיר.

הארי מיהר להוציא את שרביטו ולכוון אותו על ג'יימס. הוא קפץ על רגליו, וג'יימס סגר את הדלת מאחוריהם.

"מה אתה עושה?" קרא הארי בכעס.

ג'יימס נשמע כועס לא פחות. "איך אתה עושה את זה?" הוא שאל, קולו צורם מזעם כבוש.

"אני לא!" התגונן הארי.

"אתה לא רצית את זה בכלל, נכון?" ג'יימס כמעט צעק. "איך זה תמיד קורה דווקא לך?"

"אני לא יודע! אולי בגלל שכמעט נהרגתי בגיל שנה ואף אחד לא יודע למה! והיקום מנסה להשלים את העבודה!" הארי צעק בחזרה, ואז הופתע. זו דווקא היתה תאוריה ממש טובה.

"אז ככה," ג'יימס נשף, וניסה להשתלט על עצמו. "יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה."

הארי קימט את מצחו. היתה לו תחושה שהוא צריך לדעת מה ג'יימס עומד לומר. הרמיוני בטח היתה פותרת את זה בקלות.

"ככה." חזר ג'יימס. "זוכר את מתנת חג המולד שנתת לי?"

"נתתי לך מתנת חג מולד?"

ג'יימס הביט בו בכעס. "נו בחייך, העדשות."

"אין לי שום מושג על מה אתה מדבר."

ג'יימס נראה מזועזע. "אז ממי קיבלתי קופסת עדשות ללא שם?"

הארי בהה בו. "קיבלת מתנה ללא שם וחשבת שזה אני? כשג'- פלאף מלמד אותנו?"

ג'יימס נראה בדיוק כאילו החטיפו לו סטירה. הוא הפטיר "אה," חלש ועלוב.

ואז הוא קפץ בכוחות מחודשים. "תקשיב! קיבלתי מתנה נהדרת מפלאף ואנחנו פשוט חייבים להשתמש בה! נכון אתה לא רוצה לעשות את המשימות המפחידות שאתה עלול להיהרג בהן?"

"אה - כן?"

"ואתה ואני נראים אותו דבר…" רמז ג'יימס.

"אה!" קרא הארי בהתרגשות. "קיבלת עדשות עיניים מפלאף ואתה רוצה להשתמש בהן כדי להיות במשימות במקומי! וואו, אתה מוכן לעשות את זה?"

"לשירותך תמיד, הארי." ג'יימס החווה קידה. "אני מוכן אם אתה מוכן."

הארי הושיט את ידו, וג'יימס לחץ אותה.

הארי ירד במדרגות לאולם הכניסה, ידיו מזיעות מלחץ. השלב הראשון של הטורניר. הוא מצא את עצמו מחפש בקהל היוצא מהאולם את רון והרמיוני, והסיט את מבטו כשמצא אותם. הוא המשיך לחפש עד שעינו קלטה את שערו הבהיר של לופין, ובמהרה הוא מצא לידו את בלק, מחפשים שניהם בקהל. הוא התקרב לעברם בלב דופק.

הוא חשש, יותר מכל, שדמבלדור יגלה את כל זה. מבטו של בלק פגש בעיניו, ולהקלתו, הוא טפח על כתפו של לופין והצביע עליו.

נראה שהוקל ללופין. הוא ניגש אליהם, מחייך ומנסה להיראות רגוע.

כשהגיע אליהם, בלק חייך וטפח על גבו, ולופין צמצם את עיניו לעברו.

"אה…" הוא ניסה לאלתר - מה ג'יימס היה אומר? הוא חשב על החלפת העדשות. "איזה באסה שאנחנו לא יכולים להשתתף, אה?..." הוא חייך, ושמח מאוד שהוא לא משתתף כשחשב על ג'יימס שבוודאי הלום מלחץ שם בחוץ.

לופין גלגל את עיניו, והתחיל להתקדם ליציאה. הם הצטרפו אליו, נסחפים בזרם האנשים.

"חד," זרק בלק, והארי הביט לרגע סביבו בניסיון להבין על מה מדובר. הוא לא הבין, ונראה שבלק לא מתכנן להוסיף אף מילה, אז הוא שתק והם יצאו.

הארי החל להירגע כשהם הלכו לעבר היציעים.

"דפוקים המושבים האלה," אמר בלק. היתה לא נטייה להישמע כאילו הוא זורק את המילים שהוא משתמש בהן. לופין הביט סביבו בהיסח הדעת. "מה זה המרחק הזה?"

"טמבל," לופין חזר אליהם. "זה לא יכול להיות קרוב כמו במגרש, זה מסוכן."

"המרביצנים זה די מסוכן," אמר הארי, מרים את קולו להישמע מעל ההמון הסובב.

בלק הצביע על שלושה מושבים פנויים והם הלכו להתיישב. הארי מיד חיפש בקהל את רון והרמיוני, ולבסוף זיהה אותם במרחק - רון הלך שלושה צעדים מאחורי הרמיוני, שהלכה לעבר האוהל שג'יימס היה בו.

"הארי!" הרמיוני פרצה לאוהל. היא הביטה סביבה עד שמצאה בעיניה את ג'יימס, מביט בפתח בציפייה. הוא הפנה אליה את מבטו, עיניו הירוקות מרצדות.

"ג'יימס?" הרמיוני הופתעה והזעיפה את פניה. "מה אתה עושה פה?"

הארי מאוד השתדל שלא לכסוס את ציפורניו כשקרום נכנס לזירה. הוא ממש לא היה אמור להיות לחוץ בשביל ג'יימס.

קרום צעק משהו מסובך והדרקון התעצבן. סיריוס תופף ברגלו על הרצפה ולופין רק נעץ מבטים.

קרום השיג את הביצה שלו. הוא יצא מהזירה, מדמם, וג'יימס נכנס אחריו לקול תרועות הקהל (הא-רי! הא-רי!). הוא זימן מטאטא.

אה, זה מה שג'ק הציע להארי לעשות. אופס.

הוא עלה על המטאטא והמריא.

"הי, מה?" אמר בלק בקול מופתע. "זה ג'יימס." הוא פנה אל הארי, שבתורו הפנה אליו את מבטו. "מה? אתה הארי בכלל!" הוא פנה אל לופין בתדהמה.

"בוקר טוב אליהו," מלמל לופין, לא מזיז את מבטו מהזירה.

בלק החזיר את מבטו להארי. "יא - איזה -" הוא סגר את פיו, פתח אותו וסגר שוב, אחר הסתובב להביט בזירה. ג'יימס התחמק ברגע האחרון מכנפיה של הדרקונית. "איזה מלך ג'יימס," הוא סיים בקול חולמני. לופין השתעל ברוגז.

ג'יימס ביצע תמרון גרוע ונחתך ברגלו מהקשקשים על גב הדרקונית. הארי גיחך - לא זה לא היה קורה.

בלק חבט בו. "אתה שקט," הוא אמר בכעס.

לופין גלגל את עיניו לפני שחזר לנעוץ את מבטו בזירה. "לפחות תיראה כאילו זה ג'יימס, רך כף. בחייך."

ג'יימס השיג את הביצה, וטס איתה למעלה, כאילו היא סניץ'. הדרקונית לא היססה והתרוממה אחריו, זועמת, ונשפה לעברו אש, מה שאילץ אותו ליסוג בבהלה ולחזור לקרקע, גלימתו חרוכה, בעוד צוות מאלפי הדרקונית משתקים אותה.

בלק הריע ומחא כפיים, צורח, "ג'-איימס, סליחה ירחוני, הוג-וורטס, הוג-וורטס!" עם הקהל.

הם נשארו שם זמן מה. היתה ספירת נקודות (ג'יימס השיג את כולם. והוא לא עומד לעזוב את הארי לרגע בגלל זה. הידד), ודברי המנהל, ודברי המנהל האחר, והמנהלת, ומשום מה נראה שכל אחד מהם חושב שהוא הסיבה שהם הגיעו לשם ודיבר ארוכות ומשעממות ביותר.

לבסוף, הם ירדו מהיציע והלכו להוגוורטס. בדרך תפס אותם ג'יימס, מוקף ברון והרמיוני. "פגוש אותי במדרגות בשלישית," הוא הספיק לסנן להארי לפני שנסחף בגל המעריצים.

"קומה שלישית, משמאל למדרגות, מאחורי שטיח הקיר," הסביר לופין להארי המבולבל.

כשהארי הגיע לחדר המועדון, רון ניגש אליו בחשאי - אחרי שהצליח להתנער מלופין ובלק, שנראה שחשבו שזה משעשע שהוא תקוע איתם.

"אמ, חייב לך התנצלות," רון הסמיק. "כאילו, נתת לג'יימס אז בטח שאתה לא… לא שלא ידעתי קודם ש… אמ,"

"בסדר," הארי משך בכתפיו. "לא נורא. אבל אני רוצה ציור פיצוי."

"ברוך שפטרנו," מלמל ג'יימס בהתנשפות קלה כשהוריד את העדשות. הוא הוציא קופסה אחרת ושם את העדשות הרגילות שלו. פניו היו סמוקות והוא חייך חיוך מטורף מעט. הוא הוציא מגלימתו ביצה גדולה וזהובה.

"אמ, אמר הארי במבוכה. "וואו?"

ג'יימס הושיט את הביצה.

הארי מצמץ.

ג'יימס דחף אותה לידיו. "בהצלחה. תודיע לי מה הפתרון." הוא אמר והכניס את קופסאות העדשות לכיסו.

"הי, מה, לא!" קרא הארי בהפתעה. "אתה לא עומד -"

ג'יימס הבזיק לעברו חיוך. "דווקא כן," הוא ירד מהשולחן. הארי תפס בידו.

"תפתור את הבעיה הזאת בעצמך!"

"למה לי?"

הארי נדהם. "אתה חלאה!"

ג'יימס משך בכתפיו. "משהו חדש?" הוא ניער את ידו. הארי הידק את אחיזתו.

"אני לא אתן לך להשתתף בשלב השני," הוא החליט בכעס.

"הפסד שלך." ג'יימס חייך. הוא שחרר את ידו בכוח והלך לעבר הכניסה.

הארי נאלם. הוא ימשיך את התחרות בעצמו?...

הוא פשוט לא חשב על זה כאפשרות עד עכשיו.

ג'יימס יצא, והשטיח נסגר מאחוריו. הארי בהה בו, ההלם הופך לאט לאכזבה. ואז השטיח נפתח שוב, וג'יימס הופיע, מאוכזב בבירור.

הארי פתח את פיו, החליט להתייאש מראש וסגר אותו.

"חשבתי שתתחרט," אמר ג'יימס, מתקרב אליו. "לא כזה אכפת לך להשתתף בטורניר, נכון?"

"אני -" מוחו של הארי חזר לפעול לאיטו. "לא הייתי רוצה, אבל אני יכול -"

"הא." ג'יימס הושיט את ידו.

הארי כיווץ את גבותיו.

"הביצה," הסביר ג'יימס בקוצר רוח.

"אה. קח." הארי הופתע כשחש מעט אכזבה. הוא כמעט הספיק לדמיין את עצמו מנצח בטורניר בכוחות עצמו.

ג'יימס הכניס את הביצה בין גלימותיו, זרק חיוך משוויץ אל הארי ויצא מהחדר בדילוגים.

אגב אם אתם נתקלים בשגיאות כתיב אני אשמח אם תגידו, לא עברתי על זה כמו שצריך.

הפרק הקודם