גלקסיות בהתנגשות

"ליאנה את בעמוד הראשון,” קראה אן ונופפה לעברי.

נכנסתי בעייפות אל האולם הגדול. לחשושים הדהדו סביבי ומבטים ננעצו בי. השפלתי את מבטי. שמעתי בין הלחשושים "חייזירית" פריקית" “מוזרה" ומבין המבטים היו כאלה שהביטו ברחמים, היו כאלה בבלבול, היו את האלה שפשוט בהו והיו את האלה שהביטו בי בפחד כאילו אני פצצה מהלכת...

'וזה רק בגלל שהם חושבים שאני חייזרית,' חשבתי במרירות. 'אם הם היו יודעים שאני הורקרוקס של חייזר קוסם מרושע... אני לא רוצה לחשוב.'

"היי ליאנה,” קראה אן בעליזות אבל ראיתי שהיא מביטה סביבה בחשש, כאילו דואגת שאני לא אשמע ולא אשים לב לכל הליחשושים והמבטים... ברור, אני גם חייזרית, גם עיוורת, גם חירשת ובמקרה הורקרוקס של חייזר קוסם מרושע, נפלא, נכון?

"היי,” השבתי בשקט והתיישבתי ליד ג'יימס.

"טוב, אז השמועה שאת מכוכב אחר התפשטה קצת,” אמר ניק וחייך חיוך מאולץ.

"שמתי לב,” מלמלתי. בחילה גאתה בי, הרחקתי ממני את הצלחת עם הטוסט החמים שנח בתוכה.

"ליאנה הכל בסדר?” שאל ג'יימס. “את נראית כאילו לא ישנת כל הלילה.”

ברור. דא. וכשהצלחתי להירדם התברר שבכלל לא ישנתי אלא בן דודי, אחי החורג, החייזר המרושע, קוסם האופל ליאוריס או איך שלא תרצו לקרוא לו השתלט עלי וגרם לי לפתוח שוב את השער הקוסמי כך שליאוריס יוכל להיכנס לכדור הארץ מתי שירצה ויכול להיות שהוא כבר עשה את זה.

"את ניראת נורא,” הסכימה אן עם ג'יימס. “ממש, כאילו. יש לך שקיות שחורות מתחת לעיניים.”

"אוקי אן, זה מספיק,” קרא ניק. “ליאנה, הכל בסדר?”

"לא,” אמרתי. “א..אני לא בדיוק ישנתי אתמול.” הוספתי בשקט.

"רגע, איפה התליון שלך?” שאל ג'יימס לפתע. “אמרת שלא תורידי אותו מהצוואר שלך.”

"בואו עכשיו,” אמרתי. “יש לי כמה דברים לספר לכם.”

"אז הוא הבן דוד שלך, אח חורג כזה?” קראה אן. “והוא הרג את ההורים שלך אחרי שגידלו אותו כאילו היה הבן שלהם?”

ישבנו בפינה נטושה במסדרון ריק ומאובק בקומה השניה.

"כן,” אמרתי. שמתי לב שניק הביט באן במבט מוכיח וניסה להצביע בעיניו לעברי, מה שלא בדיוק הצליח כי אחרי הכל לעיניים אין אצבעות. “הוא התחיל להסתובב עם כל החבר'ה של לאוסקורו - פסיכופת עם דעות נוסח וולדמורט. לאוסקורו בעצמו הרג את הדודים שלי – אבא ואימא של ליאוריס. בגלל שדוד שלי, אבא שלו, היה מוגל ואחות של אבא שלי, אימא של ליאוריס התחתנה איתו.

"האנשים של לאוסקורו הסיתו את ליאוריס נגד אבא ואימא שלי ואמרו לו שהם אשמים בכך שהוריו מתו כי לא היה אכפת להם שאימא שלו תתחתן עם מוגל.”

"עזבו את כל הקטעים המשפחתיים המסובכים שגורמים לי לכאב ראש,” אמרה אן. “ליאנה! את הורקרוקס! חתיכה מהנשמה של ליאוריס נמצא בתוכך?”

"אממ... כן?” אמרתי. “ככה הוא הצליח להשתלט עלי אתמול בלילה.”

"אם תמיד היית הרוקרוקס,” אמר ג'יימס. “אז למה רק לאחרונה המרפק שלך התחיל לכאוב?”

"אני לא יודעת,” אמרתי. “אולי זה קשור לכישוף הזיכרון שהיה לי והתחיל להתפוגג מאז שנפגשתי עם קוסמים? אני זוכרת שבזמנו, הייתי מרגישה פתאום כאבים מהמרפק אבל הנחתי שאלו סתם כאלה כאבים של צלקות מוזרות.”

"אבל אף פעם הוא לא הצליח להשתלט עליך,” אמר ניק.

"לא,” אמרתי. “גם לא הייתה לו סיבה, לא? הייתי בסביבת מוגלגים כל הזמן, מה הוא כבר יכל להכריח אותי לעשות? לרצוח את כל השכנים שלי ברחוב?”

מבטיהם המבועתים שניק, אן וג'יימס נתנו בי גרמו לי להבין שזה כנראה לא היה הדבר הנכון לומר.

לפתע אותה בעתה שהתפשטה על פניהם השתלטה עלי. מה אם זה נכון? זאת אומרת זה בטוח נכון! ליאוריס יכול להשתלט עלי כל רגע, הוא יכול לשמוע אותי ולראות דרכי כל הזמן. בדיוק כפי שעשה אתמול בלילה, מי יודע מה פעם הבאה הוא יגרום לי לעשות? לרצוח את מקונגל? להרוג את כל הבני מוגלגים? אן היא בת מוגלגים! היא צריכה לברוח ממני וכמה שיותר מהר יותר טוב!

חודי קרח משוננים כיסו את ליבי ודקרו אותו, ממלאים אותו בכפור מקפיא. צמרמורות חלפו בגבי. נרעדתי על מקומי. “א..אני חייבת ללכת,” מלמלתי וקמתי.

יצאתי מן המסדרון הזה כמעט בריצה. הטירה נעשתה מטושטשת קמעה.

הלכתי להיכן שרגלי השיאו אותי וכעבור חמש דקות יצאתי מן הטירה. הלכתי במורד המדשאות עד שהגעתי לשפת האגם. עץ גדול ורחב עמד מולי, עליו מכוסים בשלג הלבן. מתחתיו, האדמה הייתה חומה ומכוסה בשכבת כפור דקה.

התיישבתי באיטיות על האדמה הקפואה. הרגשתי כיצד הקור ממלא כל חלק וחלק מגופי. דמעות זלגו על לחיי.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, חמש דקות? אולי חמש שעות? עד ששמעתי קול צעדים מאחורי.

"אני יודעת שזה אתם,” אמרתי. “ניק, אן, ג'יימס...”

"זה רק אני,” שמעתי את קולו של ג'יימס.

חשתי כיצד גופי מרפה בהקלה. שמעתי קול שלג נגרס ויכולתי ממש לחוש בג'יימס העומד מאחורי. סובבתי את ראשי לעברו. הדמעות קפאו על חיי והפכו לפסי קרח קפואים.

הוא התיישב לידי. במשך כמה רגעים ארוכים בהינו בשקט באגם הקפוא ובהרים המושלגים שנראו באופק.

"זה בסדר,” שברתי את הדממה לפתע.

"מה?” שאל ג'יימס.

"אני אבין אם תרצה – תרצה להיפ..היפ – להיפר ממני,” אמרתי בקול רועד.

"למה את חושבת שאני ארצה להיפרד ממך?” הוא שאל בקול מוזר.

סובבתי את ראשי לעברו. ראשו היה במרחק של סנטימטרים ספורים ממני ויכולתי לספור את הפסים הזהובים שנשזרו בעיניו החומות.

"כי – כי – ,” התחלתי לומר אבל אז שפתיו של ג'יימס נחו על שפתי שלי וקטעו את סוף המשפט.

ג'יימס נישק אותי בעדינות. שפתיו היו חמימות, בניגוד לשפתי הקפואות. חשתי כיצד חום גופו מתפשט לתוכי ומפשיר את ליבי הקפוא.

"אין שום דבר שיגרום לי להיפרד ממך,” לחש ג'יימס. נצמדתי אליו. הוא היה הדבר הבטוח בעולם הרעוע שלי. העוגן שמחבר אותי לקרקע.

"את רועדת,” הוא אמר לפתע והוריד את גלימת הפרווה שלבש וכיסה אותי בה. אחר כך הוא הבריש את שערי מפתיתי השלג שנתפסו בו.

"הכל יהיה בסדר,” הוא אמר וחיבק אותי בחוזקה. “את תלמדי הלטת הכרה ותדעי לדחוף את המנוול הזה הרחק מהמוח שלך.”

"הוא יכול בינתיים להשתלט עלי שוב,” אמרתי בקול רועד. “מה בפעם הבאה הוא יכריח אותי לעשות? מה אם הוא יכריח אותי להרוג מישהו?”

"אני לא יודע מה להגיד לך,” אמר ג'יימס בכנות. “אבל אני יכול להבטיח לך שאבא שלי, מקונגל ודמבלדור בטח חושבים על משהו. אני רק רוצה שתדעי,” הוא סובב את ראשי בעדינות לעברו. “את לא לבד,” הוא אמר. “אני כאן, אוקי? את יודעת את זה, נכון?”

נישקתי אותו ארוכות ואז חיבקתי את זרועו והנחתי את ראשי על כתפו. “כן, אני יודעת,” לחשתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא