הו אלוהים לא שוב!

יש פרק יש פרק לה לה לה לה להלה!

אני לא נטשתי! ואתם?

פרק 19!! אנחנו כמעט בשתי חמישיות! ששש, אל תגידו שאמרתי את זה.

"הארי, אני שמח שתפסתי אותך," אמר פרסי בלהט, קופץ בעקבות הארי שירד במדרגות המעונות למחרת בבוקר.

"בהתחשב בזה שחיכית לי, זו לא באמת כזו הפתעה," אמר הארי בפיהוק. "עדיין, לפחות לא ניסית להעיר אותי הפעם."

"כן, טוב… רציתי לשאול מה לעזאזל חשבת לעצמך שאתה עושה?"

"יורד לארוחת בוקר?" הציע הארי.

"לא עכשיו," אמר פרסי בחוסר סבלנות. "אתמול בערב."

"לא היית שם?" שאל הארי בתמימות.

"לא, הייתי… עסוק…" אמר פרסי, ונראה נבוך מעט.

"עם פנלופה?" הארי חייך חיוך מעושה.

"זה לא עניינך, הארי," אמר פרסי בנוקשות, אוזניו מאדימות.

"אני רק מקניט אותך, פרסי; אני שמח שיש לך חברה," אמר הארי בכנות.

"תודה," פרסי חייך אל הארי חיוך קטן. "אני עומד להיות כן איתך: יש לך השפעה עצומה ונוראית ואני בטוח למדי שאני צריך לכל הפחות לא לאהוב אותך. מאיזושהי סיבה, אני כן. נראה שאמא נחושה להפוך אותך לחלק מהמשפחה שלנו, וכך גם רון והתאומים. אתה בעצמך לא נראה מתנגד לרעיון. מאחר שכך, זה מפריע לי כשאתה עושה דברים כאלה ומעמיד את עצמך בסכנה מול אנשים שרוצים 'לעצור אותך' כי הם חושבים שאתה היורש של סלית'רין עכשיו או פשוט שונאים אותך."

"אני מעריך את זה, פרסי," אמר הארי. "אני לא מנסה להדאיג אף אחד; אני פשוט חושב שאני יודע מה אני עושה."

"אתה חושב?" חזר פרסי חלושות. "אתה חושב? עכשיו אני אפילו יותר מודאג…"

"אתה לחשנן!" קראה הרמיוני כשרון ונוויל דחפו את הארי לכיתה ריקה. הארי באמת לא רצה לדבר על זה, עכשיו או אף פעם, אבל הוא היה אסיר תודה לחבריו שלפחות היה להם השכל לוודא שלא שומעים אותם.

"כך הכרזתי אתמול," אמר הארי בלי רגש.

"למה לא סיפרת לנו?" דרש רון, נסער. הוא נראה אפילו יותר מודאג מהפעם הקודמת, על אף שהארי כבר זמן רב היה שקט. אולי זה בגלל שלמרות שהיכולת היא אותה יכולת, הפעם הארי גם ידע על כך, איך זה נקרא, ומה בדיוק זה אומר להיות לחשנן, כך שאולי זה נראה יותר שהוא לא גילה להם בכוונה? זה היה נכון, כמובן, אבל הארי לא חשב שרון יבין אם הארי יאמר שלא התחשק לו לטרוח להגיד לו ולדאוג שרון ישמור משהו חשוב כל כך בסוד. רון לעולם לא יחשוף את סודו בכוונה, אבל הוא היה עדין בערך כמו וולדמורט, גם אם לא אלים באותה המידה.

"כולם תמיד מתחרפנים לגמרי כשהם שומעים על זה," הסביר הארי. "ובאמת, כמה אנחנו כבר מדברים על נחשים להנאתנו?"

"היית חושב שזה משהו שאולי תרצה לספר כשיש בסיליסק שמסתובב ומשתק אנשים כבר כמה שבועות," נוויל נשמע מעט מעוצבן.

"אני יודע, אני יודע," הסכים הארי בעייפות. "אבל זה באמת לא כזה חשוב. לא הייתי בשום מקום קרוב לבסיליסק וחוץ מלשמוע אותה נאנחת על כמה שהיא רוצה להרוג אנשים כשהיא עוברת לידי, לא באמת ראיתי סימנים לנוכחותה."

"היא?" חזר רון. כשהארי פתח את פיו להסביר, הוא נענע בראשו. "לא חשוב."

"אתה לא חושב שהתאבנויות תדירות זה אולי סימן לנוכחות הבסיליסק?" שאל נוויל רטורית.

"זה מאוד חשוב!" הרמיוני התעקשה בלהט. "לחשנן זו התכונה הידועה ביותר של סלאזאר סלית'רין -"

"טוב, זה וזה שהוא רודף טוהר דם," נוויל מלמל לרון, שחייך.

"עכשיו כל בית הספר עומד לחשוב שאתה אב קדמון של סלית'רין!" קרא רון.

הארי בהה בו. "למה שהם יחשבו דבר כל כך דבילי?"

"כי לא יעלה על דעתם שאתה יכול להיות לחשנן ולא קשור אליו כי לחשננים הם ממש נדירים?" אמר נוויל בהיסוס.

"אני מוכן להתערב שהם לא כל כך נדירים כמו שכולם גורמים לזה להישמע ואף אחד שלא רוצה ללכת עם התווית של 'קוסם אפל מתלמד' - נכון או לא נכון, זה לחלוטין יפגע במוניטין - ידאג לשמור את היכולת הזו מוסתרת," הארי לא הסכים. "ובכל מקרה לא לזה התכוונתי."

"אז למה התכוונת?" שאל נוויל בבלבול.

"אני מתכוון שבהנחה שהם לא כולם חבורה של טמבלים -" התחיל הארי.

"מה שיש לך נטייה לחשוב בין כך ובין כך," הרמיוני קטעה אותו.

"נכון, אבל אלא אם הם אפילו יותר חסרי תקנה משחשבתי מלכתחילה, הם לא יחשבו שאני אב קדמון שלו, אלא צאצא שלו," סיים הארי. "אלא אם הם מנויים לאיזו תאוריית מסע בזמן מטורפת שבה אני האב הקדמון של עצמי או משהו."

"מאותו סוג של תאוריות קונספירציה שאתה ולונה מאמינים בהם?" שאלה הרמיוני בתמימות.

"כמובן שלא, הרמיוני," הארי לעג. "כולם יודעים שאתה לא יכול להיות האב הקדמון של עצמך."

"באמת?" שאלה הרמיוני, תוהה איך זה יותר מופרך מכמה מהדברים האחרים ששמעה את הארי, לונה ומדי פעם רון (מקללת אותו על שזכה במנוי לכל החיים הזה) דנים בהם. "איך זה?"

"הכל זה גנים, הרמיוני," התחיל הארי בסבלנות. "אני לא מצפה ממך לדעת הרבה עליהם, אבל את יודעת מה זה דנ"א, נכון?"

הרמיוני הנהנה אפילו שרון ונוויל החלו להיראות אבודים.

"ובכן, אם יש לך ילד אז לילד הזה יש מחצית הגנים שלך ועל פי אותו עיקרון אם יהיו לך נכדים יהיה להם בערך רבע מהגנים שלך," המשיך הארי. "הסיכויים שתתרמי את מחצית הגנים המדויקת כדי להתאים לגנים שבן הזוג שלך תורם קטנים כל כך שאין טעם לחשב את זה. זה הופך לבלתי אפשרי את האפשרות שלך להיות הבת או הנכדה שלך, אף שהסיכויים עולים מעט בכל דור. בכל מקרה, זה יהיה כרוך במעשים לא נאותים והמשפחה שלך תהיה תקועה במחזוריות אם תחזרי אחורה ותחיי את שארית חייך בעבר. במקרה שלי, יש לי גם את היתרון שסלאזר סלית'רין הוא אדם ידוע, אז גם אם לא היה אדם כזה, לא הייתי בוחר בו כשם בדוי. למעשה, בהתחשב בזה שאנחנו מדברים על לפני אלף שנה, כנראה לא הייתי טורח בכלל ליצור שם בדוי."

"אני… לא בטוחה שעקבתי," הודתה הרמיוני. היא היתה מבריקה, אבל גם רק בת שתים עשרה.

"את לא חייבת," הבטיח הארי. "רק תזכרי שאני צודק."

"זה תקדים מאוד מסוכן," אמרה הרמיוני ברצינות.

"אז זה לא צריך להיות תקדים; רק הפעם." אמר הארי.

"זה איך שהדברים האלה מתחילים," אמרה הרמיוני.

"אז אם אתה לא הצאצא שלו," נוויל הדגיש יתר על המידה את המילה השנויה במחלוקת כמו כדי שלא לסבול יותר מנסיונותיו של הארי להסביר, "אז איך זה שאתה יכול לדבר לחשננית? או שאתה לא?"

"ירשתי את זה מוולדמורט והוא צאצא של סלית'רין," אמר הארי כלאחר יד.

"אתה צאצא של אתה יודע מי?" צעק רון, המום ונחרד.

"כמובן שלא," אמר הארי, חיוור. "אתה יכול לדמיין אדם כמוהו מתרבה? שם בדיוק מתחילים הסיוטים."

"אבל הרגע אמרת -" מחה נוויל.

"מה, אז עכשיו אני גם לא יכול לרשת ממישהו שאני לא קרוב אליו?" דרש הארי בכעס.

"בדרך כלל לא," אמרה לו הרמיוני.

"אלא אם אתה מדבר על גרינגוטס, אבל גם אז בכל מקרה רוב האנשים קרובי משפחה. כמו שהארי טורח להמשיך לציין," אמר רון, טיפה במרירות.

"רק כשדראקו בסביבה," התגונן הארי. "וחוץ מזה, אם אתה מתכוון להמשיך להיות כזה אנטי, עקרונית אני לא באמת לחשנן."

"אתה יכול לדבר עם נחשים. אתה לחשנן." אמר נוויל.

"אה, כל אחד יכול לדבר עם נחשים," אמר הארי בביטול. "הקטע זה כשהם עונים לך. אבל בכל אופן, הצלקת שלי - האחת שקיבלתי מהקללה הממיתה שוולדמורט ירה עלי - היא לחשננית. אם אי פעם אני אאבד אותה, אני לא אוכל לדבר יותר עם נחשים בריטיים."

"איך אתה בכלל יודע את זה?" דרשה הרמיוני. "או שאלה יותר טובה: איך אפשר בכלל לאבד צלקת?"

"זה קל. להרוג את וולדמורט." אמר הארי קצרות.

"אתה לא מסביר כלום. כרגיל," הוסיף רון לאחר מחשבה.

"שיהיה," אמר הארי, יוצא מהכיתה וכמעט מייד מותקף בידי קהל סלית'רינים להוט מדי, כולם אוחזים בידם נחש. "תאלצו ללכת בלעדי חבר'ה; אני כנראה אתעכב קצת."

"הי! הארי!" קרא פרד. "רצינו שתדע -"

"כמה אנחנו מתרשמים -" המשיך ג'ורג'.

"מהתעלול הקטן שלך במעדון הדו קרב -"

"ואנחנו מקווים שתמיד תהיה שם -"

"כדי לעורר השראה ברון-רון -"

"שילך בעקבותיך -"

"ובעקבותינו -"

"כקונדסאי מהשורה הראשונה -"

"מניפולטיבי מאוד -"

"ואיש עסקים מבריק."

הארי בהה בתאומים וויזלי שחייכו אליו בתמימות. הם לא עבדו עליו לרגע. "עוד אחד מהימים האלה שאתם צריכים ללמד אותי את הלחש הזה."

"איזה לחש?" הם שאלו בו זמנית.

"אוף, בחייכם, אני אעשה כל דבר!" הארי הציע.

"מצטערים, הארי -"

"היינו שמחים לעזור לך -"

"באמת שכן -"

"אבל אין לנו שום מושג -"

"על מה אתה מדבר -"

"אבל אנחנו מתחילים לחשוב -"

"שאנחנו נשמח לנסות."

"אני אתן לכם הלוואה לפתיחת חנות התעלולים שלכם," הבטיח הארי.

פרד וג'ורג' החליפו מבטים.

"תעשה את זה ונדבר."

"ג'סטין!" ארני לחש בבהלה. "מה אתה עושה כאן?"

ג'סטין, שעבד על פרויקט לתורת הצמחים עם הארי, הביט בו בהתנצלות לפני שהלך לעבר איפה שארני בחוסר הצלחה ניסה להיראות לא בולט בין מדפי הספרים. הארי נופף בחביבות לסוזן בונז וחנה אבוט, שנראו נבוכות למדי כשנופפו חזרה, ואז חזרו להעמיד פנים שהן לא מקשיבות לדיון של ארני וג'סטין.

"אני לומד," אמר ג'סטין בפשטות.

"עם הארי פוטר!" ארני היה מזועזע.

"באמת? לא שמתי לב. כנראה הייתי צריך לנחש כשהוא קשקש על הצלקת שלו ותרגם שלוש שיחות עם נחשים בשביל סלית'ריני ושני רייבנקלואים," אמר ג'סטין בעוקצנות.

"אתה יודע למה אני מתכוון," אמר ארני בחוסר סבלנות. "אמרתי לך להתחבא במועדון."

"אכן," הודה ג'סטין.

"אז למה לא התחבאת?" דרש ארני.

"כי יש לי פרויקט לעשות," השיב ג'סטין.

"יכולת לעשות את זה במועדון," אמר ארני בחומרה.

"זה היה פרויקט בזוגות והארי הוא לא מהפלפאף," ציין ג'סטין. "חוץ מזה, לתת לו להיכנס למועדון די הורס את המטרה של להתחבא שם, לא?"

"למה אתה עובד עם פוטר, בכל מקרה?" ארני התחיל לקרוא להארי בשם המשפחה מאז שהחליט שהארי הוא כן מרושע בסתר למרות הכל. טוב, לא ממש בסתר, יותר מרושע בפומבי. למעשה, הארי שמח שכל מי שחשב שהוא היורש של סלית'רין קרא לו פוטר וכל השאר קראו לו הארי - בגללו כי היו לו כמה זכרונות רעים מאנשים שקראו לו 'פוטר' לפני שמיררו את חייו - כי ככה היה קל מאוד להפריד בין מושפעים חברתית שהאמינו בו למושפעים חברתית שהפחד ניהל אותם. הוא הניח שהוא לא באמת צריך לחשוב על תלמידי השנה השלישית-רביעים שהושפעו חברתית והיו לצידו, אבל הוא ידע מניסיון העבר שהם בסך הכל מגיבים להסברים שלו ולעזרתו בהפשרת קורבנות הבסיליסק.

"זה לא כאילו אנחנו יכולים לבחור בן זוג," אמר ג'סטין, מגלגל את עיניו. "אתה יודע את זה; אתה בן זוג של לבנדר בראון."

"היית צריך להסביר את המצב לפרופסור ספראוט -" התחיל ארני.

"איזה מצב?" קטע אותו ג'סטין.

"המצב שהארי הוא היורש של סלית'רין ותוקף אנשים להנאתו ומרפא אותם בשביל הפרסום וכדי להעיף אנשים מהדרך שלו," השיב ארני בענייניות.

"אפילו אם היית צודק, הוא צריך לעבוד עם מישהו, ואלא אם אתה חושב שהוא כחצוי דם עם חברה הכי טובה בת מוגלגים הוא פאנאט טוהר דם, כולם בסיכון," השיב ג'סטין בהיגיון.

"אני עדיין מעדיף שהחבר הכי טוב שלי לא יתעקש לסכן את עצמו ולנסות להיות איזה אציל וגריפינדורי," מלמל ארני בחמיצות.

"זה היה ממש לא נחוץ," אמר ג'סטין, מושך בכתפיו לשמע ההשוואה.

"אני יודע," אמר ארני, נבוך. "אני מצטער."

"הארי תמיד ממש נחמד בכל אופן," אמרה חנה בחוסר ביטחון, מתייאשת מהניסיון להעמיד פנים שהיא מתעלמת מהשניים. "והוא גרם לאתם-יודעים-מי להעלם. הוא יכול להיות ממש רע, נכון?"

"אף אחד לא יודע איך הוא שרד את אתם יודעים מי," אמר ארני, מנמיך את קולו בדרמטיות. "אתם יודעים מי שלח אליו את הקללה ההורגת. אף אחד לא שורד את הקללה ההורגת, בטח שלא תינוק. רק קוסם אופל חזק באמת יכול להישאר כדי לספר את הסיפור."

"אני די בטוחה שהארי נשא איזה נאום ארוך מתישהו שנה שעברה על זה שהוא שרד בגלל שאימו הקריבה את עצמה למענו," ציינה סוזן.

הוא באמת עשה את זה? הארי לא באמת זכר. ובכל זאת, אם עשה את זה זה יכול רק להיות לטובתו ולמשוך אליו עוד תומכים.

"נו, בחייך, הוא היה תינוק, מה הוא בכלל יודע?" לגלג ארני.

"אני מסכימה לגמרי," התעקשה סוזן. "הוא היה רק תינוק. איך הוא יכל בכלל להיות כל כך מרושע שאתה יודע מי בעצמו יבוא אליו ישירות ויהרוג אותו? איך הוא ידע בכלל שהארי היה ילד נורא בגיל הזה?"

"טוב…" קולו של ארני דעך, מבין שיש לה נקודה חזקה. "אני עדיין לא קונה את כל תאוריית ההקרבה-של-אמא-שלו. אני מתכוון, לילי פוטר היא באמת האדם היחיד שאי פעם הקריב את חייו למען מישהו אי פעם? לא יכול להיות. איך לכל הרוחות פוטר הוא היחיד ששרד?"

"אולי הוא הנבחר," ג'סטין אמר בעצבנות.

הארי כמעט נחנק. זה לא היה יותר מדי, למעשה, אבל הוא קיווה שזה ישמר בשקט לעוד כמה שנים.

"אבל -" ארני ניסה שוב.

"פשוט תיכנע, ארני," הציעה סוזן.

"בסדר. אל תבואו אלי בטענות כשפוטר יאבן את כולכם," נשף ארני והתחיל ללכת משם בסערה.

"אם בכלל, הוא יתקוף אותך כי אתה מכפיש את שמו," סוזן קראה אחריו.

כתפיו של ארני התקשחו והוא התחיל ללכת מהר יותר.

"אם הארי היה עושה את זה, לא כולם היו חושדים בו שוב?" שאלה חנה.

ג'סטין משך בכתפיו. "ככל הנראה. מצד שני, אין שום צורך להגיד את זה לארני. ואולי עכשיו כדאי שאני אחזור לשיעורי הבית שלי…"

"פוטר," קולה של מקגונגל חתך את הדממה הפתאומית בספריה כמה שעות מאוחר יותר.

"כן?" שאל הארי בנימוס. "עוד מישהו התאבן?"

"כמובן. ארני מקמילן נמצא בדיוק מחוץ למועדון של הפלפאף," אמרה מקגונגל בחומרה.

"אני מבין, אני…" קולו של הארי דעך כשהבנה פתאומית נחתה עליו.

"אדון פוטר?" ביקשה מקגונגל.

"יש לי אליבי!" צהל הארי, מתעלם מהמבט הרצחני שמדאם פינץ' ירתה לעברו.

"סליחה?" שאלה מקגונגל בחוסר הבנה.

"מאז כל העניין שעשיתי במועדון הדו קרב, כמה אנשים - ארני היה אחד מהבולטים שבהם - האשימו אותי שאני תוקף את כולם. אף פעם לא היה לי אליבי, אבל הפעם הייתי כאן ולמדתי כל הזמן הזה ויש לי, בערך, שלושים עדים," המשיך הארי בהתרגשות.

"איך שלא יהיה," אמרה מקגונגל. "תלמיד עדיין אובן."

"אה, הוא יהיה בסדר," אמר הארי בביטול כשעקב אחרי הפרופסור לשינויי צורה לעבר המרפאה.

"אולי זה נכון אבל עלי להזכיר לך שעדיין יש יצור רצחני בסביבה ואין זה נאה מצידך להיות כה פזיז," אמרה מקגונגל בחומרה.

"אני יודע, אני יודע…" אמר הארי. הוא הביט מטה על ארני. "הי! אני מכרתי לו את המראה הזו! והוא עדיין מאשים אותי! זה קצת…"

"הארי," דמבלדור קטע אותו.

"שלום פרופסור," אמר הארי בחום. "מה אתה עושה כאן?"

"אני תמיד דואג כשבסיליסק תוקף את התלמידים שלי," הסביר דמבלדור.

"זה נשמע כמו מדיניות טובה," הארי הנהן.

"אתה מועיל באופן יוצא דופן במהלך המשבר ואני חושד שאתה איכשהו מעורב במסך הברזל של הסודיות שמגן על הוגוורטס מפני עולם הקסמים ככלל," אמר דמבלדור בנועם.

"אני עושה מה שאני יכול," אמר הארי בקול לא מתחייב.

"תן לי להתחיל ולומר שאני יודע שאין לך מה לעשות עם ההתקפות האלו. אבל, אני בהחלט סקרן: איך אתה יודע כל כך הרבה על ההתקפות?" עיניו של דמבלדור ננעצו בו והארי היה לפתע אסיר תודה להרמיוני שהכריחה אותו ללמוד לשלוט בהלטת הכרה כשהיו בני תשע עשרה. טוב, היא וכל חבריו היו בני עשרים, אבל הוא קטן בשנתון.

"חזרתי מהעתיד," אמר הארי בלי הבעה.

"כמובן," אמר דמבלדור, חשדן אבל סקרן.

"אה כן," הארי הנהן. "כמובן, איפה שאני בא ממנו ג'יני וויזלי החזיקה ביומן ותקפה רק בני מוגלגים, סיריוס בלק היה חף מפשע לחלוטין מכל הפשעים שנשלח לאזקבאן בגללם - בלי משפט - וברח שנה מאוחר יותר, דראקו מאלפוי הוא הבעלים של שרביט הבכור, וסנייפ עוזר להרדים אותך."

"כמובן," אמר דמבלדור שוב, הפעם חוסר אמון ברור בקולו. "איך בדיוק חזרת, אם יורשה לי לשאול?"

"תאונה עם ווילון," אמר הארי קצרות. "זה היה מאוד טראומטי."

דמבלדור נאנח בכבדות. "אני אשמח אם תהיה כן איתי, הארי."

"אתה אומר שאני לא כן?" שאל הארי רטורית. "אבל אתה יכול להיות בטוח שכל מה שאני לא מספר לך זה למטרה טובה, כי אני לא חושב שזה רלוונטי, או פשוט בגלל שאני לא רוצה להתמודד עם העובדות."

"זה מאוד בלתי מעודד, הארי," אמר דמבלדור בגילוי לב.

"אני לא יודע מה עוד לומר לך," אמר הארי ומשך בכתפיו.

"מה דעתך על האמת?" הציע דמבלדור.

"האמת," הארי נאנח, משחזר את תגובתו של דמבלדור לבקשתו של הארי לאמת בשנתו הראשונה. "דבר יפיפה ונורא כל כך, ויש להתייחס אליו במירב הזהירות."

"זה מאוד לא מועיל ואני חושד שזה עלום בכוונה," אמר לו דמבלדור, נשמע מעט מאוכזב.

"ובכן, אם זה כך זה בטח בגלל ששמעתי את זה מאיש זקן ומסתורי," אמר הארי, מחייך.

"אם תחליט בעתיד לבטוח בי, המשרד שלי תמיד פתוח," אמר לו דמבלדור בכנות.

"תודה, פרופסור," אמר הארי בהפתעה. "אני מעריך את זה."

~יום אחד אני אגמור לתרגם את הפאנפיק הזה. אולי.~

הפרק הקודם		הפרק הבא