רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 18- מה שהיה – היה 

"טוב," אמר הארי, והביט סביבו, "זה די ברור איפה אנחנו..."

"כן..." אמר רון בשילוב ידיים, "שנות החמישים."

"שנות הארבעים המאוחרות," העירה מאחוריו הרמיוני.

"זה לא יוצר הבדל כל כך גדול," אמר רון בקנטרנות.

"אם כבר, אז אין כאן שום הבדל יחסית להיום..." אמר הארי, והביט בסמטת נוקטורן של הזיכרון. "אפילו האנשים לא השתנו."

מכשף בגלימה משתרכת, וצלקת ארוכה על פניו חלף דרכו.

"אתה משוגע?" קרא רון בקול, "תראה אילו אנשים פרימיטיביים חיו כאן!"

"אני חושב שכדאי שניכנס," הארי משך את הדלת של החנות 'בורגין וברקס'.

"זה הרבה יותר נחמד כשאף אחד לא יכול לשים לב אליך..."

רון נתקף ברעדה פתאומית.

"הארי, זה הוא... הוא..." הוא מילמל ללא מילים, אחוז תזזית. עיניו איימו לצאת מחוריהן.

"על מה אתה מד-" הסתובב הארי, ואז גם הוא ראה אותו. את וולדמורט. רק מעט שנים מעליהם.

רון צעד לאחור. אם הם לא היו בתוך זיכרון, רון כבר היה נופל על החפצים ומקים מהומה.

"רו-" פתחה הרמיוני, אולם רון נשאב למעלה ונעלם משדה ראייתם.

"אני חושב שהוא עזב את הזיכרון, אני לא יודע אם בכוונה או בשוגג," אמר הארי, והוביל את הרמיוני חזרה אל החנות.

"אז כנראה שזה רק שנינו," ניצוץ של אכזבה נשמע בקולה.

"אם זה היה הכל, אני חושב שאלך לדרכי," נשמע קולו של וולדמורט. "אלא אם כן תרצה שאעשה עוד משהו לפני לכתי?" הוסיף בקול משועמם וקר בו זמנית. הארי פנה להביט בשאר החנות. ללא כל ספק, המדפים היו הרבה יותר מלאים בחפצי אופל מאשר כיום. למעשה, החנות נראתה כאילו הייתה בשיא פריחתה הכלכלית.

"לא, אני משער שזה יהיה מספיק," אמר קוסם משופם, ככל הנראה, ברק. "אני מניח שמכתב המלצה-"

"זה לא יהיה הכרחי," קטע אותו וולדמורט באותו קול קפוא.

אדם נוסף הגיח מן המחסן, והחל לסדר מוצרים על המדפים.

"בורגין," לחש הארי.

"לא יכול להיות," אמרה הרמיוני, ומצחה התמלא קמטים, "הוא זקן מדי."

התעלומה נפתרה כאשר נער יצא גם הוא מן המחסן אוחז בידיו השדופות קופסת קרטון המכילה פריטים יקרי ערך עתיקים.

"היכן להניח את זה, אבא?" שאל הילד והרים את ראשו. או אז הוא הבחין באנשים הנוספים בחנות.

"ליד האורלוגין שבפינה," אמר האב במבט חמור סבר.

הנער השפיל את מבטו, "כן, אדוני."

הארי פנה להביט בוולדמורט. פניו הביעו סלידה עזה כשבחן באצבעותיו המוארכות אבן אפלה שדמתה באופן חשוד לעצם אדם.

ברק סידר את החשבוניות מאחורי הדלפק, אצבעותיו בלי משים מלטפות את שפמו הכהה ושאל, "אז מה בכוונתך לעשות כעת?"

"אוו..." ענה אמר וולדמורט באיטיות. "לראות עולם, אולי להקים חנות משל עצמי," הוא הוסיף, כנראה כדי לשים סוף לחקירותיו של ברק.

הארי ידע בדיוק מה תוכניותיו של וולדמורט, הוא גם ידע שהוא יצליח בהן.

"אני בטוח שתצליח מאוד בכך," אמר ברק בקול מעושה.

"הקוסמים הצעירים של ימינו," אמר בורגין בקול מחוספס והצמיד תווית מחיר לכן שרביט, "אין טיפת כבוד לדם טהור. בושה של ממש."

וולדמורט רק הנהן בשקט, אולם הארי ראה את אותו זיק אדום מבזיק בעיניו, שעדיין לא היו נחשיות כפי שהיו עתידות להיות.

בורגין הבן לעומתו, הסכים בתנועות נמרצות, וזכה למבט חמור נוסף מצד אביו, שלווה בסילוקו מן החדר. בורגין הבן עזב בכעס, עובר דרך הארי והרמיוני. הוא לא עזב את החדר, כמו שנאמר לו לעשות. במקום זאת, נשאר לצוטט מאחורי ערמת הקופסאות המאובקות בפינת החנות. איש מן הנוכחים לא הבחין בו. 

"אני כבר הבעתי את דעתי בעניין, אנחנו לא רוצים שתעזוב," אמר ברק, "אבל אם אתה בטוח..."

"כן..." השיב וולדמורט, בקול שכבר העיד על חוסר סבלנות מובהק. ואז, לשבריר שניה ראה הארי את עיניו של טום יוצאות מחוריהן כאשר לחש "אימפריו!"

נשמתו של בורגין ג'וניור נעתקה, הוא אחז בשולי הקופסא מאחוריה הסתתר מעט חזק יותר, והארי הבחין בפחד שאוחז בו.

"אציו תליון," קרא טום, אך כלום לא קרה.

כנראה שהתליון היה מוגן מכשפי זימון, חשב הארי.

"הבא לי את התליון של סלית'רין מהמקום בו החביא אותו בורגין," פקד טום על ברק.

ברק הביא את התליון ממקום כלשהו בדלפק למטה, לידיו של וולדמורט.

"עכשיו אתה תשכח את כל מה שקרה כאן ותתעורר," לחש טום, ובמשיכת שרביט ברק חזר לעצמו, וממשיךהמשיך לדבר כאילו לא היה הדבר מעולם.

"מילאת את עבודתך בצורה מעולה, טום. תמיד תתקבל כאן בברכה."

הנער הצעיר מאחוריהם החל להראות סימנים של עצבנות, אגלי זיעה בהקו על מצחו.

וולדמוט יצא מהחנות, אמר שלום לבורגין והתעתק משם.

"אבא, אתה לא מבין מה ראיתי, טו-" בורגין הצעיר נראה מבועת.

"לא מעניין אותי מה ראית! השתלח בו אביו, "ככה לבייש אותי מול כולם, ילד פראי וחסר תועלת שכזה," מלמל בעצבנות, ספק לעצמו ספק לבנו.

בורגין האב הצביע על בנו בעזרת שרביטו, ולחש קללה שהדפה את הנער הקטן אל הקיר. הנער פגע בעוצמה באגרטל גדול שעמד בפינה, ושבר אותו.

"פרא אדם! האגרטל הזה שווה שבע מאות אוניות ואתה תשלם עליו, גם אם תצטרך לעבוד בחנות הזו עד יומך האחרון!", שאג ברק ועזב את החדר בסערה, מותיר את בנו המתייפח שרוע על שברי החרס המנותץ.

הארי הרגיש איך הוא והרמיוני נשאבים החוצה.

הארי התאפק עד שיצאו מהזיכרון, וכשהשניים מצאו את רון ישוב על הכורסא בבית ומחכה להם, רגלו מתנוענעת בעוויתה משונה, נשבר. האש הבוערת באח גרמה לשערו להראות אפילו עוד יותר כתום.

"הנה אתה, יושב לך כאן!"

"איך היה ה..."

"מה לכל הרוחות קרה לך שם?"

"אני לא יודע," התנצל רון, "זה היה מין..."

"מה?" שאל הארי, " אתה לא מסוגל אפילו לראות אותו?"

"זאת הייתה הפעם הראשונה ש..."

"אתה לא יכול להסתכל לו בעינים, אחרי כל מה שהוא עשה?"

"הארי..."

"זה היה רק זיכרון עכשיו! רק זיכרון! מה יקרה בפעם הבאה שתפגוש אותו, פנים מול פנים?"

"אני..."

"הארי, זה לא כל כך..." הרמיוני ניסתה להרגיע את רוחו, "אל תהיה קשה אית. בכל זאת, זה היה רק זיכרון."

"אפשר לדעת מה למד..."

"לא, אתה לא יכול! אני נלחמתי בו כמעט כל שנה, פנים מול פנים, ואתה אפילו לא יכול להסתכל עליו! תדעו לכם שוולדמורט לא ראוי אפילו לרבע מהיראה שקהילת הקוסמים רוחשת לו, אפילו לא לרבע!" הארי היה נסער מאוד.

"אני לא הייתי איתך אז ב..."

"נכון, אתה לא היית! אני הייתי!" הארי נשבר, "אני הייתי צריך להילחם בו, ולגמרי לבד!"

"אבל אנחנו כאן כדי לעזור לך!"

"לא נכון," קרא הארי בזעם, "אתם רק מעכבים אותי."

"זה לא נכון, האר..."

"לכם יש משפחה לחזור אליה, לא? אז קדימה, חיזרו למשפחות היקרות שלכם."

"הארי, אולי תפסיק להתייחס אלינו ככה?"

"אני לא ביקשתי מכם להצטרף, אתם אלו שבאתם."

"אז אולי זאת הייתה טעות!"

"אני זה שיצטרך להילחם בו בסוף, ומהתחלה הייתי צריך לצאת למסע הזה לבד."

"אז אולי כדאי שתהיה לבד!" אמרה הרמיוני בזעם, "נראה איך תסתדר אז."

"אני אסתדר יופי!"

"אנחנו לא עוצרים בעדך, למעשה אתה יכול ללכת כבר עכשיו."

"הרעיון המוצלח הראשון שלכם, +אני הולך!"

"יופי!"

"יופי!" הארי טרק את הדלת בעוצמה ויצא אל הרחוב.

הוא הסתובב במשך שעה ארוכה בחוסר מעש ברחוב, לא יודע מה הוא אמור לעשות בדיוק. הוא המשיך להריץ את הזיכרון במחשבותיו, תוך שהוא בועט באבנים קטנות בהן נתקל בדרך. כעת הבין שבורגין עבר התעללות מצד אביו בילדותו ולכן כנראה לא סיפר לאביו מעולם על הגניבה, הוא עד כדי כך שנא אותו על שהתעלל בו. אך בסופו של יום הם לא גילו שום דבר חדש. רק שוולדמורט גנב את הקמיע מבורגין וברק, ושבורגין הנער ידע על כך. בורגין הנער ירש את החנות של אביו למרות שהתעלל בו בילדותו, אולם אף פעם לא רחש אהדה רבה כלפי אוכלי המוות. כעת הארי ידע למה.

מחשבותיו הופנו חזרה לחבריו.

'אני לא צריך אותם', חשב בכעס, 'פחות אנשים לדאוג להם'.

בתוך תוכו הארי ידע כי הסיבה שהוא לא רצה שהם ימשיכו איתו הייתה בדיוק אותה הסיבה שבגללה לא רצה לבלות עם ג'יני. יותר מדי אנשים קרובים אליו מתו כתוצאה מהנבואה. לבד יהיה לו הרבה יותר קל להתמודד עם הדברים. הארי סירב להודות בכך, אך הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד עוד מישהו.

מרוב כעס, גרם הארי לאחד העשבים שצמחו מבין המרצפות לעלות באש. הוא לא התכוון שזה יקרה, אך הכעס שבו גרם לו לאבד שליטה. הוא הביט מסביב כדי לראות שאף אחד לא היה באזור כדי להבחין בכך, ואז כיבה אותו עם זרנוק מים ששיגר משרביטו.

'זה לא היה מחוכם', חשב הארי. הוא צריך ללמוד לשלוט בכעס שלו, הוא צריך לדעת לתעל אותו למלחמה בוולדמורט. הארי הרגיש עקצוץ משונה בעורפו, כאילו מישהו עוקב אחריו, אך כשהסתובב לאחור, לא ראה נפש חיה.

מחשבותיו של הארי נקטעו כשהרים את ראשו, אז  גילה שהוא כבר מרוחק מרחק רב ממקום מגוריהם. הלבנים העגולות התחלפו בפיסת דשא יבשה ואת מראה הבתים החליף שדה נטוש.

הארי החליט לשוב על עקבותיו כאשר הבחין באדם מכוסה בברדס צועד הלוך ושוב באי-נוחות. הארי נצמד מיד אל הקיר של אחד הבתים והתבונן במתרחש. הוא רצה לחזור לקרוא לרון והרמיוני ולספר להם שאוכלי המוות חזרו, אבל אז הוא נזכר שהם לא מדברים. 'כן, זאת תהיה ההזדמנות שלי. אני  אוכיח לעצמי שאני יכול להסתדר לבד', חשב. הארי עקב חרש אחרי הקוסם, ואז זיהה את פניו החיוורות. הוא היה מזהה אותן בכל מקום. זה היה מאלפוי.

הארי לא ממש ידע מה הוא עושה כאשר קפץ על מאלפוי מאחור במקום להכניע אותו בשרביטו, שהיה הדבר הנכון לעשות. הוא שמע את קריאת התדהמה של מאלפוי. הארי ציפה ששניהם יוטחו בגדר, אך במקום זאת הם פשוט עברו דרכה. ואז הם לא היו שם יותר.

הוא עוד הספיק לשמוע צעדים מהירים מאחוריו לפני ששניהם נחתו על אדמה חולית קשה והתגלגלו עליה. השרביטים של שניהם הועפו כל אחד לשני צדדים אחרים.

" פוטר, מה לעזאזל אתה עושה כאן?" אמר מאלפוי במבט של סלידה והתרומם בזריזות, הרחק מאחיזתו של הארי.

הארי לא ענה לו, הוא התרומם מן הקרקע והביט מסביב, תוהה היכן הם נמצאים. הגדר בטח פעלה כמו המחסום לרכבת של הוגוורטס.

שניהם נאלצו להסתובב במהירות כדי להחזיר לידיהם את שרביטיהם, ואז כשפנו בשנית הם היו פנים מול פנים עם שרביטים מונפים.

הארי הביט במאלפוי, שיערו הבהיר נראה איכשהו בהיר עוד יותר ועיניו היו אדומות.

"אתה לא יכול לנצח בקרב הזה, פוטר!" קרא מאלפוי, וצעד לאחור בחיוך, "מורסמורדרה!"

בעקבות קריאתו של מאלפוי שוגר אל האוויר שובל של אורות מנצנצים שהרכיבו את צורתו של האות האפל. אותה גולגולת מרושעת שמלועה בוקע נחש.

לא עברו כמה שניות וקבוצה של אוכלי מוות הקיפה אותם.

שנייה מאוחר יותר נחתו שני אנשים נוספים בדיוק לידו.

"הארי!"

"מה אתם עושים כאן?" קרא הארי בהפתעה, והביט בשני חבריו.

"עקבנו אחריך, כדי לבדוק שאתה לא עושה שום דבר אידיוטי," סינן רון נמרצות.

"ומסתבר שאתה כן," העירה הרמיוני בלחישה בהולה אל תוך אוזנו, והביטה במהירות לצדדים, "אני לא אוהבת את זה. היינו צריכים לקרוא למסדר."

"זה היה מאוד מטומטם מצידך להצטרף אליהם."

"תודה," אמר הארי בקרירות, "זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע."

"מה קורה פה, דראקו? היית אמור לשמור על הפתח," קרא אחד מאוכלי המוות בכעס ניכר.

"תראו, תראו," נשמע קול של אישה, שככל הנראה היה שייך לאלקטו, "הוא הביא איתו אורחים."

"מי אם לא האדון פוטר ופמלייתו," נשמע קול שלישי וקר מבעד לאחד הברדסים.

"יפה, יפה," אמר אחד מאוכלי המוות הנוספים, "עבודה טובה."

הארי, רון והרמיוני עמדו שלושתם זה לצד זה. אוכלי המוות הקיפו אותם בקשת רחבה.

הארי צפה את המעשה הבא של אוכלי המוות, וקרא בקול "פרוטגו!", בדיוק כשמטח קללות נורה לכיוונם ושבר את המחסום שלו. הקללות שעפו לכל עבר יצרו אור כל כך חזק, שהארי לא היה יכול לראות לאין הוא מכוון. 'לא משנה', חשב לעצמו, 'כל אוכל מוות יהיה טוב'.

קול השרביטים שפילחו את האויר התערבב בקול הזרדים היבשים שנרמסו על האדמה הקשה. מעת לעת נשמעו זעקות כאב, שהמשיכו להדהד במתחם השומם. ואז הכל קרה מהר מדי. הפיצוץ מהתנגשות כל הקללות החריש את אוזניו של הארי וסינוור את עיניו. מהר מאוד מצא את עצמו מועף לאחור מעוצמת ההדף. בתחילה לא יכל לראות כלום. הוא שפשף את את עיניו נמרצות, ואז שמע במעומעם את קולו של אמיקוס; "תסתכלו על ידכם השמאלית, אות האפל צורב בכאבים. אדון האופל דורש שנגיע במהירות".

"כנראה שמשרד הקסמים בדרך לכאן. תגידו יפה שלום, חברים." אמר אחד מאוכלי המוות. רצף של קולות נפץ בישר על התעתקותם של אוכלי המוות מהמקום.

"אתם בסדר?" הארי רץ אל חבריו.

"אני חושבת שכן," השיבה הרמיוני, שהייתה מרוחקת ממנו מרחק כמה מטרים. "איפה שאר אוכלי המוות?"

"אני חושב שכולם הסתלקו," הארי נופף בידו, והשתעל קלות מעננת העשן שהשאיר אחריו הפיצוץ. "איפה רון?"

"אני לא יודעת," אמרה הרמיוני, ושפשפה את עיניה, "רגע אחד הוא היה ממש לידי, וברגע השני..."

"תראי!" קרא הארי, והצביע אל עבר דמות ששכבה מוסתרת בחשכה, "יש שם מישהו!"

"אוי, לא..." הרמיוני כיסתה את פיה בידה, מזועזעת.

הארי והרמיוני התקרבו אל הדמות, כשהרגישו יד מונחת על כתפיהם.

הארי הסתובב בבהלה עם שרביט מונף.

"תוריד את הדבר הזה!" קרא רון, ונסוג לאחור, "לפני שתוציא לי עין."

הרמיוני חייכה בהקלה, ואז פערה את פיה בהיסוס, "אבל אם זה רון, אז מי זה שם?"

הם התקרבו באיטיות עם שרביטים שלופים אל עבר הדמות בברדס ששכבה על סלע, מתבוססת בתוך שלולית אדומה.

הארי צעד ראשון, וחשף את פניה של הדמות.

"מאלפוי..." אמר הארי חרש לאחר שהסיט את הברדס, ורכן כלפיו.

"מי השתמש בסקטומסמפרה'?" שאל הארי בבהלה.

"א-אני," ענה רון בחשש מה.

"ראיתי אותך כותב אותו המון על הספר שלך בשיעורי השיקויים של סלגהורן, ואני יודע מה הקסם הזה עושה. לדעתי זה מאוד שימושי במצבים קיצוניים."

"הוא שלח לעבר הרמיוני קללה הורגת, שבמקרה פספסה אותה! ואני בכלל לא ידעתי שזה מאלפוי מאחורי הברדס, פשוט פעלתי מתוך כעס טהור כלפי אותו אדם שניסה להרוג את הרמיוני."

הארי התכוון לקום, אך לפתע התרוממה יד מגואלת בדם ותפסה את גרונו.

"הוא חי!" נרתעה הרמיוני לאחור.

הארי ניסה לסלק את ידו של מאלפוי, אולם האחרון החזיר אותה למקומה מעצמו. הצבע אזל מפניו החיוורות אט אט, שהיו כעת לבנות כסיד.

"פוטר...זה-לא-נגמר," מאלפוי הרים לאט את שרביטו, שבדרך נס לא נשבר, ובשארית כוחותיו קם על רגליו.

הארי הביט בו בספקנות מבעד למשקפיו המאובקות.

וכך, כשאף אחד מהשלושה לא עושה דבר בכדי לעצור אותו, מאלפוי הסתובב סביב עצמו והתעתק משם.

"הוא לא יגיע רחוק עם פציעה כזאת חמורה," אמר רון.

"אני משער שהוא ברח לסנייפ. רק הוא מכיר את הלחשים שיסגרו פצעים כאלה." השיב לו הארי.

"בואו, אנחנו צריכים לחזור. משרד הקסמים תכף יגיע, ואני לא רוצה שיראו אותנו כאן," אמרה הרמיוני בעניינות.

"עדיין לא גילינו מה הם חיפשו כאן," אמר רון.

"מה שזה לא יהיה, הם היחידים לדעת," אמר הארי במרירות.

"בואו נתעתק מכאן," אמרה הרמיוני בשקט והשלושה התפוגגו לאויר דק.

"זה היה יום ארוך..." אמר רון כשהיו בחזרה בדירה.

"ארוך מדי," ענה הארי בעייפות, וצנח אל תוך אחת הכורסאות אכולות העש. המריבה שהייתה לו עם רון והרמיוני כאילו נשכחה מעצמה.

"תראו, חברים, אני ממש מתנצל על ה-"

"זה בסדר," קטעו אותו שניהם יחד בסנכרון מושלם.

הארי חייך חיוך רחב והודה לאל שנתן לו חברים כאלה. לפתע נזכר כי רצה לבדוק דבר מה בספר 'תולדות האופל' בנוגע לזיכרון שצפו בו היום. הוא ניגש לשידה הקטנה שבפינת החדר, שם הניח אותו לפני שעזב, אולם הספר לא היה שם. לאחר סקירה קצרה של הסלון, גילה כי האש שבאח כובתה על ידי מים.

"כיביתם את האש בהעדרי?"

"לא," ענתה הרמיוני בפיזור-דעת.

הארי קפץ בבהלה.
"מישהו היה כאן!".

הפרק הקודם		הפרק הבא