-pain-

פרסי:

לפי מה ששמעתי מליאו, יש פה יותר מדי דרמה, ושיחות.

ליאו סיפר לי הכול עם כמה קטעי הומור, ולא, מתי שהוא אמר שהם אלפים, לא הופתעתי. (סתם צוחק הייתי

כזה 'אה? יש להם אוזניים מחודדות?' אני מאוד מאוכזב.)

אז, הם ממש התעלמו ממנו שטיפלו בבחורה הבלונדינית והבחורה השניה, וזה מרוב שעמום, ראיתי מין מכשיר כזה עשוי

בדולח על השולחן ולקחתי אותו. (אנשים, באמת!

להתעלם מאנשים שאתה בכלל לא מכיר ולשים לידם מכשירים אלפים? זה פיתוי ענקי!)

בלי לשים לב בכלל, ליאו היה לידי ולצידו בחור בעל שיער שחור ,קצוות אפורים

ובעל העניים האפורות\כחולות, "מה אתה עושה?" שמעתי אותו שואל,

ראיתי את כולם מביטים בנו בשאלה ושמתי את הבדולח לנגד האור, טעות.

שפתחתי את עיניי מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה בגשר הזהב בסן פרנסיסקו,

ולצידי עומד האלף ואילו ליאו נראה גוסס לידו, "מה קרה לו?" שאלתי

את האלף וניסיתי לזוז אבל הכול התחיל לכאוב לי, ואז הבנתי, גם אני גוסס בגלל בדולח ורעיונות של אלפים טיפשים.

"אתם מתפוגגים," אמר קצוות אפורים, ויכלתי לראות שהוא מביט מסביב מנסה להבין איפה אנחנו.

"אתם זינקתם במזנק בלי נקסוס, זה שומר על הריכוז שלכם ביחד שמזנקים, אם לא, אתם תגססו."

מעניין למה אין לי ריכוז, הא? תודה לכם באמת, אלים. רטנתי בליבי והרגשתי

טיפת גשם נוחתת עליי מהשמיים השימשים, האלים.

צעק פתאום ליאו שהתעורר מהתעלפותו, או שהתעורר ששמע אותנו

מדברים, או אחד מערימות האנשים שעברו לידנו דרך עליו.

"אחי! סן פרנסיסקו!" הוא צעק והלך מולנו בהליכת ירח, "הוא לא אמור להיות גוסס?" שאלתי את קצוות

אפורים בלחש והוא הינהן לא מזיז את הראש מליאו, שלפי דבריו של קצוות אפורים,

אמור להיות גוסס,"מה עכשיו?" שאל והתיישב מולנו באנרגטיות מוכיח לנו עוד יותר שמתי שנחזור למחנה,

הוא יהיה מת. (כמה פעמיים כתבתי פה גוסס?)

"אני מקווה שאחד משהם קלט את צבע הגביש." מילמל קצוות אפורים\נער המסתורין, "צבע

הגביש מסמל לאיפה הגביש מזניק." הסביר לאחר שהבטנו בו במבטים מבולבלים.

"אני לא יכול לזוז." לחשתי ונאנקתי שניסיתי לשים את ידי על הראש, נער המסתורין הביט

בי בפרצוף אדיש אבל באמת שיכלתי לראות שהוא מודאג יותר ממני.

"מים." ליאו אמר פתאום וגרם לי להבין איפה אני,

אנשים! אני בגשר! אני יכול להתרפאות!

בלי לזוז ליאו עשה את עצמו זז בטעות וגרם לי ליפול מהגשם ישירות לים, גם טעות, כי זה היה כואב.

אבל מה שבטוח אל תנסו בבית.

והייתם צריכים לראות את הפרצוף של נער המסתורין שליאו הפיל אותי, כאילו

הוא רואה את המוות שלי או משהו, אני באמת הייתי מבוהל, יכול להיות שאמות!

אבל ברגע שהצלחתי לשחות בים וראיתי מים נימפה מולי הבנתי שקורה משהו.

"פרסי..." היא לחשה ושחתה מסביבי, "האלים דואגים, והם הגיבו קיצוני שראו

שאתה וליאו כמעט התפוגגתם."

הרגשתי קצת שמחה שהאלים דואגים לנו, כאילו, הם לא יכולים להסתדר בלעדינו,ות'אמת, מי כן?

"הם נתנו לכם מועד עד למציאת הגביש האדום," המשיכה וברגע שאמרה מועד

קצת התבאסתי שלא מתתי. "עד לליקוי החמה."

"אוקיי, מתי זה בדיוק?" שאלתי והרגשתי בלחץ מתשובתה,

הנימפה הפסיקה להסתובב סביבי ועמדה מולי בפנים שנראלי רציניות.

"בעוד חודש בדיוק." ענתה בדיוק ששמעתי בום מעליי וראיתי מין צל גדול מתקרב למים.

הפרק הקודם		הפרק הבא