ויהי בימי שפוט הפלישתים

עבר הירדן הפסידו, נכתב בעיתון שחולק בשילה, ושרה קראה אותו בעיון. שר שניים וחצי השבטים נהרג אמש. מחליפו, שמכר את חייו בחירותו, לפלישתים, מסר הבוקר לכתבנו: "אמרו נא, היו שלום, לחבירכם וחירותכם." עבר הירדן המזרחי נכבש כליל.  עלי הכהן מאושפז,  ושמואל "שמוליק" בן אלקנה, קיבל עליו את משרת שופט עם ישראל. הוא יצא בהודעה לכתבנו, שללא כל ספק נועדה להסביר את אוזנינו ותו לא: "לא נשקוט עד שנגבה מהפלישתים מחיר מאוד יקר על מה שעשו בעבר הירדן: הדם הנשפך. ואכן נחזיר את עבר הירדן לראובן גד וחצי המנשה." הודעת סרק, כדרכם של הפוליטיקאים. גורמים מדיניים בכירים מעריכים כי הפלישתים ינסו לעשות מעשים דומים ממערב לירדן, ובייחוד בנחלות יהודה, בנימין ואפרים. שרה שמטה מידיה את העיתון. "היכן הם?" חשקה את שפתותיה, והלכה לעבר המשכן. בדרכה, פגעה דרכה בפלוני. "בן רעואל!" קראה לעברו.

"כן?" פסע לקראתה הגבר הנבון והנאה.

"שמעת על מה שקרה?" שאלה.

"לא," השיב בפשטות. שרה נופפה לעברו בעיתון; הכותרת עבר הירדן הפסידה במערכה, בלטה על רקע הקלף. "צר לי," השיב אדם. "אך זה נורמלי. לא תמיד הצד הטוב יצליח."

"אבל, אדם!" זעקה שרה. "זה לא הפסד רגיל. עבר הירדן ממש, אבל ממש, הושפלו. שר שניים השבטים ומחצית השבט נפל. עבר. הירדן. נכבש! שמוליק, הנער של עלי, מחליף אותו, ומתכנן מתקפת נגד. אך אנוכי חוששת כי פול ניפול, ועם ישראל יימחק מבמת ההיסטוריה." היא בכתה.

עיניו של אדם נעשו נחושות. "זה," גימגם, "זה לא יכול לקרות."

"אבל," ניערה אותו שרה, "זה כבר קרה."

"לא יכול להיות!" התמלא אדם חימה. "אני הולך למטה הצבאי הלאומי במשכן שילה."

"בעיקרון," אמרה שרה בהיסוס, "באתי ללכת למשכן. אך אני בעד כינוס בביתו של מתתיה השמעוני. אני, אתה, אימי, אחוזת מרעך, אחיה, מתתיה, אליסף ועלי הכהן (הוא כבר החלים)."

"רעיון טוב," הסכים. "אך אנא נצרף את אלקנה."

"מי זה אלקנה?" שאלה שרה.

ואדם ענה: "אבא של שמוליק."

הפרק הקודם		הפרק הבא