עשרה בקבוקים של אמת

אם מקודם דראקו הסמיק, זה היה כאין וכאפס לעומת עכשיו. לחייו קיבלו גוון שהזכיר להארי את שערו של חברו, רון.

"אתה מ..מאוהב בי?” לחש הארי.

דראקו העביר את ידו בשערותיו הבהירות ושוב עיניו התרוצצו בכל רחבי הגומחה הקטנה. “זה.. זה לא היה ברור?”

הארי חש מעוצבן משום מה. “לא דראקו,” הוא אמר. “זה לא היה ברור בכלל.”

"טוב, אז.. אז עכשיו זה ברור,” מלמל דראקו.

"כן, עכשיו זה ברור כשמש,” אמר הארי בכעס.

שפתיו של דראקו נמתחו למעין צורה משונה, נפלאה שהארי לא הכיר עליו וכתפיו החלו לרטוט. לקח להארי כמה רגעים להבין שהוא צוחק.

"אתה משוגע ל..לגמרי,” אמר הארי, הוא ניסה להמשיך לכעוס אך קול צחוקו של דראקו היה כל כך נפלא ומהפנט עד שהוא השתלט על הארי לחלוטין והוא החל לצחוק גם הוא.

הארי צחק עד שבעיניו עלו דמעות. “אנחנו פשוט שני משוגעים,” הוא אמר לבסוף ומחה את עיניו. “שני משוגעים מאוהבים.”

קול צחוקו של דראקו גווע והוא הרים את עיניו והביט בהארי. “זה אומר ש..?”

"כן דראקו,” הארי כמעט גלגל את עיניו. “אני גם אוהב אותך.”

"חשבתי ש..” אמר דראקו בקול חלש. “מקודם, בכיתה ההיא, כשראית את האות האפל, חשבתי שאתה,” דראקו בלע את רוקו. “חשבתי שאתה מתעב אותי.”

"אני מתעב את האות האפל,” עיניו של הארי קפצו כמעט בלי שליטה אל ידו השמאלית של דראקו. “אבל לצערי אתה נתקעת לי חזק בתוך הראש.”

דראקו חייך חיוך קטן ושוב השינוי שחל בפניו הדהים את הארי ולכן כשהוא נעלם ופניו הרצינו בחזרה, הארי חש צביטה קטנה בליבו.

“גם אני מתעב את האות הזה,” אמר דראקו בשקט.

"מתי קיבלת אותו?” שאל הארי בסקרנות אמיתית.

"בקיץ האחרון, בתחילת החופש, ממש אחרי שאבא שלי נתפס. אני התעוררתי יום אחד והוא חיכה לי בחדר, יושב על הכיסא בפינה.”

הארי הצטמרר. הוא ניסה לדמיין את עצמו מתעורר בוקר אחד אצל הדרסלים ומגלה את וולדמורט יושב בפינת החדר, המחשבה על כך מילאה אותו באימה.

"ומה עשית?” קולו של הארי יצא כמעט בלחישה.

"טוב, אני אממ, די צרחתי,” דראקו גרד את צווארו במבוכה. “הפרצוף שלו זה לא הדבר הראשון שאתה רוצה לראות ברגע הראשון שאתה פוקח את העיניים. למרבה המזל זה היה נראה שהוא דיי הוחמא. בכל אופן, הוא אמר לי שאני צריך להמשיך את המורשת של המשפחה, והוא לא כועס עלי על הכישלון של אבא שלי... אני לא זוכר הרבה מהבוקר הזה אבל פתאום מצאתי את עצמי בסלון הגדול שבקומה הראשונה, מוקף באוכלי מוות ואת... את אדו - זאת אומרת - והוא הטביע לי את זה ביד.”

דממה השתררה ביניהם. רק קרקוש החליפות נשמע.

"ואחרי זה הוא אמר לי מה אני צריך לעשות בשביל... בשביל שהוא לא ייתן לסוהרסנים לנשק את אבא שלי...” המשיך דראקו לאחר מספר רגעים ארוכים של שקט. “לא הייתה לי ברירה הארי,” הוא אמר כמעט בתחינה. “אתה חייב להאמין לי, אני... לא היה לי מושג מה לעזעזל אני עושה. ניסיתי לעשות רושם כאילו אני באמת יודע, הלכתי לבורגין וברקס, זה היה חתיכת הימור, סתם בשביל להראות לו. לשלוח לדמבלדור את הענק ההוא בכלל לא היה רעיון שלי, זה היה רעיון של אימא שלי, היא שלחה את דולוחוב להוגסמיד, הוא תפס אותי מאחורי 'שלושת המטאטאים,' והבהיר לי חד משמעית שאם אני לא לוקח את הענק אז אימא שלי... אני לא ידעתי שהיא זאת ששלחה אותו. הייתי בטוח שדמבלדור יבין זה מקולל... לא חשבתי ש...”

דראקו הרים את מבטו. עיניו הבריקו. “אף פעם לא חשבתי שאני כזה חלש,” הוא אמר בקול כמעט בלתי נשמע. “הייתי בטוח שרצחתי אותה.”

"אם הרגשת ככה, זה לא בגלל שאתה חלש,” אמר הארי בתקיפות. “זה בגלל שאתה ההפך מחלש.”

"מה שתגיד,” מלמל דראקו וניגב את עיניו במהירות.

"מה דעתך שנעוף מפה?” אמר הארי. הוא הציץ למסדרון, רוח רפאים בדיוק נעלמה בפניה, אבל מלבדה המסדרון היה ריק מאנשים. חיים או מתים.

"לאיפה?” שאל דראקו. “אסור שיראו אותנו יחד, הארי.”

"לא אכפת לי,” קרא הארי בכעס פתאומי. “למה זה בכלל אכפת לנו? זה כבר פורסם, דראקו. מה זה כבר משנה עכשיו?”

התלבטות קשה נראתה על פניו של דראקו אבל אז הוא אמר. “לעזעזל עם זה!” והוא דחף את חליפות השיריון הצידה וצעד בהחלטיות למרכז המסדרון, בעוד החליפות מקרקשות בכעס. “בוא הארי. בוא נרוץ.”

ולפני שהארי הספיק למצמץ ידו של דראקו אחזה בידו ודחפה אותו והם רצו, לכל אורך המסדרון כשקריאות מהדיקנאות מלווים אותם בריצתם.

"מה אתה עושה?” צעק הארי לדראקו.

"רץ,” צעק אליו דראקו בחזרה.

"כן, אני שמתי לב לזה,” קרא הארי.

בעודם רצים במורד המדרגות הצלצול נשמע ותוך שניות בודדות המדרגות התמלאו בתלמידים. הם קפאו במקומם. מבטם טייל אל כפות ידיהם שהיו משולבות זו בזו ואז דראקו משך את ידו בתנועה חדה והמשיך לרדת במדרגות במהירות, מותיר את הארי לבדו, בין המוני התלמידים.

"הארי!” קול מוכר נשמע מאחוריו ויד נחה על כתפו לפתע. הוא הסתובב. רון והרמיוני עמדו שתי מדרגות מעליו.

"איפה היית?” אמרה הרמיוני והיטיבה את אחיזתה בערימת הספרי שכמעט הסתירה את פרצופה. “זה היה שיעור ממש חשוב.”

"יותר נכון לשאול איפה הייתם?” תיקן אותה רון. מבטו עקב אחרי נקודה עלומה מאחורי הארי. 

הארי הסתובב וראה את שערו הבהיר של דראקו נעלם בין התלמידים.

רון העביר את מבטו בחזרה אל הארי וחייך בערמומיות. “ככה הארי?”

"סתום,” מלמל הארי. “דראקו סיפר לי איך הוא קיבל את האות,” הוא אמר לפתע.

"מה?” קראה הרמיוני מבעד לערימת הספרים. “טוב, בואו לחדר המועדון, נדבר שם.”

הם עשו את הדרך לחדר המועדון של גריפינדור בשתיקה ובמהירות. חדר המועדון היה מלא בתלמידים. הם מיהרו לתפוס פינה שקטה בפינה וליתר ביטחון הרמיוני ה סידרה את ספריה כחומה שתגן עליהם מפני עיניים ואוזניים פולשניות.

"הוא באמת סיפר לך?” אמר רון בשניה שהרמיוני סידרה במקומו את הספר האחרון.

"כן, הוא קם בבוקר וולדמורט חיכה לו בחדר, לקחו אותו לסלון ושם וולדמורט בעצמו הטביע לו בעצמו את האות.”

"אתה-יודע-מי פשוט חיכה לו בחדר?” רון פער את עיניו בתדהמה ואימה טהורה. “פשוט אמר לו בוקר טוב?”

"בערך,” השיב הארי. לפתע הוא חש מעט לא בנוח שהוא מספר את זה להם. הייתה לו תחושה שהוא היחיד שדראקו סיפר על כך. “א..אני אוכל להעתיק ממך את מה שפספסתי בשיעור האחרון, הרמיוני?” הוא שינה נושא בצורה דיי גסה.

הרמיוני נחרה באפה אך הנהנה בראשה לאישור.

"מה עם המשחק הארי?” שאל רון לפתע. “אני והרמיוני חשבנו על זה בשי – זאת אומרת - “ הוא מיהר לתקן את עצמו כשראה את פרצופה של הרמיוני. “אני חשבתי על זה בקול והרמיוני השתיקה אותי. בכל אופן, מה עם המשחק? כמה סיבובים עוד נשארו?”

"שלושה סיבובים,” השיב הארי. “ואנחנו נסיים אותו הלילה.”

הפרק הקודם		הפרק הבא