האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

הפרק שלך

נו, אז איך היה אתמול עם אליסון? שא אותו רמוס בדרכם לארוחת הבוקר.
"אממ... היה טוב, היא טובה", הוא אמר כשהתיישבו.
"אז למה אתה נשמע ככה?" שאל אותו רמס בחשדנות.
"ככה? איך ככה?"
"נו, אתה יודע, ככה", הוא הסביר בלי להסביר כלום.
"טוב, רמוס, כשתתפקס על עצמך תודיע לי, בסדר, בנתיים יש לי פגישה עם הסלט."
הוא הרים את הקערה ושם קצת בצלחתו.
"חבל שהוא היחיד שמסכים לצאת איתך לפגישה, קרניים", סיריוס מלמל, ורק אחרי כמה שניות ג'יימס הבי למה הוא התכוון וזרק עליו חתיכת מלפפון.
"וואו, תוקף אותי עם מלפפון, תקראו למדאם פומפרי", סיריוס אמר.
"למה, אתה מתגעגע אליה? אני חושב שזה הכי קרוב שאי פעם יהיה לך להיות לבד בחדר מלא מיטות עם איזשה, רך כף", הוא אמר לו בתמימות ולקח ביס גדול מהטוסט שלו.
"ג'יימס..." רמוס אמר, וג'יימס ידע שהוא עבר את הגבול.
"מצטער, רך כף, זה היה ממש מרושע", הוא אמר לו בחרטה אמיתית והסתכל עליו, וסיריוס משך בכתפיו. "מה שתגיד", הוא מלמל.
"אוי לא, אתה לא עושה ךי ריגשי עכשיו, נכון?"
"אני? רגשי? מה אני בחורה?" הוא אמר לו בזלזול וג'יימס חייך.
"טוב, בואו, אם אתם לא רוצים לקבל ריתוק, כדאי שנלך לכיתה." אמוס אמר.
הם התחילו ללכת לכיתה, ואז ג'יימס ראה לפניו את אליסון, או לפחות חשב שהיא אליסון.
"אהה, אני אחזוא עוד שנייה, בסדר, אנירק צריך להגיד לה משהו", הוא אמר ובלי לחכות לתגובת חבריו הוא כבר רץ קדימה.
"היי, אהה, אליסון?" הוא הרגיש מטופש כשאמר את זה, אבל הוא לא רצה לטעות עוד פעם.
"כאן, זאת אני", היא חייכה אליו, והוא הרגיש הקלה.
"טוב, אז תזכי האימון היום הוא ב..." הוא התחיל להגיד, אבל היא קטעה אותו בחיוך יגע.
"כן, אני יודעת מתי האימון, ג'יימס, אמרת לי את זה אתמול חמש פעמים."
"מצטער", הוא חייך אליה, "אנחנו פשוט ממש צריכים לנצח במשחק הזה, זאת אומרת, זה המשחק הראשון של העונה!"
"כן, צודק, נראה לי", היא אמרה לו.
"אז, תגיד, למה החבר שלך לא עושה משהו עם דיאנה?" הא שאלה בלי קשר לשום דבר.
"החבר שלי?" נדרש לו כמה שניות כדי להבין על מה היא מדברת, אבל שהבין למה התכוונה הוא הרגיש קצת בושה.
עם כל הבלאגן של סנייפ וסיריוס ואליסון ואחר כך שרלוט והקווידיץ', הוא לגמרי שכח שגם לרמוס יש בעיות.
"אהה... רמוס?" הוא שאל והיא הנהנה.
"לא יודע, הוא היה צריך לעשות משהו?" הוא שאל במבוכה.
"תגיד, אתה באמת כזה אידיוט או שאתה רק עושה את עצמך?" היא הסתכלה עליו מזווית עינה.
"אהה, הייתי רוצה להגיד שאני רק עושה את עצמי, אבך באמת שאין לי מושג על מה את מדברת."
"למה הוא לא אמר לה כלום מאז המסיבה?"
הם הגיעו לכיתה, ובלי לחשוב אפילו הם התיישבו אחד ליד השני.
"טוב, למה היא לא אמרה לו כלום?"
"כי הוא אמור לדבר איתה, לא היא איתו!"
"אהה מי קבע?" הוא שאל.
"אף אחד לא קבע, ג'יימס", היא גלגלה לעברו עיניים. "זה פשוט אחד מהחוקים הבלתי כתובים של דייטים, אתה יודע."
"אהה, לא האמת שאני לא ממש יודע", הוא אמר.
"מה? אתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא הייתה לך חברה?" היא הסתכלה בו בהפתעה.
"כן, הייתה לי חברה", הוא אמר במהירות.
"אה, באמת?" היא שאלה אותו בלגלוג."מי?"
היא לא מאמינה לי, הוא חשב.
האמת שכן הייתה לו חברה, בשנה הרביעית הייתה לו חברה, אבל הוא לא אהב לחשוב עליה, לא עכשיוו לפחות.
"אהה, את לא מכירה אותה, היא עזבה את הבית ספר."
"טוב..." היא אמרה, מפקפקת.
"באמת, הייתה לי חברה!" הוא אמר לה. "תשאלי את מי שבא לך, את רמוס, את סיריוס, את..."
אבל הפנים שלה התקשחו ברגע שהזכיא את שמו.
"אליסון..." הוא לא ידע מה להגיד לה, איך להסיר לה מה קרה.
"עזוב את ג'יימס, אין לי כוח לדבר על זה, וברצינות, אני מתחילה לחשוב שאתה בסדר, אז אל תהרוס את זה ו..."
"סליחה, סטיבנס, פוטר, אני מפריעה לכם?" הם שמעו את קולה החמור של מקונגל, וג'יימס שכח לגמרי שהם באמצעע שיעור.
"לא, פרופסור, זה בסדר", ג'יימס אמר בתמימות והכיתה צחקה.
הוא הסתכל על כל הכיתה, לוודא שכולם צוחקים, אבל אז הוא קפא.
סיריוס ישב כמה שולחנות ממנו, על פניו מבט שראה רק כמה פעמים, וזה אף פעם לא הי טוב.
ואם זה לא מספיק, שולחן אחד מאחוריו ישבה לילי, על פניה הבעה אפילו יותר גרועה מזו של סיריוס.
"אוי לא..." הוא מלמל לעצמו.

"סיריוס, היי סיריוס, חכה רגע!" ג'יימס קרא אליו בסוף השיעור, אחרי שיצא ראשון מהכיתה והתחיל ללכת מהר, לא מחכה לג'יימס.
"סיריוס!" הוא רץ אחריו והשיג אותו, ואז נעמד לפניו, חוסם לו את הדרך.
"סיריוס, אנחנו דיברנו על קווידיץ', באמת, רק על קווידיץ'", הוא אמר לו, מתנשף.
זה לא מדויק, אמר קול קטן במוחו, אבל ג'יימס מיהר להשתיק את המצפון שלו.
סיריוס הביט בו כמה שניות ואז נאנח.
"כן, אני יודע, אני יודע", הוא אמר ביאוש. "אבל זה פשוט משגע אותי שאני לא יכול לדבר איתה אפילו על דברים קטנים כמו קווידיץ', אתה מבין?" הוא אמר לו, וג'יימס נאנח בהקלה.
הוא ממש לא רצה לריב עם סיריוס עכשיו.
"אני יודע שלא התחלת איתה או משהו, אתה בחיים לא תעשה לי את זה, נכון?" הוא אמר בחיוך וטפח לו על השכם, ואז הלך, משאיר אתת ג'יימס עם תחושת אשמה נוראית.

"היי, ג'יימס, לא כדאי שתלך לישון?" רמוס אמר לו.
הם ישבו בחדר המועדון, שהיה מלא בתלמידים, שלא באמת היה להם מה לעשות אחרי ארוחת הארב.
"מה?" הוא שאל, לא מרוכז.
הוא היה עסוק בהבות בלילי, מקווה לתפוס את תשומת ליבה.
היא התחמקה ממנו כל היום ולא הייתה לו אף הזדמנות לדבר איתה.
לא שהוא התכוון לוותר.
"אתה לא חושב שכדאי שתלכו לישון?" הוא אמר לו באיטיות, בוחן אותו במבט מודאג. "מחר המשחק."
מחר המשחק.
הוא רק עכשיו התחיל לקלוט את זה.
למרות שהאימון הלך מעולה- אליסון השתלבה מעולה, ואפילו יותר טוב, אף אחד לא היה שיכור, הוא עדיין חשש קצת, כמו לפני כל משחק, והפעם אולי אפילו יותר, כי הוא זה שאחראי לקבוצה, גם אם ינצחו וגם אם יפסידו.
"שחקנים! למיטות!" הוא קרא.
הוא לא היה מוכן שאף אחד מהשחקנים שלו יעלו למגרש בלי לפחות שמונה שעות שינה, וזה כולל גם אותי, הוא חשב בזמן שנכנס למיטה.

ג'יימס התיישב במיטה שלו בבת אחת.
היום המשחק.
הוא התלבש במהירות וירד ארוחת הבוקר לפני כל האחרים. הוא רצה קצת שקט.
הוא הגיע לאולם הגדול, שהיה כמעט ריק בשעה כה מוקדמת.
כשהגיע לשולחן גריפינדור הוא ראה שדווקא מי שכלכך רצה לראות, בניגוד לכל היגיון, כן יושבת שם.
היא אכלה ועיינה במגזין כלשהו שהיה מונח על השולחן לידה.
"היי", הוא אמר לה כשהגיע ממש לידה והיא רפצה אחורה.
"אמאלה, ג'יימס הבהלת אותי", היא אמרה והניפה את שערה הבלונדיני לאחור.
"מצטער", הוא אמר והניף את שתי רגליו, אחת אחרי השנייה אל מאחורי השולחן ולקח לעצמו חתיכת טוסט.
"למה התעוררת כל כך מוקדם?" הוא הסתכל עליה מזווית העין ומרח ריבה על בטוסט שלו.
"האמת שלא ישנתי כל הלילה", היא הודתה.
"מתרגשת לקראת המשחק?" הוא שאל בהבנה ונזכר איך הוא הרגיש לפני המשחק הראשון שלו.
"כן, מאוד", היא אמרה אחרי כמה שניות.
"תקשיבי, את מעולה", הוא אמר וזנח את הטוסט שלו. "באמת, ואני יודע שאת לא מאלה שנכנסים ללחץ מכאלה דברים" הוא ניסה לעודד אותה.
"אתה יודע?" היא אמרה לו בלגלוג. "אתה בקושי מכיר אותי, איך אתה יודע?"
"אני לא יודע, אבל זה מין משהו כזה שאומרים שאמור לגרום לך הרגיש יותר טוב, לא?" הוא שאל אותה בפה מלא והיא צחקקה.
"כן, זה סוג המשפטים האלה", היא הסכימה.
"אבל, אני באמת בכלל לא מכיר אותך, ספרי לי משהו על עצמך", הוא אמר וקיווה שזה לא נשמע כאילו הוא מנסה להתחיל איתה, כי הוא לא. ממש לא.
"טוב, אין ממש מה לספר", היא התחמקה.
"נו, בטוח שיש, מאיפה עברת לפה?"
"מקליפורניה." היא ענתה לו בקצרה.
"וואו, קליפורניה, נו זה די שונה מפה, לא?"
"כן", היא ענתה לו והסתכלה ישר קדימה, וג'יימס תהה למה הנושא הזה גורם לה כזאת אי נוחות, אבל החליט בכל מקרה לעזוב את זה.
"יודע מה ג'ימס?" היא אמרה פתאום. "כן, זה כן שונה, מאוד שונה, ואני מתגעגעת לזה, כל כך מתגעגעת לזה.
אני מתגעגת לשמש", היא הסתכלה על התקרה, שעכשיו שיקפה את השמיים האפורים המעוננים שהיו בחוץ.
"אני מתגעגעת לים, ולבית ספר הקודם שלי, ולחברים הקודמים שלי ולאבא שלי...", היא אמרה את האחרון בלחש.
"אני מצטער..." מלמל ג'יימס אחרי כמה שניות, עדיין מופתע מממה שפתאום זרקה עליו.
"זה בסדר, זה לא אשמתך", היא אמרה במרירות.
"אתה לא אשם בזה שההורים שלי החליטו להתגרש, ואתה לא אשם בזה שאמא שלי החליטה ללזור לאנגליה איתנו ואתה לא אשם בזה שאבא שלי נשאר בארצות הברית עם האח הקטן שלי... זה לא אשמתך, זה לא אשמת אף אחד", היא הפטירה, "אולי חוץ ממנה..." היא הוסיפה בגועל, ולג'יימס לא היה מושג על מי היא מדברת.
"אז, אמממ, המזג אויר שונה, אהה?" הוא ניסה למצא נושא בטוח מכל מה שאמרה.
נראה שזה שיעשע אותה, כי היא צחקקה והביטה בו.
"מצטערת שהפלתי את זה עליך ככה", היא לחשה.
"אה, אל תדאגי, תרגישי חופשי להפיל עליי מה שאת רוצה, מתי שאת רוצה" הוא אמר לה בביטול והיא צחקה.
פתאום הוא שמע מחיאותת כפיים בשולחן גריפינדור, והוא הסתכל כדי לראות למה הם מריעים.
דרך הדת הגדולה נכנסו חברי קבוצת גריפינדור בחיוכים ענקיים.
"פיטר, דן!" הוא קרא להם וסימן לכולם לבוא לשבת לידם.

"טוב, תאכלו מהר כדי שנוכל לרדת למגרש", הוא אמר להם כשכולם התיישבו והבנים מיהרו למלא את צלחתם.
הוא הסתל על שולחן סלית'רין, וראה את חברי הקבוצה באמצע השולחן, בלב מרכז העיניינים.
הוא ראה לרגע את רגולוס בלק יושב בין שתי בנות שלא הפסיקו לפלרטט איתו, והחיוך המרוצה שלו לגמרי הגעיל את ג'יימס.
"טוב, בואו", הוא אמר לכולם כשהבין שהוא לא יכול להסתכל על זה עוד רגע אחד.
"עדיין לא גמרתי  לאכול!" אמר מייק בפה מלא.
"אז תיקח את זה איתך, מייק, אני לא הבייביסיטר שלך", הוא גלגלג לעברו עיניים.
הם יצאו למגרש, וכבר כשיצאו מהטירה ג'יימס ידע שזה עומד להיות משחק קשה.
אומנם הייתה שמש בשמיים, אבל הרוח הייתה כל כל חזקה עד שהוא לא היה יכול אפילו לשמוע את חברי קבוצתו שעמדו כמה מטרים ממנו.
"לחדר הלבשה!" הוא צעק, אבל הוא ראה שאף אחד לא שמע אותו, לכן סימן לכיוון חדרי ההלבשה והתחיל לרוץ,  וכולם באו אחריו.
הוא נכנס לחדר ההלבשה, וכשאחרון השחקנים נכנס הוא נאבק עם הדלת לכמה שניות, ואז למרות הרוח הצליח לסגור אותה.
"וואו, איזה רוח!" קרא דן והוריד את הכובע משיערו.
"אה, כן? תגיד לי משהו שאני לא יודע", ג'יימס רטן והסתכל מהחלון הקטן על המגרש.
הילדים התחילו להגיע, רצים בראשים מורכנים תחת הרוח החזקה למושבים שלהם.
"טוב, תחליפו בגדים ונצא", הוא אמר והשחקנים לבשו את הגלימות האדומות-זהובות והסתדרו מאחוריו במין ראש חץ, ויצאו למגרש לקול תשואות הקהל.
"וגריפינדור, בהנהגת ג'יימס פוטר!" הוא שמע את הפרשן אומר.
קולו לא אבד ברוח רק בגלל המקרופון שהגביר את קולו פי כמה וכמה.
"קורין מרון, צ'לסי ברוק, פיטר הייסלר, דן פארקר, מייק ניוטון, והתוספת החדשה, אליסון סטיבנס!"
"קפטנים, ללחוץ ידיים", מדאם הוץ', השופטת אמרה, והוא לחץ ידיים בנוקשות עם הקפטן של סלית'רין.
"לעלות על המטאטאים!" מדאם הוץ' הכריזה, ואז, הוא בקושי שמע את השריקה שלה, אלא יותר ראה אותה שורקת, הם עלו לאוויר.
ההרגשה הייתה נהדרת, כמו תמיד.
הוא עלה גבוה גבוה, מעל שאר השחקנים וסרק את המגרש בעיני נץ בחיפוש אחר הסניץ', אבל משהו הפריע לו.
הוא לא יכל להשאר במקומו יותר מכנה שניות, כי הרוח ישר הסיטה אותו ממקומו.
"וקליעה ראשונה לגריפינדור!" הפרשן קרא והקהל הריע.
הוא הסתכל לעבר החישוקים של סלית'רין וראה את צ'לסי מניפה ידיים בניצחון.
הוא חייך לעצמו וצלל לכיוון השני.

זה הפך למשחק הארוך ביותר שהוא אי פעם השתתף בו.
הוא כבר היה נוקשה לגמרי מהישיבה על המטאטא, ויתר משרצה לתפוס את הסניץ' כדי להצח, הוא רה לתפוס אותו כדי לגמור כבר עם המשחק הזה.
"מאה חמחישים-מאה לגריפינדור!" הפרשן קרא, וג'יימס היה גאה בקבוצה שלו.
למרות שחשש, אליסון השתלבה בקבוצה מעולה, וגם קלעה כמה סלים בעצמה.
הוא המשיך לעופף לכאן ולכאן, א הסניץ' פשוט נעלם מעיניו.
הוא לא ידע עוד כמה זמן הם המשיכו לשחק, או מה היו הנקודות, עד שסוף סוף ראה את הסניץ'.
הבזק זהוב, נפנוף כנפיים, ממש ליד עמודי הער של גריפינדור!
"ונראה שפוטר מצא את הסניץ'!" הפרשן הכריז ורחש של התרגשות עבר בקהל.
פתאום הוא הרגיש יותר מששמע את רגולוס בלק מאחוריו.
היה ביניהם ער גדול, אך הוא צמצם אותו במהירות.
"זה שלי, זה שלי, זה שלי", הוא מלמל לעצמו, עיניו לא זזות מהכדור הקטן, אבל לפתע הוא שמע שריקה ליד אוזנו הוא לא היה צריך להסתכל כדי לדעת שזה מרביצן שעומד לפגוע בו.
הוא זז כמה סנטימטרים מהמסלול שלו ונתן למרביצן לעבור אותו, אבל גם נתן לרגולוס הזדמנות מעולה לעקוף אותו, וזה בדיוק מה שעשה, ועכשיו הוא היה פניו.
"לא, לא ,לא..." הוא מלמל לעצמו, נואש, מנסה לגרום למטאטא שלו לזוז יותר מהר, אבל זה נגמר.
רגולוס תפס את הסניץ'.

הפרק הקודם		הפרק הבא