הכתם האנושי

מתנצלת על ההמתנה הארוכה. לצערי אני לא צופה שהפאנפיק יתעדכן לעיתים קרובות יותר, בשל מחסור גדול מאד בזמן לכתיבה =\

19

סוורוס

היה זה ליל כל הקדושים כשלילי פוטר הקישה על דלת בית ילדותו של סוורוס. אביו של סוורוס, שבדיוק עסק בהכנת תה, סיים למזוג לספל היחיד שעל שולחן המטבח וניגש לפתוח את הדלת.

סוורוס, שהיה שקוע בעיתון אותו הבוקר, לא התעניין במבקר, מניח שאלה כמה ילדים מוגלגיים מרגיזים שהחליטו לנסות למתוח את גבולותיו של אדון סנייפ הזקן והמרושע, שאף פעם לא חילק ממתקים בליל כל הקדושים. הוא לגם מהתה שאביו הכין והעביר עמוד בעיתון בעוד הדלת נפתחת אל המולת הצחוק והצעקות הילדותיות שמילאו את רחובות מעוז ספינר.

"שלום, אדון סנייפ." סוורוס קפא למשמע הקול הנשי הנעים.

"מה את רוצה?" קרקר טוביאס סנייפ.

"תהיתי האם אתה יודע את הכתובת החדשה של סוורוס," היא אמרה, נשמעת קצת לא בטוחה בעצמה. "רציתי לדבר איתו, פנים מול פנים... אבא שלי נפטר..."

סוורוס הניח את העיתון על השולחן במתיחות ורכן קדימה. כשעשה זאת יכול היה לראות את השתקפותה של לילי במראה הקטנה והמאובקת שבחדר הכניסה, והיא לא יכולה הייתה לראות אותו. היא נראתה חיוורת למדי, וחיבקה את עצמה כנגד צינת הסתיו במעילה. למשמע רשרוש העיתון, היא הציצה אל המסדרון. "יש כאן מישהו? אני מצטערת מאד להפריע..."

"אין פה אפ'חד," השיב טוביאס סנייפ, מנגב את אפו בשרוולו המטונף. "ואנ'לא יודע כלום מהממזר הזה. אל תבואי לפה יותר."

"רגע, בבקשה - " אמרה לילי כשאביו של סוורוס ניסה לסגור את הדלת, אבל הוא התעלם ממנה והותיר אותה בחוץ.

חש הקלה, סוורוס קם וניגש אל הדלת, מציץ בזהירות דרך העינית. לילי נותרה לרגע על מפתן הדלת ואז הלכה, נבלעת בין מנורות דלעת שהאירו את החשכה בעליזות וקבוצות של ילדים המתרוצצים בתחפושות מגוחכות.

היה עליו לעזוב כבר מזמן. בזה הרגע לילי כמעט חשפה את השקר שלו בשנית. הוא נזף בעצמו על שדחה את המעבר בשל העומס בעבודה, ולמען הביקורים הדחופים של לילי אצל אביה. אך כעת, כשהזקן מת, הוא ידע שאין לו טעם להישאר שם יותר; הוא לא יוכל יותר לצפות בה מטיילת בגינה מחלון חדרו. עליו לעזוב את עיר ילדותם, כפי שהיא עשתה.

בזה הרגע ממש היא בוודאי התעתקה אל ביתה שבכפר, ובעוד רגע בעלה יעטוף אותה בחיבוק מנחם, והם יבלו את החג יחדיו מול האח, מנחמים זה את זה ומתכננים את חייהם המשותפים...

אבל לילי רצתה לדבר איתו, וזאת הייתה סיבה בשבילו לצאת מגדרו. היא בקושי כתבה לו מאז חתונתה, וסוורוס, שלא רצה לעמוד בינה לבין הגבר שאהבה, נסוג ונמנע גם הוא מלכתוב. הוא למד מזמן שמומלץ לו לא לנסות לעמוד בדרכו של ג'יימס פוטר, במיוחד על מנת להשיג משהו שלעולם לא יהיה שלו.

אביו חזר למטבח והחל לנקות אותו, כפי שעשה כל אותו היום, לא מודע בכלל לקיומו של בנו בבית. לסוורוס לא הייתה סבלנות לתת לו הנחיות חדשות – היה עליו לדבר עם לילי.

האח הקטנה שבבית נחסמה בלבנים ובבטון על ידי אביו, בתקופה בה עבד יותר ושתה פחות, על מנת לנסות ולהרחיק את הקסם מביתו באופן סופי. לכן היה עליו להשתמש באח שבמשרד. הוא ידע שהוא יהיה ריק, מכיוון שמעסיקו העניק לכל עובדיו ערב פנוי, והוא הבין, כשקלט במקרה קטעי שיחה כשאירח אדון בעל מעמד במשרדו, שאוכלי המוות מתכננים אסיפה גדולה לכבוד החג.

הוא עטה את מעילו והתעתק מייד, לא טורח אפילו לסגור את הכפתורים כנגד הצינה. משרד הקסמים היה ריק, מלבד כמה עובדים זוטרים אחרונים שחלפו באולם הפולו מידי פעם, בדרכם הביתה לאחר יום עבודה ארוך, לחגוג את החג עם משפחתם.

סוורוס עלה במעלית לבדו. גם המחלקה הייתה שוממת לחלוטין – אפילו מזכיר אחד לא נראה מתעופף באוויר. הוא נכנס למשרד של אדון אברי ומצא אותו ריק, כצפוי.

הוא החליט שאם מישהו ייכנס ויפתיע אותו, יגיד שבא לאסוף כמה מסמכים, והדליק את האח. כשהאש הגיע לגובה הרצוי, פיזר לתוכה קמצוץ אבקת פולו ואמר בקול ברור את כתובת ביתה החדש של לילי לפני שהכניס את ראשו ללהבות.

הוא הסתחרר זמן קצר, ואז מצא את עצמו מביט מבעד למסך של להבות בסלון ביתי נעים, ממקום קרוב מאד לרצפה. לא היה שם איש. הוא חיכה זמן מה, אוסר על עצמו להתייאש, אם כבר עשה את כל זה על מנת לשוחח איתה.

בדיוק כשהכאב בברכיו החל להציק לו, דלת נפתחה היכן שהוא בבית ולילי הופיעה בסלון, לבושה במעיל וצעיף ואפה וורדרד מקור.

"סוורוס," היא אמרה בהפתעה וכרעה על ברכיה מול האח. "כמה זמן אתה פה?"

"שלום, לילי," הוא אמר. "רציתי לאחל לך חג שמח."

"גם לך," היא אמרה ונכשלה לחייך. "בדיוק הייתי אצל אבא שלך. חיפשתי אותך..."

"באמת? בשביל מה?"

"רציתי לדבר איתך," היא אמרה והתיישבה על השטיח, מתעסקת ברוכסן התיק שלה. "אני... זקוקה לחבר לאחרונה."

"קרה משהו עם בעלך?"

"ג'יימס? הו, לא, לא. זה לא קשור אליו... פשוט... אבא שלי נפטר. ממש עכשיו, בבית החולים..."

"אני מצטער," אמר סוורוס, מעמיד פנים שזו הפעם הראשונה שהוא שומע את החדשות האלה. "אני מקווה שהוא לא סבל."

"הו, אני לא יודעת. לא שאלתי." לילי העבירה יד על פניה. "פשוט עזבתי. ידעתי שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן, אבל כשהגעתי לבקר אותו והוא ופטוניה לא היו שם בכלל, עדיין פחדתי שהגרוע מכל קרה... ואפילו לא הספקתי להגיד לו שלום..."

סוורוס ידע שאדון אוונס לא היה מכיר את בתו שלו אם הייתה רוכנת מעל מיטת הגסיסה שלו על מנת להיפרד ממנו בפעם האחרונה, אך לא ציין זאת באוזניה של לילי. היא המשיכה להעביר את ידיה על פניה, אך סוורוס לא ראה דמעות.

"פטוניה מתכוונת למכור את הבית עכשיו," היא סיפרה לו, למרות שזה לא עניין אף אחד מהם. "היא ובעלה יעברו דירה. אני לא חושבת שאני אראה אותה אחרי זה..." לדעתו של סוורוס זה לא היה הפסד גדול. "אני רוצה שתבוא להלוויה, אבל אני לא יודעת איך ג'יימס יגיב. הוא לא היה מרוצה כשראה אותך בחתונה – "

"שמתי לב," אמר סוורוס במרירות. קשה היה להפסיד את ההבעה על פניו של פוטר כשלחץ את ידו, ואת מבטי הנאצה שנתן בו סיריוס בלק. "אבל ההלוויה, כמו החתונה, היא שלך. רק את זכאית להחליט מי יוזמן אליה."

דמעה נצצה על לחיה של לילי. "אתה תבוא?"

"אם תרצי אותי שם."

"אני רוצה," אמרה לילי, ועכשיו דמעות זלגו על פניה בחופשיות. היא חייכה, כאילו היא לא מבחינה בהן. "אני שמחה כל כך שהתקשרת... תוכל לתת לי את הכתובת שלך, כדי שגם אוכל להתקשר אליך?"

"אין טעם," הוא שיקר. "אני כמעט אף פעם לא בבית. עדיף שתתקשרי למשרד ותבקשי לדבר איתי. אני פה רוב שעות היממה. אני במשרד עכשיו, למען האמת."

"בליל כל הקדושים?" היא החמיצה פנים וניגבה את ענייה. "במקום לחגוג?"

"יש לי הרבה עבודה."

קול נשמע מאחורי לילי והיא הפנתה את ראשה. "זה בטח ג'יימס. אני צריכה לספר לו..."

"כמובן," אמר סוורוס ביובש. הוא ידע שהיא לא רוצה שבעלה יתפוס אותה משוחחת עם אויבו הגדול.

"אנחנו נשמור על קשר," היא הבטיחה לו, ולמרות דמעותיה, חייכה.

"כמובן," הוא אמר שוב, ונסוג מהלהבות.

המשרד של אדון אברי נדמה חשוך וקריר להחריד יחסית ללהבות. סוורוס קם, לקח את מעילו מהשטיח, ויצא, מאפשר ללהבות לגווע מאחוריו. הוא תמיד סיים שיחות עם לילי בתחושה מעורבת של סיפוק ואכזבה.

מיס רוקווד עמדה מול הדלפק שלה, מעיינת במסמכים. היא הרימה את ראשה כשיצא, וחייכה אליו. "חשבתי ששמעתי מישהו."

"הייתי צריך כמה מסמכים בשביל אדון אברי," הוא שיקר וסגר את הדלת.

"גם אני נזכרתי בעבודה שאני צריכה לעשות," היא אמרה, והוא לא הבין את המבט שנתנה בו מעל לספל התה שלה. "לאן אתה הולך עכשיו? לחגוג עם המשפחה?"

"אין לי משפחה," הוא אמר. "ומה איתך? את לא רוצה לבלות עם המשפחה שלך? העבודה בוודאי סובלת דיחוי."

"אני מניחה שכן," היא אמרה, מביטה במסמכים במן עצבות. "אבל אני לא נהנית מהחגים. אני תמיד מרגישה זרה בקרב משפחתי."

"נוצר בי הרושם שאת ואחיך קרובים," שיקר סוורוס, נע לכיוונה.

הם הלכו ונהיו קרובים יותר בכל יום. זה היה רק טבעי, להתחשב בשעות המרובות שבילו בעבודה זה לצד זו. אם היה מישהו במשרד הקסמים שסוורוס יכול היה לסמוך עליו, זו הייתה היא. קצת כמו לילי בצעירותם, היא התייחסה אליו כגבר מן השורה, ולא כיצור חריג ולא מובן. ייתכן שמסירותה לעבודתם המשותפת היא שדחפה אותה לנהוג כך.

"במובן מסוים, אני מניחה שכן... אתה יודע, כאחותו הגדולה, תמיד דאגתי לו. קצת כמו אימא שנייה. אבל אנחנו רק אחים למחצה, ידעת? כשאימי נפטרה אבי עוד היה צעיר יחסית. הוא אהב אותה – כך לפחות הוא סיפר לי – אבל המשפחה לחצה עליו לשאת אישה שנייה על מנת ללדת ילדים נוספים... וכך הגיע אוגוסטוס לעולם. תמיד חשתי שאימו לא אוהבת אותי במיוחד, למרות שכילד, הוא היה קשור אלי מאד." היא נשענה על הדלפק, פונה אליו. "לפעמים אני מרגישה ששלושתם הם המשפחה – אם, אב, ובן – ואני רק זרה שגרה איתם."

היא כבר סיפרה לסוורוס כיצד קיבלה על עצמה עבודה שלכאורה לא הלמה את סטטוס הדם שלה רק על מנת לעבוד, ולא להישאר בבית ולחכות למחזרים. למרות חיצוניותה העדינה ואופייה השקט, מיס רוקווד ניחנה בצורך מסוים לא להיות נשלטת על ידי אחרים. סוורוס ידע שאצל אישה זו תכונה שקל יהיה לו לנצל לטובתו, אם יעשה זאת נכונה.

הוא אחז בפרק ידה כששבה לדפדף במסמכים. "תחגגי את החג איתי."

היא הסמיקה מאד, ועזבה את המסמכים בנכונות מיידית. הוא מעולם לא חלם שיצליח להשפיע על אישה בקלות שכזו. או שמיס רוקווד הייתה עיוורת, או שהוא לא היה דוחה כפי שהתלמידים בבית הספר גרמו לו להאמין.

הם לקחו את המעילים שלהם והתעתקו לסמטת דיאגון, שם החגיגות היו בעיצומן. מנורות דלעת בכל הצורות והגדלים האירו את הרחוב הארוך והמתפתל באור מרצד ועליז, ולהקות עטלפים התעופפו מעל לים המצנפות הצבעוניות המסורתיות. קוסמים ומכשפות מכל הארץ הגיעו ליריד ליל כל הקדושים של סמטת דיאגון, ומילאו את הסמטה בפנים זוהרות ובקולות פטפוט וצחוק מחרישי אוזניים כמעט.

סוורוס ומיס רוקווד הלכו בין האנשים בשתיקה. סוורוס לא היה מסכים להודות בפני איש מלבד עצמו שהוא חש נבוך מאד באותו הזמן. למרות היותה של מיס רוקווד קלף משחק עבורו ותו לו, היא עדיין הייתה אישה שהסכימה לבלות איתו את הערב, וסוורוס מעולם לא לקח חלק בפגישה מהסוג הרומנטי עם אישה. הנערה היחידה שהוא אי פעם שהה לבד בחברתה הייתה לילי, והיא מעולם לא ראתה בו יותר מאשר חבר.

מיס רוקווד הציעה שיאכלו משהו, וסוורוס הסכים. הוא הלך אחריה אל דוכן גלידה, שניצב ליד להקת רחוב עליזה של קוסמים ומכשפות מאורכי אף, אשר נגנו מוזיקה מחרישת אוזניים. מיס רוקווד הזמינה שני גביעי נייר של גלידה כחולה וירוקה, עמוסה עכבישי סוכר מתרוצצים.

הם תפסו שולחן עגול ואכלו בעודם צופים בעוברים והשבים המוזרים והססגוניים. היה רועש מכדי לדבר. הסתבר שהגלידה הייתה בטעם תפוח ואוכמניות, ועכבישי הסוכר המשיכו להתרוצץ על הלשון זמן קצר לפני שנמסו. סוורוס לא זכר מתי בפעם האחרונה אכל גלידה. זה היה פחות טעים משזכר.

לאחר שסיימו המשיכו לטייל. הם חלפו על פני כחצי תריסר דוכנים של מגדי עתידות ונביאים; בכל אחד מהם הוצבה מראה, וטור ארוך של נשים צעירות השתרך מאחוריהם, כולן משתוקקות לזכות בהצצה בפניהם של בעליהן לעתיד. הם עצרו לבחון דוכן בו נמכרו ספרי כישוף עתיקים, שהכילו קסמים ושיקויים מסובכים וכמעט חסרי תועלת שכבר עברו מן העולם. מיס רוקווד קנתה את אחד מהם, והחזיקה אותו במשך כל הערב כשהוא בולט מחוץ לתיק שלה.

ככל שהמשיכו ללכת, כך השאירו מאחור את מופעי הרחוב ואת הדוכנים, והגיעו לאזורים שלווים יותר, בהם רק כמה פונדקים ומסעדות היו פתוחים, ומבעד לחלונות הבתים ניתן היה לראות משפחות מסורתיות שהתאספו מסביב לאח על מנת לספר אגדות קוסמים עתיקות.

מיס רוקווד עצרה ליד חנות כלבו קטנה שהוציאה לרחוב כמה מוצרי חג על מנת לפתות מבקרים שתעו מחוץ ליריד. היא בחנה שורה של מצנפות מצועצעות, ואז לקחה אחת עם שוליים רחבים במיוחד והניחה אותה בשובבות על ראשו של סוורוס.

"הולם אותך," היא אמרה לו בצחקוק. הוא חש שפניו מתחממות בעודו מחזיר את המצנפת למקומה.

"נהניתי מאד הערב," היא אמרה לו בעודם ממשיכים ללכת ללא מטרה. אוזניו של סוורוס צלצלו בשקט היחסי אחרי המולת היריד.

"גם אני," הוא אמר, וזה לא בדיוק היה שקר.

"הלוואי שלא הייתי צריכה לחזור הביתה." משום מה היה נדמה לו שהיא הולכת בזיגזגים – מתקרבת אליו, מתרחקת קצת, מתקרבת אליו עוד יותר, ומתרחקת קצת...

"אולי את צריכה למצוא דירה משל עצמך," הוא הציע, קצת בטמטום. כך חש.

"אבא לעולם לא ירשה את זה. מי שמע על אישה צעירה שמתגוררת לבדה, בלי בעל?" היא אמרה במרירות. "וגם ככה אני מביישת את אוגסטוס מספיק בכך שאני עובדת כמזכירה של אחד החברים שלו מ... אתה יודע, המעגל," היא אמרה את המילה כאילו היא מדברת על דבר מה כמעט קדוש. "הוא לא צריך שכולם ידעו שאחותו הולכת להיות רווקה זקנה..."

היא נתנה בו מבט מוזר מאד, מערער כמעט, שהזכיר לו היכן הוא נמצא, ולמה, ושעליו לפעול.

"את לא צריכה לחיות לפי הדרך שאביך ואחיך מכתיבים לך," הוא אמר לה. "את צריכה לדאוג לאושר שלך, לא לזה של אחיך. הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו. את כבר מזמן לא האימא השנייה שלו."

"לך קל לדבר. לך אין משפחה..." לפתע היא נשכה את שפתה והביטה בו בעניים כהות, גדולות, שנראו כעיני איילה מבוהלת מאחורי זגוגיות משקפיה. "אני כל כך מצטערת, זה חוסר רגישות איום מצידי..."

"לא. זה בסדר." הוא עצר, והיא נעצרה מולו. הם עמדו בין פתח של סמטה שקטה לבין חזית של חנות סגורה.

לפעמים טיפול במצבים אנושיים רגישים דמה מאד לרקיחת שיקויים – הייתה דרושה רגישות גדולה מאד למצב על מנת לדעת מה הוא הצעד הבא הנחוץ על מנת להשיג את התוצאה המושלמת. לשמחתו של סוורוס, הוא ניחן בכישרון גדול מאד לרקיחת שיקויים, והוא ידע שכעת רק קמצוץ של כנות יעשה את העבודה.

"למעשה, יש לי אבא. אנחנו לא בקשר. הוא... מוגל."

מיס רוקווד הביטה בו ברחמים. "לכן שינית את שמך?"

"כן. הוא לא אוהב קסמים במיוחד. אימי בילתה את רוב חייה בכניעה לדרישות שלו לא להכניס קמצוץ של קסם הביתה, אבל אני לא, וטוב שכך. הלכתי להוגוורטס, הפכתי לקוסם מצטיין, השגתי עבודה מצוינת, ואני רק התחלתי לטפס – "

היא אחזה בעורפו ונישקה אותו. ריח גופה, מעורב בבושם מתקתק, הכה בו כמו גל, מבלבל אותו ומטביע אותו.

היא התנתקה ממנו לאחר רגע, פנייה סמוקות. למרות רוחו, סוורוס גילה שגם פניו שלו חמות מאד. הוא חש תחושת רתיעה לא ברורה ממה שזה עתה התרחש. הוא נמנע מלהביט בפנייה.

"אתה... מעורר השראה," היא אמרה.

"אני מודה לך," הוא השיב, וחש שאם לא יפגע במטרה כעת, לעולם לא תהיה לו הזדמנות טובה יותר. "שמעתי ששיקרת בשביל אחיך בבית הדין של הקסמהדרין."

מיס רוקווד הסמיקה - הפעם מבושה, ולא מעונג. "איך - ?"

"שמעתי אותו מתרברב בכך בפני אוכלי המוות האחרים," הודה סוורוס. "את לא צריכה לעבור על החוק בשבילו."

"מה אתה אומר, אדון פרינס?" מיס רוקווד מוללה את רצועת תיקה, מתרחקת ממנו מעט. "שאני צריכה להתוודות? להסגיר את אחי?"

"אנא, קראי לי סוורוס."

הרתיעה שלה התמוססה מייד למשמע ההצהרה הזו. המרחק הדמיוני שנוצר ביניהם לאחר הצעתו הצטמצם, והם שוב שהו באינטימיות מטרידה.

"תעשי מה שאת רואה לנכון," הוא אמר לה, אבל הדברים האלה כבר לא שינו דבר. הרעל שטפטף באוזנה כבר חדר לגופה, והחל לעשות את עבודתו. בקרוב מאד היא תתוודה, הקסמהדרין יכיר בתביעתה של לילי, ואוגסוטוס רוקווד יוכרז כפושע נגד משרד הקסמים. ממקומו באזקבן, לא יוכל לעשות דבר על מנת לפגוע בה, ותשומת הלב התקשורתית תהיה מרוכזת בה עד כדי כך שאף אוכל מוות לא יעז לנסות לנקום, גם אם מישהו מהם העריך אותו כהוא זה.

"אתה אכן מעורר השראה," היא אמרה לו והברישה את מעילו.

הוא הכין את עצמו, כאדם העומד להערות לקרבו מאכל שנוא במיוחד, ונישק אותה. היא נישקה אותו בחזרה, בהתלהבות מסוימת. המחווה הייתה אמורה להיות מושכת ונעימה, אבל משהו בה הגעיל אותו בצורה שהוא לא ידע להסביר. בעוד שפתיה של מיס רוקווד מלטפות את שפתיו, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על לילי פוטר.

הפרק הקודם		הפרק הבא