האמת הנוראה מכול

XIX: קיר הפרדה

ג'יני הסתכלה לכיוון הארי, מבולבלת. הוא ישב בצד השני של החדר, ולידו ישבו עוד כמה אנשים שדיברו עם אסירים, האסירים ישבו מהצד של ג'יני. ג'יני התישבה במקומה והסתכלה על החורים שבחלון הזכוכית, היא רצתה להכניס את קצות אצבעותיה ולגעת בצד השני, בצד החופש. ובהארי.

"מתאים לך כתום."

"מ-מ-ה אתה עושה כאן? לא סיפרו לך?"

"סיפרו לי מה? שאת הולכת לבלות פה הרבה מאוד זמן?" הוא גיחך. אבל ג'יני יכלה לסבול את העלבונות שלו, היא רצתה לסבול אותם. הוא באמת לא יודע, לא סיפרו לו? לא סיפרו לו שהרמיוני התעוררה? רגע.. לא. אני לא יכולה פשוט לספר לו, הוא יקום ויילך מכאן. אני רוצה שישאר איתי פה.

"הארי-"

"אז מה, עכשיו את אומרת שאת מצטערת? שאת לא רוצחת? רגע, אולי תאמרי שזה באשמתי!" קטע הארי את ג'יני. ג'יני רצתה לומר לו שהוא צודק, שזה באמת אשמתו, אך זה לא היה נכון. זאת הייתה אשמתה.

"כי אם כן, תחסכי ממני, שמעתי את זה כבר לפני כמה ימים. את יודעת מה היה ההבדל אז, האם את יודעת ג'יני?" לחש לה. ג'יני שתקה מבוישת ועיניה הסתכלו על רצפת החדר.

"ההבדל היה, שאז היה בך עוד טיפת אנושיות. ההבדל היה, שאז עוד יכולתי להבין אותך. ההבדל היה, שלמרות שהתנהגת בצורה מכוערת, עמוק עמוק בתוך ליבי עדיין אהבתי אותך."

"אתה.. אוהב אותי?" היא פלטה.

"תיד אהבתי אותך. גם כשנהפכת לקנאית, אבל אז, כשרצחת את הרמיוני בדם קר-"

"אני לא רצחתי אותה!" נשמעה צרחה. ג'יני לא יכלה לסבול את זה יותר.

"אה כן?! אז מי כיוון עליה שרביט, מי אמר את הקללה ההיא, מי? מי הסתכל לה בעיניים, ורצח אותה בלי בושה?!"

"היא לא מתה! היא חיה!"

"מה?" אמר הארי.

"הארי.. היא התעוררה לפני כמה שעות.." ג'יני מלמלה, מסתכלת עליו.

"מה?! רגע, את ידעת את זה? את ידעת את זה ובכל זאת לא אמרת לי?!" הארי החל ללכת, ג'יני נכנסה בכל הכוח בקיר הקסמים ונגעה בידו של הארי. הארי הסתובב והסתכל עליה.

"אני רוצה שתישאר איתי כאן, רק עוד קצת, רק עוד כמה דקות, בבקשה." ג'יני התחננה. השומרים תפסו את ג'יני וג'יני נאבקה בהם בכל הכוח, והסתכלה על הארי. הארי לא הושיט את ידו לג'יני, הוא לקח את ידו שאחזה בה והסתכל עליה.

"הו ג'יני.. את בישלת את זה לעצמך. הגיע הרגע שתאכלי את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא