עתידנו

חודש חמישי, ה-13 בפברואר

"היי, הרמיוני," רון חייך.

"רון, מה אתה רוצה? אתה מתקשר כל דקה. אני בסופר בקצה הרחוב, אתה יודע."

"כן, רק רציתי לבדוק מה... מה שלומך."

"אני מסתדרת מצוין," גלגלתי את עיניי, "ואני בטוחה שעוד דקה תתקשר אליי שוב ואני אסנן אותך. רון, אני בסדר. אני לא בחודש תשיעי," לחשתי בחצי חיוך, "אז אל תתקשר יותר. אוהבת." ניתקתי את השיחה והכנסתי את הנייד לתיק הצד החום והמקולף שלי. הייתי לבושה באין ספור שכבות, בטני בולטת מעט, נורמלי לגמרי. הכנסתי עוד תפוח לסל, צבע שהזכיר לי את עיניה של הנערה שעמדה בדלפק ושוחחה עם ידידיה.

דלת ה'מיני-סופר' נפתחה. מעניין. לא נכנסים לפה הרבה אנשים.

הרמיוני לא ענתה בנייד. שאלות תקפו אותי, וסירבתי לחשוב עליהן. ועל התשובות שלהן. אבל... אולי קרה לה משהו? אני זה שאמור להגן עליה! אני בעלה!

"רון? הכל בסדר?" נבהלתי. זה רק דמיאן, רון. שיערו היה פרוע, הוא לבש חולצה ארוכה, כחולה ודקה וגופיה ארוכה מתחתיה. הוא נראה מודאג. עוד שבוע הוא בן 11. "היי, חבר." נשכתי את שפתיי. הוא מצטרף אליי ויושב בספה. "מה קורה?"

"סתם, הרמיוני לא עונה לי," אמרתי בדאגה ומיהרתי להוסיף בקול רגוע: "אבל אל תדאג. אני בטוח שהכל בסדר..."

"תתקשר אליה עוד פעם." מסכים. הוצאתי את הנייד מכיס הג'ינס שלי ולוחץ על כפתור החיוג המהיר. "השיחה מועברת לתא הקולי... היי, הגעתם לפנלופה קלירווטר... אני סתם צוחקת. זאת הרמיוני גריינג'ר... תשאירו הודעה אחרי הבייייייפ..." 

לא עונה.

"לא עונה?" שאל דמיאן. הנדתי בראשו לשלילה וסידרתי את הסוודר הירוק שהיא סרגה לי. "אני יורד. אתה נשאר."

"למה אני לא יכול ללכת איתך?" הוא אמר, ואז ליבי התכווץ, "אמרת שאתה בטוח שהכל בסדר."

"אני לא מתווכח איתך עכשיו, בסדר?" פרעתי את שיערו ופלטתי צחוק קצר. זה שיפר את הרגשתי במעט. דחפתי אותו. "לך לצחצח שיניים. תנעל את הבית בלחש שלימדתי אותך, כן?"

"כן," הוא אישר. הוא קיבל את המכתב מוקדם מהצפוי, אכן ב-27 באוגוסט לפני מספר חודשים, בחתונה של הארי וג'יני. "ביי, רון."

כיווצתי את שפתיי. "ביי, צרות." הוא סגר את הדלת. התקדמתי לכיוון ה'מיני-סופר', כפי שהרמיוני קוראת לו, כי הוא באמת די קטן. כמו מכולת בינונית כזאת...

פתחתי את הדלתות. היו שם ארבעה בני נוער.

אחת. שיערה חלק, שחרחר ובלונדיני בקצוות. השיניים שלה מושלמות, יש לה עגיל ירוק באף ושחור באוזן, אך שיערה מסתיר אותו. יש לה משקפיים מלבניות, צרות, מעטן דק והן כסופות, ריסיה ארוכים ועיניה כחולות ובהירות.

שני. נער גבוה, שרירי וחסון. שיערו שחור ופרוע, עיניו כחולות, חיוכו ערמומי. הוא מחבק את הנערה בעלת השיער הקצר, היא בוכה לחזהו. 

שלישית. מישהי בלונדינית, שיערה הארוך אסוף לצמה עבותה ומקורזלת, עיניה ירוקות כתפוח, היא בוכה. היא נמצאת מאחורי הדלפק, שעונה על הקיר בפחד.

רביעי. שיערו ג'ינג'י. לא, לא אדמוני. ג'ינג'י בהיר ופרוע, אפו ארוך ועקום מעט, שפתיו צרות, מבועת.

"הו, אלוהים!" קרא הנער הגבוה. הנערה שבכתה לחזהו פסקה כששמה לב אליי.

"מה קרה פה?" שאלתי, מכווץ את גבותיי.

"מישהי הייתה פה!" הנערה הבלונדינית מחתה את דמעותיה, "מישהי בהיריון, נדמה לי... ו-וחטפו אותה!" היא פרצה שוב בבכי. הנער הג'ינג'י הצמיד אותה לכתפו. הנער הגבוה דיבר. "מישהי הייתה פה, אדוני," יש לו מבטא אמריקאי מובהק. "מישהי הייתה פה... בהיריון," הוא התנשף וניער את ראשו, "אנשים היו פה. עם מסיכות שחורות... עשינו כל מה שיכולנו כדי להציל אותה... הן לקחו אותה, אדוני."

"היא הייתה היחידה בחנות," משכה באפה הנערה בעלת השיער הקצר, "אני לא מאמינה שחטפו אותה... הם... הם היו אנשים עם תלבושת שחורה ומסיכות. הם יצאו כמו רוח... כמו קסם."

"אוכלי מוות." השלים אותה הנער הגבוה בלחש. מה?... מה? איך הוא יודע מי חטף אותה? איך הוא יודע מה אלה אוכלי מוות, לכל הרוחות?

"זה סיפור ארוך, אדוני,"

"לא, רגע... אתם... אתם קוסמים?"

"כן," ענה הג'ינג'י בהיסוס. "גריפינדור. כולנו."

"גריפינדור." נשכתי את שפתיי ונמנעתי מלחייך. "אני הולך למצוא את אשתי."

"רגע אחד, זאת אשתך?" שאלה הבלונדינית בתדהמה. 

"כן, ואני הולך להציל אותה. אני רון, דרך אגב. רון וויזלי."

"קייט מייטרה." הציגה את עצמה הנערה הבלונדינית. לאחר מכן הגבוה דיבר. "לוקאס גולדברג. ניו - יורק."

"אלסקה דוסון. ניו - יורק." אמרה הנערה בעלת השיער הקצר, ואז הג'ינג'י אמר:

"פיטר קים... מנצ'סטר."

"אתם יודעים לאן לקחו אותה?" שאלתי, אחרי שלחצתי את ידם וכולם נרגעו קצת. 

"לא ראינו לאן," אמר לוקאס. "אבל אנחנו יודעים מי אלה היו... למרות שאלה היו אוכלי מוות."

"מי?"

"הם הכריזו על השמות שלהם. ניסינו מה שיכולנו בשביל לעצור אותם, באמת מר וויזלי, אבל הם כמעט הרגו את פיטר..." אלסקה לא מצמצה, "אז... אלה היו לוציוס מאלפוי והיילי טווין."

"מאלפוי בכלא," הנדתי בראשי כלא מאמין. "הוא בכלא."

"הוא הצהיר על זהותו," משכה קייט בכתפיה, "למה לו לשקר?"

הפרק הקודם		הפרק הבא