האויב האחרון

עבר די הרבה זמן, אני יודעת, אבל באמת רציתי שהפרק הזה יהיה הכי טוב שאני יכולה לעשות אותו.

פרק 18: היום בו מתתי

לילי חלמה שהיא שוב בבית שלהם במכתש גודריק. שום דבר לא השתנה שם, כאילו לא עבר יום מאז יום חתונתם.

החלונות הרחבים שצפו אל הגינה האירו את החדרים באור בהיר. הארי ואמילי היו שם, בגיל בו הם היו בהווה. לילי לא התעכבה על העובדה שאף אחד מהם לא ראה, או לפחות לא זוכר, את הבית הזה.

ארבעתם ישבו בסלון – היא, הארי, אמילי וג'יימס – אבל לילי לא הצליחה להינות משלוות אחר הצהריים הקיצי. היא הייתה מלאה פחד, יודעת שבכל רגע צל ייפול על העולם וכל זה ילקח ממנה.

החלום השתנה, והפחד שלה התממש. זה כבר לא היה אחר צהריים קיצי, אלא לילה סתווי קר. דלת הכניסה נפתחה באיטיות, ולילי כל כך פחדה לראות מי עומד בפתח שהיא לא העזה להסתכל. אבל היא ידעה – זה היה הוא.

"קחי את הארי ותברחי!"

לפתע המטאטא של הארי היה בידו, והוא ואמילי טיפסו עליו וברחו בתעופה דרך החלון. לילי חשה הקלה רגעית, יודעת בדרך לא דרך שהם הגיעו למקום מבטחים.

החלום שוב השתנה. עכשיו היא הייתה בחדר של הארי. בנה התינוק בכה בזרועותיה, כאילו הוא יודע שמשהו נורא עומד לקרות. היא חשה ייאוש מוחץ. היא ראתה את הארי בורח, מגיע למקום מבטחים, איך ייתכן שהוא שוב נמצא פה?

מישהו עולה במדרגות. היא יודעת שג'יימס מת. נרצח. ועכשיו הוא בא בשבילה – וולדמורט – הוא בא בשביל הארי...

לא... היא לא יכולה לתת לו לפגוע בהארי...

אור ירוק היקף אותה –

לילי התעוררה במיטתה שבכיכר גרימולד, ליבה דוהר. אור קלוש של שחר הסתנן מבין התריסים המוגפים.

היא הזדקפה, חשה את כותונת הלילה שלה נדבקת לעורה מרוב זיעה. כאב חד פילח את חזה כשהיא הבינה שהיא לבד במיטה. הידיעה הברורה והצורבת שג'יימס מת, שהיא איבדה אותו לנצח, מילאה אותה עד שהיא כמעט נחנקה, לפני שהיא הצליחה להזכיר לעצמה שהוא בריא ושלם, ישן שתי קומות מעליה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא חולמת חלום כזה. מאז שהזיכרונות שלה חזרו אליה חלומות דומים פקדו אותה באופן קבוע, והיא התחילה להבין שהיא חלמה אותם עוד הרבה לפני, והכישוף של סוורוס פשוט מנע ממנה לזכור אותם כשהתעוררה.

עד עכשיו היא אף פעם לא הבינה כמה ניחם אותה להתעורר לצד ג'יימס מאותם חלומות. הם לא ישנו ביחד מאז שהוא התוודה בפניה על פשעו; היה קשה להם לשהות באותו החדר בלי להתחיל לריב, במיוחד אם הם היו לבד.

לילי הרגישה פגועה ונבגדת שג'יימס עשה משהו כל כך קיצוני ומסוכן בלי אפילו להתייעץ איתה, אבל רק באותו הרגע היא הבינה למה היא באמת כל כך כועסת עליו. במשך זמן קצר מאד לפני ארבע עשרה שנים – זמן קצר שהרגיש כמו נצח – ג'יימס היה מת בשבילה. היא הרגישה את האובדן בכל תא בגופה, הוא ביתר אותה מבפנים, אבל היא לא הייתה יכולה אפילו להתאבל עליו. היא לא יכלה לעשות דבר מלבד לעמוד שם ולחכות שוולדמורט ירצח אותה ואת הארי.

ג'יימס אף פעם לא חש את התחושה הזו, הוא לא ידע מה זה לאבד אותה באמת. הוא התמודד מול וולדמורט באותו הלילה כשהוא מלא בתקווה שהיא והארי יספיקו לברוח, שההקרבה שלו תבטיח שהם ימישכו לחיות. אולי לכן הוא לא הצליח להבין את עומק הכעס שלה כלפיו – הוא לא הבין כמה זה יהיה נורא עבורה לאבד אותו.

חשה דחף עז לראות אותו, לדעת שהוא בריא ושלם, לילי התעטפה בחלוק הבית שלה ויצאה מהחדר. נראה שאף אחד עוד לא התעורר. היא טיפסה בדממה במדרגות הצרות, חולפת על פני הדלתות הסגורות, עד שהגיעה לקומה הרביעית.

היא הצמידה את אוזנה לדלת חדרו של סיריוס. שום רחש לא נשמע. היא סובבה את הידית בזהירות והציצה פנימה.

החלון היה פתוח לרווחה, מאיר פוסטרים של אופנועים ושל נשים מוגלגיות בלבוש חושפני. ג'יימס ישן במיטה הגדולה שבמרכז החדר, לצד כלב שחור עצום בגודלו.

לילי חייכה לעצמה, רגשות של חיבה וסלחנות מציפים אותה. היא חצתה את החדר מבלי להשמיע קול והתיישבה על קצה המיטה. בשנתו ג'יימס נראה צעיר מאד, סימני הגיל הקלושים שעל פניו מתרככים, ושיערו הפרוע נותן לו מראה כמעט נערי. בלי המשקפיים הוא נראה חשוף, פגיע. היא נגעה בו בעדינות וחשה סיפוק כשהוא ניעור מייד, ממצמץ בעניו באור הקלוש.

"לילי?" הוא מלמל בצרידות.

"בוא לא נריב יותר," היא אמרה.

ג'יימס הזדקף, הישנוניות נעלמת מפניו כמעט מייד.

"אני לא רוצה לריב," הוא אמר, בדבר בשקט כדי לא להעיר את רך- כף. "אני יודע שמה שעשיתי היה לא בסדר. אני יודע שהמטרה לא מקדשת את האמצעים. אבל – "

"זה לא העניין," לילי אמרה, חשה מחנק בגרונה. עצם המחשבה על כך הביאה אותה לסף דמעות. "ג'יימס, בלילה בו וולדמורט מצא אותנו, אני איבדתי אותך. במשך כמה דקות אתה היית מת מבחינתי. זה הרגיש..."

היא לא הייתה מסוגלת לתאר איך זה הרגיש. לא היו מילים שיכולות להתחקות אחרי כאב כזה. אבל היא לא הייתה חייבת, כי ג'יימס כבר הבין. הוא לקח את ידיה ואחז בהן בכוח, מצמיד אותן למצחו במחווה של חרטה עמוקה.

"אני כל כך מצטער, לילי," הוא אמר בכנות. "אפילו לא חשבתי על זה. הייתי מוכן להקריב הכל בשביל המשפחה שלנו, אבל לא חשבתי מה זה יעשה לך... מרלין, אני כזה אידיוט..."

לילי הנדה בראשה אבל לא סתרה אותו. היא הרגישה שאם היא תנסה לדבר היא תפרוץ בבכי.

"מה שעשיתי היה פזיז וילדותי," ג'יימס אמר ברצינות תהומית, "ואני מבטיח – אני לעולם לא אשים את עצמי בסכנה כזו שוב, לא כל עוד תהיה לי ברירה. אני נשבע."

לילי ידעה שהוא לא יכול להבטיח משהו כזה, לא כשוולדמורט שוב צובר כוח, אבל היא בכל זאת קיבלה את ההתנצלות. היא לא הייתה מסוגלת להמשיך את הנתק ביניהם, זה הרגיש כמו להיפרד מאיבר מגופה. לא הייתה להם ברירה אלא לשבת ולפתור את חילוקי הדעות שלהם, כמו שהם עשו תמיד, גם אם זה הרגיש שזה קרע שהם לא יצליחו לאחות.

ג'יימס משך אותה לחיבוק, והיא אחזה בו בכוח ושקעה לתוך מגעו בהקלה. הוא היה שם, הוא היה בחיים, וזה מה שהיה חשוב.

רך כף התעורר מתוך עיטוש. ברגע שהוא הבחין בלילי הוא זקף את אוזניו והפך בחזרה לסיריוס.

"השלמתם סוף- סוף?" הוא אמר, ולמראה חיוכיהם של הזוג הוסיף, "יופי. נמאס לי שקרניים מנסה לחבק אותי בלילה."

"לא חיבקתי אותך," ג'יימס השיב. "ניסיתי לחנוק אותך כדי שתפסיק לנחור."

לילי צחקה. ג'יימס חסר לה כל כך בימים האחרונים.

"למען האמת, יש לי חדשות," היא אמרה, קוטעת את הוויכוח הידידותי של ג'יימס וסיריוס. "דמבלדור הציע לי לקחת את המשרה של המורה להתגוננות מפני כוחות האופל..."

היא מדדה את תגובתו של ג'יימס, זה הביט בה בהפתעה וסקרנות.

"ומה אמרת?" הוא שאל.

"אמרתי כן," לילי השיבה בהתרגשות גוברת.

חיוך הפציע על פניו של ג'יימס. "זה נהדר!" הוא אמר. "זה מה שתמיד רצית!"

לילי התחילה לחייך, ולא הצליחה להפסיק. היא כנראה לא ממש הפנימה את משמעות הדבר כל עוד היא שמרה את החדשות לעצמה. ג'יימס צדק – כשהייתה תלמידה בהוגוורטס, ומאוחר יותר, בזמן המלחמה, היא חלמה ללמד בהוגוורטס יום אחד. היא אומנם לא חשבה שהיא תלמד התגוננות – המקצועות החזקים שלה תמיד היו לחשים ושיקויים – אבל זה בכל זאת היה חלום שהתגשם.

"זה אומר שתעברי לגור בהוגוורטס?" סיריוס שאל.

"ג'יימס לא יכול לעבור איתי, אז כנראה שלא," לילי השיבה. "אני מניחה שאני אחזור לכאן בסוף כל יום."

סיריוס לא אמר דבר, אבל בברור נראה מרוצה.

"אין לי לב להגיד לו שאנחנו רוצים להתחיל לחפש בית," ג'יימס אמר ללילי כשהם ירדו במדרגות לחדרם, זרועו כרוכה סביב כתפיה. היה טוב לשהות שוב בחברתו, גם אם זה הרגיש קצת כמו לגעת בפצע שעוד לא סיים להחלים; הכאב עוד היה שם, אבל הם היו בדרך הנכונה.

"אולי נישאר פה עוד קצת," לילי אמרה, מבינה לליבו של ג'יימס. "אני חושבת שאני מתחילה לחבב את הבית הזה."

קול נפץ נשמע מעליהם – פרד וג'ורג' כנראה שוב עושים ניסויים – ואבק נשר עליהם מהתקרה.

ג'יימס השתעל. "כן, אני רואה מה כל כך מוצא חן בעיניך..."

לילי הייתה במצב רוח נהדר בימים הבאים. היו לה סיבות טובות לכך; היא השלימה עם ג'יימס, וולדמורט ואוכלי המוות עדיין שמרו על פרופיל נמוך, והיא עמדה להיות מורה בהוגוורטס, דבר שזיכה אותה בזכות בה כל אימא לילדים קוסמים חשקה – לראות את הילדים שלה כמעט כל יום במהלך השנה. בפעם הראשונה מאז תחילת הקיץ, היא הייתה מסוגלת לנשום לרווחה ולהרגיש שבאמת ובתמים, הכל בסדר.

אך עמוק בתוכה, דבר מה כנראה נותר לא פתור. היא התחילה לחלום על הבית במכתש גודריק לילה אחרי לילה, משחזרת שוב ושוב את הלילה בו וולדמורט מצא אותם. היא כבר כל כך התרגלה לחלומות שהיא כבר לא חשבה להעיר את ג'יימס ולדבר איתו כשהיא התעוררה בתחושת פחד מטלטל באמצע הלילה.

לילה אחד היא שוב ראתה בחלומה את האור הירוק והתעוררה. כבר לא הייתה בהלה – היא חלמה על כך כל כך הרבה פעמים שלפעמים אפילו במהלך החלום היא הייתה מסוגלת לומר לעצמה שכל זה לא אמיתי – אך הפחד עדיין היה שם, מכביד על חזה כמו אבן עצומה.

יודעת שלא תצליח לחזור לישון בזמן הקרוב, לא אם היא תיתן למחשבות לבוא, היא התעטפה בחלוק בחשכה ויצאה מהחדר בשקט, משתדלת לא להעיר את ג'יימס.

היא אהבה את כיכר גרימולד בלילה. הדיוקנאות הנמים נשמו במקצבים מרגיעים, וראשי גמדוני הבית נראו כאילו הם רק ישנים בשלווה. בחשכה נדמה שאפילו הבית עצמו ישן, והאפלה הייתה כה עמוקה שזה הרגיש כאילו השמש לעולם לא תעלה. זה דווקא מצא חן בעיניה של לילי, שאהבה להרגיש שהזמן עוצר מלכת, גם אם רק לזמן קצר.

היא עשתה את הדרך המוכרת לטרקלין בחשכה כמעט מוחלטת, צליל זמזום מוזר מלווה את דרכה, מתגבר ככל שהיא התקרבה. האור דלת בטרקלין, והארי ישב על אחת הספות, מדפדף בחוסר ריכוז בספר בלוי, בזמן שהסניץ' שהוריו העניקו לו ליום הולדתו מתעופף סביב החדר בזמזום כנפיים זריזות. הוא הבחין בלילי עומדת בפתח וחייך בשמץ ביישנות; לילי ידעה שכל זה עדיין קצת מוזר בשבילו.

"למה אתה לא במיטה?" היא שאלה אותו ברכות, מתיישבת לצידו על הספה המיושנת. מולי עשתה מאמץ אדיר לנקות את הספות והכורסאות בטרקלין, אך הן עדיין פלטו עננות אבק זעירות מידי פעם, כאילו כדי להזכיר לדיירי הבית שהוא לא מרוצה שהם שם.

"אני לא יכול לישון," הארי השיב, מניח בצד את הספר 'קווידיץ' בכל הזמנים'.

כלפי חוץ הארי אומנם היה דומה לג'יימס דמיון מדהים, אבל מבפנים לילי זיהתה המון מעצמה. בכל פעם שמישהו היה מעיר על הדמיון בין בעלה לבנה, היא הייתה חושבת בליבה שאין בעולם שני אנשים שונים יותר מהארי מג'יימס. ג'יימס אהב להתבלט בקהל, בעוד הארי העדיף להיבלע בנוף; ג'יימס הרבה לדבר ולהתבדח, בזמן שהארי שמר דברים לעצמו; ג'יימס ידע להסתיר את הפחדים והדאגות שלו מאחורי מסכה חסרת דופי של ביטחון עצמי, אבל הארי היה כמו ספר פתוח. קצת כמוה.

אולי בשל הדמיון הזה ביניהם היא הרגישה מספיק בטוחה כדי לחדור מעט לפרטיותו של בנה ולשאול, "יש לך סיוטים?"

הארי היסס ולבסוף הנהן.

"אני חולם על בית הקברות בעיקר," הוא סיפר לה מבלי ששאלה, מתעסק בחוט פרום בכיסוי הספה. "אבל לפעמים אני חולם גם על מקומות שלא הייתי בהם, כמו האוקיינוס... יש לי חלום על מסדרון עם דלת שחורה שאף פעם לא נפתחת..."

"החלומות שלנו אומרים עלינו הרבה," לילי אמרה ברכות, מחשבת את מילותיה כדי לא להבהיל את הארי, שנפתח בצורה כל כך לא צפויה. "אני חולמת על הבית שלנו במכתש גודריק כל לילה."

"על וולדמורט?" הארי שאל בזהירות.

"בין השאר," לילי השיבה.

הארי נראה כמתלבט אם לומר משהו. לילי חיכתה בסבלנות. לבסוף הוא דיבר, "אני יודע שהייתי תינוק אז, אבל... אני זוכר דברים מהלילה הזה. אני זוכר את הקללה ההורגת, הייתי חולם על האור הירוק כשהייתי ילד... ו... כשיש סוהרסנים בסביבה, אני יכול לשמוע אותך ואת אבא... אני שומע את אבא אומר לך לברוח, ואז את מתחננת בפני וולדמורט שלא יהרוג אותי... שיקח אותך במקום..."

קולו נשבר והוא השתתק. לילי בקושי הצליחה לעצור את הדמעות שאיימו להתפרץ ולחשוף את הכאב שדקר את ליבה כמו סכין משוננת. היו כל כך הרבה דברים שהיא רצתה להגיד להארי, כל כך הרבה דברים שהיא הייתה צריכה לומר, אבל זה היה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה.

היא התקרבה אליו בזהירות וכרכה את זרועותיה סביבו.

"זה בסדר?" היא שאלה.

הארי הנהן ונשען לתוך החיבוק שלה. לילי הידקה את אחיזתה, לא מפעילה כוח, רק מזכירה לו שהיא שם. שהיא תמיד שם. הוא היה כל כך רזה...

הדמעות הגיעו, יחד עם כאב עז מכדי שהיא תוכל לרסן אותו. זה לא היה אמור להיות ככה. הארי היה אמור להיות הבכור מבין ארבעה ילדים מוצלחים ויפים, בטוח וחזק כמו אבא שלו, עם שני הורים שאוהבים ומטפחים אותו. הוא לא היה אמור להיות יתום. הוא לא היה אמור לחוות את כל הכאב הזה, שכפה עליו להתבגר כל כך מהר. זה לא היה הוגן.

הם ישבו ככה זמן ארוך. לילי שקעה לתוך משענת הספה, הכאב והחרטה מתעממים ומתחלפים בשלווה שברירית. ראשו של הארי היה שעון על כתפה, והיה קשה לדעת האם הוא ישן או ער.

"אימא?" הוא אמר לאחר זמן ארוך של שקט. מחוץ לחלונות הטרקלין, זוהר עמום של שחר החל להסתמן בשמי העיר.

"כן?"

"אנחנו יכולים ללכת לשם?" הוא שאל. "לבית שלנו?"

לילי חששה מפני הרגע הזה. גם ג'יימס העלה מידי פעם, בזהירות, את ההצעה לחזור למכתש גודריק ולראות מה עלה בגורל הבית שלהם. היא תמיד מצאה תירוצים למה לא ללכת. היא פחדה לחזור לשם. אבל היא ידעה שזה לא יהיה הוגן מצידה למנוע מג'יימס, וגם מהארי, את סגירת המעגל שהם השתוקקו לה.

"כן, חמוד. אנחנו יכולים."

לאחר שעות ספורות, כשהבוקר עלה, ג'יימס, לילי והארי כבר היו מוכנים ליציאה. לילי לקחה את אמילי הצידה בזמן ארוחת הבוקר וסבירה לבתה המבולבלת לאן הם הולכים.

"למה אני לא יכולה לבוא אתכם?" היא שאלה, לא בלי שמץ של עלבון בקולה. לילי הופתעה שמשהו כזה לא קרה קודם לכן. עד כה אמילי התמודדה עם כל השינויים בחייהם בכזו בגרות והבנה שהיה אפשר לחשוב שהיא אדם בוגר, ולא ילדה בת 11.

"כי..." לילי התלבטה כיצד להסביר לילדה איזה משמעות הייתה למכתש גודריק עבורה ועבור ג'יימס, וגם עבור הארי. "יש שם הרבה זיכרונות כואבים, בשביל כולנו. אנחנו צריכים סגירת מעגל. את מבינה?"

אמילי עדיין לא נראתה מרוצה מהסידור, אבל היא בכל זאת הנהנה.

"אני יכולה לעוף על המטאטא של הארי בזמן שלא תהיו פה?" היא ניסתה את מזלה.

"בהחלט לא," לילי השיבה נחרצות.

"מוכנה ללכת?" ג'יימס הופיע לצידה. אם הביקור הקרב בביתם הישן עורר בו חוסר נחת כל שהוא, הוא הסתיר זאת היטב.

לילי הנהנה. ג'יימס חייך אל אמילי וניסה לפרוע את שיערה, אבל היא חמקה מידו במיומנות וחרצה לו לשון.

"נראה בקרוב, אמ."

הארי חיכה להם במדרגות. הוא עמד בחלל הצר יחד עם רון והרמיוני, שלושתם מדברים בקולות מהוסים. ברגע שלילי וג'יימס התקרבו הם השתתקו.

"אני אראה אתכם אחרי זה," הארי אמר לחבריו והלך בעקבות הוריו.

ברגע שהם יצאו ממפתן הדלת של כיכר גרימולד מספר 12 שמש בהירה של קיץ סינוורה אותם. זה הרגיש כמו להתעורר מחלום לאחר האפלוליות הקודרת של הבית, ופתאום הכתה בלילי ההבנה שהם באמת חוזרים למכתש גודריק.

"איך אנחנו נגיע לשם?" הארי שאל. "מפתח מעבר?"

"לא, לוקח יותר מידי זמן לקבל אישור למשהו כזה," ג'יימס אמר, מוציא את שרביטו. "אנחנו נתעתק. התעתקת פעם?"

"כן, יחד עם טונקס."

"מצוין, אז אתה כבר יודע כמה זה לא נעים. תחזיק בזרוע שלי. לא ככה, תחזיק חזק."

הארי הידק את אחיזתו סביב זרועו של ג'יימס במבוכה ברורה. לילי נתנה לו חיוך מעודד.

"נתראה בצד השני," ג'יימס אמר לה, והוא והארי נעלמו בקול פקיקה.

לילי לקחה נשימה עמוקה, מזכירה לעצמה שהכל בסדר, והתעתקה.

היא הופיעה בחלקת אדמה חשופה מוקפת חורשה. היא לא ביקרה שם כבר ארבע עשרה שנים, אבל המקום לא השתנה כלל. הגזעים הישרים והחסונים של העצים, מרבד הזרדים שכיסה את האדמה, שירת הציפורים בין הענפים – כולם עוד היו שם, כאילו הזמן לא עבר.

ג'יימס והארי כבר היו שם. מבלי לדבר, המשפחה הקטנה החלה לצעוד.

הם יצאו מהחורשה אל אור השמש הקיצי. היום היה חם, אבל רוח קרירה נשבה מכיוון הים. הריח הרענן והמלוח החזיר את לילי לאחור, אל הקיץ האחרון של שלושתם ביחד.

הם נהגו לטייל בשביל הזה ממש, דוחפים את הארי בעגלה ומחזיקים את השרביטים שלהם במקום מוסתר, תמיד מוכנים לכל סכנה שעשויה לארוב. זו הייתה תקופה כל כך אפלה, ובכל זאת לילי מצאה את עצמה נזכרת בה בשמץ של נוסטלגיה. הם היו צעירים, מלאים בתקווה שהמלחמה תיגמר בכל רגע והם יוכלו להקים את המשפחה שלהם בשלווה. כנראה שגם ג'יימס חשב מחשבות דומות, כי הוא לקח את ידה בידו ואחז בה בחוזקה בעודם צועדים לעבר הכפר.

המקום כמעט ולא השתנה מאז הפעם האחרונה שלילי ראתה אותו, מלבד העובדה שהרחוב הראשי השקט הפך למקום שוקק תיירים מוגלגים. השלושה צעדו בתוך ההמון כאילו היו לא יותר מאשר עוד משפחה של תיירים, אך בתוכה לילי הרגישה שהיא לא יכולה להיות יותר שונה מהם. הם לא יכלו להבין איזו מן משמעות יש למקום הזה בשבילה, בשביל המשפחה שלה.

הם הגיעו אל כיכר הכפר, שם צצו מספר ביתי קפה ומסעדות שוקקות סועדים, אלה ישבו בשולחנות קטנים בשמש. לילי, ג'יימס והארי תמרנו בין קבוצות המבקרים שהתגודדו סביב מצבת הזיכרון בדמותו של חייל מוגלגי ממלחמה שנשכחה, כשפתאום הארי אמר, "תראו את זה."

לילי עצרה והסתכלה על הפסל. היא נדהמה לגלות שבמקום פסל החייל השחוק שהיא הכירה עמד שם פסל חדש – פסל שלה.

היא הסתכלה סביב. לא נראה שהמוגלגים מבחינים בטבעו האמיתי של הפסל. היא הרימה את מבטה שוב, לא בטוחה מה עליה להרגיש. היא הייתה שם, מפוסלת באבן כמו איזו אלה, מחזיקה בזרועותיה את הארי התינוק כאילו היא הייתה התגלמות האימהות עלי אדמות. לצידה עמד ג'יימס, מפוסל גם הוא בדקדקנות, על שיערו המזדקר ומשקפיו, מחייך אליהם באהבה.

"זה מגוחך," לילי מלמלה, מרגישה תערובת של מבוכה וכעס.

"את צודקת," ג'יימס אמר. "אני הרבה יותר גבוה במציאות."

הבדיחה שלו לא הצליחה להצחיק אותה. מה אנשים חושבים לעצמם, שהיא וג'יימס הם סוג של גיבורים? הם איבדו הכל בלילה ההוא – וזה מה שהם חשבו שהם ירצו, שיפסלו אותם באבן? הם היו יכולים להתחיל בכך שישלחו את הבן שלהם לגדול בבית ראוי, במקום בו הוא מוערך ונאהב, ולא אצל פטוניה...

פעמון הכנסייה התחיל לצלצל. לילי הרימה את מבטה למשמע הצליל, יחד עם עוד עשרות אנשים מהופנטים, לראות את פעמון הארד האדיר מתנדנד במגדל הלבן של הכנסייה. כאשר היא השפילה את מבטה היא הבחינה בשער ברזל מפואר בחומת הכנסייה, מכוסה צמח מטפס ירוק.

בית הקברות. שם, מאחורי השער הזה, הייתה מצבה שנשאה את שמה...

ג'יימס הניח את ידו על כתפה והעיא אותה משרעפיה.

"אין שם כלום, רק אבנים," הוא אמר ביציבות.

לילי הנהנה. הארי הסתכל עליה במבט מודאג, אז היא התאמצה לחייך לעברו.

"בואו נלך," היא אמרה והובילה את הדרך.

הם התרחקו מהרחובות המתויירים ונכנסו אל הרחובות השקטים יותר, בהם הבתים עמדו בשלווה בתוך הגינות הרחבות שלהם. ליבה של לילי האיץ בעודה צועדת על הכביש המרוצף מרצפות שחוקות בנות מאות שנים. עוד שלושה בתים, עוד שני בתים, עוד בית אחד...

היא קפאה במקומה. היא ציפתה לראות שבבית שלה גרה משפחה אחרת, שלא יודעת על האירועים הנוראיים שהתרחשו שם, או שאולי הבית נעלם והשאיר אחריו חור ריק ברחוב. היא לא ציפתה לראות את הבית עומד חרב, כשמשני צידיו ווילונות מתבדרים מחוץ לחלונות הבתים השכנים והפרחים מלבלבים בארוגות בשלל צבעים. ביטנה התכווצה בכאב חד.

ג'יימס ניסה לאחוז בידה, אך היא לא הבחינה בו, נעה לכיוון השער כמהופנטת. החלק הצפוני של הקומה השנייה קרס לחלוטין, מותיר חור פעור בצד הבית. הגינה שפעם היא טיפחה בכזו אהבה, הגינה בה הארי שיחק בימי הקיץ, גוועה תחת עומס העשבים השוטים שצמחו לגובה.

היא דחפה את השער, מתעלמת מהשלט שחובר אליו, וצעדה בשביל לעבר דלת הכניסה. הצבע הכחול התקלף ממנה כך שכבר בקושי ניתן היה להבחין בו, אך היא עוד זכרה את היום בו צבעו אותה – משום מה היא חשבה שזה יגן עליהם.

היא פתחה את הדלת. ריח כבד של אבק וטחב קיבל את פניה. זה היה כמו חלום, זר ומוכר באותו הזמן. עננים כבדים של אבק עלו מהשטיח כשהיא חצתה את המבואה בצעד מדוד. המטבח היה מוצף אור מסנוור שחדר דרך התקרה שקרסה, ובסלון אור השמש שטף דרך החלונות, בדיוק כמו בחלום שלה. אבל בחלום שלה הספות והשטיחים לא היו אכולים עש, והצעצועים הפזורים לא היו שבורים ומאובקים.

"לילי, קחי את הארי ותברחי! זה הוא! לכי! רוצי! אני אעכב אותו – "

היא כמו ריחפה לעבר המדרגות והסתכלה מעלה. בקומה שמעל אור השמש היה בהיר במיוחד, כמעט מעוור. היא החלה לטפס, חולפת על פני תצלומים ממוסגרים שהשחירו. היא הייתה מסוגלת לשמוע את הארי בוכה, לחוש את משקלו בזרועותיה...

הקומה העליונה חרבה לחלוטין. הקיר שהפריד בין החדר של הארי למסדרון קרס לחלוטין, ומה שבעבר היה חדר השינה שלה ושל ג'יימס הפך ללא יותר מערימה של שברי לבנים ורעפים. בחדר של הארי חור נפער בקיר החיצוני, וניתן היה לראות את כל הכפר ואת אדמות הביצה, עד הים.

"לא, רק לא הארי! בבקשה, אני אעשה הכל – !"

לילי צעדה פנימה, קרסה לצד העריסה השבורה של הארי, והתחילה לבכות.

היא הייתה מודעת במעורפל לעובדה שג'יימס מחבק אותה, ושהיא מחבקת אותו בחזרה. הכאב, הפחד וההקלה שהיא לא הרשתה לעצמה להרגיש עד כה הכו בה בבת אחת וכמו הדפו אותה מחוץ לגופה. היא לא הייתה מסוגלת לשאת זאת יותר. עבר כל כך הרבה זמן, אבל הלילה הזה סירב להרפות ממנה. בכל מקום שאליו פנתה, הינה היא הייתה – בוכה דמעות אילמות על בעלה שנרצח ומתחננת בפני אדון האופל שיחוס על בנה, גם במחיר חייה שלה.

היא ידעה שזה היה בעבר. היא ידעה שהיא שם, שהיא בחיים, וג'יימס והארי היו שם, ואמילי שלה – אמילי, שלולא סוורוס לעולם לא הייתה נולדת – הייתה בטוחה במפקדה. אבל זה לא גרם לכאב לעזוב אותה. זה לא גרם לה להפסיק לפחד שכל רגע כל זה ילקח ממנה.

היא לא ידעה כמה זמן עבר עד שהדמעות נגמרו. היא נותרה בתחושת ריקנות מבורכת, ראשה נח על כתפו של ג'יימס בעודה צופה בנוף שנשקף דרך הקיר השבור. הים היה כל כך יפה. היא אמרה לעצמה שביתם החדש יהיה מוכרח להיות בקרבת הים.

הארי ישב על הרצפה לידה, מצייר דוגמאות באבק. לילי תהתה בשלווה מה הוא חושב. האם החזרה לבית בו הוא נולד מעוררת בו משהו?

"אל תשפוט את הבית לפי איך שהוא נראה עכשיו," ג'יימס שבר את השתיקה. הוא תמיד אהב למלא את החלל הריק בשיחה. "הוא היה יפה פעם, היית אוהב אותו."

הארי בחן את העריסה השבורה והצעצועים הישנים בשמץ עצבות.

"חשבתי שאני אזכר בדברים. אבל אני לא זוכר כלום."

"היית מאד צעיר," ג'יימס אמר בקול רך. הארי היה מרוכז בדוגמאות שבאבק, ולא הבחין באיזו אהבה אביו מסתכל עליו.

"זה מזכיר לי," ג'יימס אמר פתאום וקפץ על רגליו. הארי ולילי סובבו את ראשיהם לאחור כדי לצפות בו בזמן שהוא חיטט בין הצעצועים. "אני בטוח שהשארתי את זה פה איפה שהוא... אה!"

הוא משך את דלת הארון, זו התנתקה מציריה ונפלה לרצפה ברעש גדול, ושלף מתוכו מטאטא זעיר.

"זה היה המטאטא צעצוע הראשון שלך," הוא אמר להארי. "סיריוס הביא לך אותו במתנה ביום ההולדת הראשון שלך. לא היית מוכן לעזוב אותו, גם כשהלכת לישון."

הארי הצטרף אל אביו ולקח מידיו את המטאטא, בוחן אותו בעניין. זה היה כל כך סוריאליסטי; לילי זכרה אותו רוכב על המטאטא הזה בגינה כתינוק, ועכשיו הוא עומד שם, בחדר שפעם היה שלו, ומחייך אל הצעצוע הישן שלו. תוך רגע הדמעות חזרו.

"לילי?" ג'יימס אמר בדאגה.

"אלה דמעות של אושר," היא הסבירה בקול חנוק, מוחה את פניה בשרוולה.

הם בילו בבית עד שעת הצהריים. רק אז לילי הרגישה מוכנה לצאת ולחזור להווה. זה הרגיש טוב – סגירת מעגל.

"זה היה בלילה הראשון שלנו בהוגוורטס," ג'יימס סיפר להארי בזמן שהם סיימו את ארוחת הצהריים שלהם בפונדק של הכפר. "ארבעתנו התכוננו ללכת לישון, ואני אמרתי להם – אתם עוד תראו, יום אחד לילי אוונס תהיה אשתי."

"אני לא מאמין לך," הארי אמר, חיוך חולף על פניו.

"זה באמת מה שקרה. תשאל את רך כף וירחוני."

"סיריוס מאמת את הסיפור," לילי אמרה להארי. "אבל רמוס אומר שזה לא קרה."

"הוא לא אמר שזה לא קרה, הוא אמר שהוא לא זוכר," ג'יימס תיקן אותה.

"מה שאתה לא זוכר," לילי השיבה. "זה שזרקת עלי אפונה בסעודת הפתיחה, ואני קראתי לך פוץ. איך הבנת מזה שאני אתחתן איתך?"

"אי אפשר להתווכח עם העובדות," ג'יימס אמר בזחיחות. לילי זרקה עליו את המפית המשומשת שלה.

שמש אחר הצהריים צבעה את הכפר בצבעים חמימים כשהם יצאו מהפונדק. התיירים שבבוקר מילאו את כיכר הכפר המשיכו לכפר אחר, ועכשיו המקום היה דומה הרבה יותר לכפר המנומנם והשקט שלילי זכרה. שער בית הקברות עדיין קרא לה.

"תנו לי כמה דקות," היא אמרה.

"את בטוחה?" ג'יימס שאל.

היא הנהנה, ונכנסה לבית הקברות.

המקום היה שלו, כמעט מזמין, מלא ציוצי ציפורים ורשרוש עלים. היא מצאה את המקום במהרה, כאילו ידעה בדיוק לאן ללכת – המצבה הלבנה עליה היו חקוקים שמה ושמו של ג'יימס.

היא התייצבה מול האבן וצמרמורת עברה בה כשהיא קראה את המילים:

האויב האחרון שיושמד הוא המוות.

הפרק הקודם		הפרק הבא