קסם

אנני הובילה אותי לחדר שנמצא כמה קומות מעל תא הכלא. היא הכניסה אותי לחדר שנראה ממש מוכר. הוא נראה כמו חדר האוכל של הוגוורטס. בכיסא של פרופסור דמבלדור (לא. זה לא הכיסא שלו. הוא רק נראה כמוהו. אנחנו לא בהוגוורטס.) ישב איש שנראה דיי מבוגר. השיער שלו כבר התחיל להיות אפור. התחילו להיות לו טיפה קמטים מסביב לעיניים. "הו, סוזן. איזה יופי שהצטרפת אליי. בואי." הוא סימן לי בידו לבוא לשבת בכיסא שמולו. לא התיישבתי והבטתי בו בהתרסה. הוא נראה משועשע. "לא רוצה לשבת? בסדר." הוא החווה בידו, ואני ריחפתי לעבר הכיסא כאילו חבלים בלתי נראים תפסו אותי ולקחו אותי אל השולחן. התיישבתי (לא מרצוני) בכיסא שמולו. הוא שאל אותי: "רוצה לאכול?" בשולחן הופיעו מאכלים בכמות שיש בהוגוורטס בכל השולחנות לארוחת ערב. לא רציתי לקחת מהאוכל שלו. לא בטחתי באיש הזה, אבל הבטן שלי קירקרה במחאה על ההחלטה שלי, אז לקחתי אוכל. האיש חייך. "טוב, סוזן. הבאתי אותך הנה מסיבה פשוטה. אני רוצה לדבר איתך. יש כמה דברים שאת לא יודעת על הדוד שלך דייוויד, ואני רציתי לספר לך אותם, בגלל שלפי איך שאני מכיר אותו, הוא לא הולך לספר לך בעצמו." כמעט נחנקתי מהאוכל שלקחתי. בלעתי בכוח את האוכל שהיה לי בגרון, ושאלתי "הכרת את דייוויד?" 

"כן. הוא לא סיפר לך את זה? אנחנו היינו החברים הכי טובים. לא היה ניתן להפריד בינינו." לא הצלחתי לדמיין את דייוויד מתחבר עם מישהו כזה. האיש המשיך. "את יודעת, שנינו נפגשו על הרכבת בנסיעה הראשונה שלנו. נהינו חברים. אהבנו אחד את השני. עד האירוע שפירק את החברות שלנו. זה קרה בנשף שהיה בהוגוורטס בשנתנו השביעית. החברות בינינו התחילה להיפרם לפני, אבל בנשף הניתוק היה ברור. אנחנו רבנו, דייוויד אמר לי שאני הולך ונהיה אפל. שאני פונה לאומנויות האופל. הוא לא רצה יד בתכניות שהיו לי להשתלט על העולם. עולם שאנחנו הקוסמים היינו טיפשים שלא ניסינו להשתלט עליו לפני. ואת יודעת מה? לפני שהוא הפנה לי עורף, הוא דווקא השתתף איתי בתוכניות. אבל הוא בגד בי. הדוד שלך רצה להשתלט על העולם." לא יכולתי להקשיב לו יותר. אין מצב שדייוויד רצה לעשות את זה. קפצתי על הרגליים והפכתי את הצלחת שלי, אדומה מרוב זעם. "אין מצב שזה נכון! אתה משקר!"

"משקר? אני? ממש לא. למה לי לשקר? זה לא יעזור לי בתוכניות." "אם התוכנית שלך היא להשתלט על על העולם בעזרתי, אז אתה טועה! אני אעשה הכל כדי לעצור אותך!" ואז החטפתי לו סטירה על הפרצוף. שהתבררה כמעשה אדיוטי לחלוטין.

 התעוררתי בתא שלי, של לילי ושל טוהר, כשכול הגוף שלי כואב כאילו הטילו עליי קרושיאטוס עד שהתעלפתי. מה שבטח היה נכון. לילי קראה: "היא התעוררה!", ולפני שמישהי הספיקה לומר עוד משהו, נשמע כל פיצוץ מלמעלה. טוהר קפצה ושאלה: "מה זה?!" 

"בואי רק נקווה שבאו להציל אותנו." עניתי לה.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא