כול מה שאני צריך זה אותך.

זה אולי יהיה הפרק האחרון. אני ממש אוהבת לכתוב את הפנפיק הזה, אבל בגלל לחץ בלימודים יותר קשה לי להתמיד בפרסום. (אני לא אומרת שזה הפרק האחרון אבל...)

אבל עדין אני אוהבת אתכם המון, תודה על התמיכה. 

וכמו תמיד אשמח לתגובות!

ניקו:

עמדתי לחוץ ליד הכניסה, לוחץ ידיים ואומר תודה ל300 אורחים שנכנסו מתחת לבועה הבלתי נראית של חום מעל לגבעת החצויים.

וויל אמור להיות מאורגן עד עכשיו, אבל אני לא יראה אותו עד לחופה.

"הי ניקו, ראית את אנבת'?" פרסי בא מאחורי והפתיע אותי.

"אין לי מושג," ואז שמענו את הצרחות.

"מה זאת אומרת חסר פרחים לשולחן שבע!! אמרתי 34, לא 33!!" שמעתי את אנבת' צורחת מאחוריי הפרגוד. (הלב קפץ כל פעם שהסתכלתי על הפרגוד שוויל מאחוריו. )

"לא משנה, " אמר פרסי ורץ מאחורי הפרגוד, "פרסי! מה אתה עושה פה!! לך לצד של הגברים! " "איי, איי, אנבת' די להרביץ לי, אי, בואי... האלים הגיעו.."

הדם קפא לי לגמרי במילים האלו. (לא רק בגלל שאני עומד בשלג, ) הסתובבתי וראיתי את אבא שלי עומד מאחורי בזרועות שלובות ועוד 6 אלים מאחוריו.

"הי.. אבא" אמרתי לא מסתכל בו ישירות .

"ניקו, אני כל כך שמח בשבילך!" אמר לפתע וחיבק אותי (אני שונא חיבוקים)

פרספונה " ניקו תן לי לישר את המעיל שלך " אמרה בזמן שישרה לי את המעיל.

מאחורי עמדו פרנק ג'ייסון פרסי (ליאו היה צריך "לעשות משהוא" ונעלם כשהאורחים החלו לבוא) לבושים בחליפות שחורות אם עניבות סגולות (הבנות לבשו צבעים של סגול וזהב, ((חוץ מאנבת' שלא הצליחו לתפור לה שמלה גדולה כל כך בשביל חודש שמיני). התוכנית הייתה שאני ווויל לא ניפגש עד לחופה. החופה והרחבה היו תחת אזור שליטתה של הסטיה, רצינו שתהפוך את הגבעה המושלגת (-10 מעלות) לקצת יותר נעימה. אז עכשיו אני עומד בשלג ומזיע (אפילו שהטמפרטורה נורמלית לגמרי ) מול 7 אלים .

"פרסי! יש כאן עוד!" אמרה אנבת' בקול חנוק. (הורמונים שלה משתוללים) ויצאו מאחוריי הפרגוד עוד 8 אלים (סך הכול 15 אלים) .

ראיתי את חצי מכנס בצבע ב'ז מאחוריי הווילון והלב שלי התחיל להשתגע. רק עוד 10 דקות...

"ניקו! בוא. אתה צריך להתארגן" שמעתי את הייזל מאחוריי הפרגוד .

"סליחה" אמרתי בנימוס להר של האלים שדיברו אתי ונתנו לי מחמאות.

"תודה שהצלת אותי." אמרתי וראיתי את הייזל עומדת מאחורי בשמלה בצבע סגול וזהב והשיער שלה כמו רעמה זהובה על הראש שלה.

"אין בעד מה". ואז חיבקה אותי (רק לה ולוויל מותר לחבק אותי)

"אני כל כך שמחה בשבילכם!!!" אמרה על סף דמעות, וישרה לי את הג'קט בצבע סגול כהה מאוד.

"תודה הייזל, בשביל הכול. בשביל שאת האחות הכי טובה בעולם, בשביל הזמן שהשקעת פה בקישוט... אני ווויל  חייבים לך המון" אמרתי וחיבקתי אותה. (שזה נדיר)

 "ניקו.." אמרה ונקטעה על ידי אנבת'.

"ניקו, 30 שניות." אמרה בחיוך,

 הייזל השחילה את ידה לידי ולחצה וגרמה לי לצאת מהטראנס שהייתי בו.

"יהיה בסדר"  והתחלנו ללכת לכיוון החופה.

לא יכולתי לבחור משהוא אחר ללכת איתי. אבא שלי רצה. אבל הייזל היא יותר מרק אחותי. עברנו כל כך הרבה יחד.

מוזיקה החלה.

אחת האחיות של וויל נגנה את הכול בפסנתר הכנף של המחנה.

"קדימה" והתחלנו ללכת. כל האורחים החלו לקום ואני רק צפיתי ברצפה מסמיק. הייזל הפסיקה והסתכלתי לפני, וראיתי את כירון עומד בחליפה שחורה (איך הכניסו אותו לזה, אין לי מושג) והייזל נשקה לי את הלחי ובלחיצה אחרונה ביד, לקחה את מקומה כראשונה בשורה שלידי.

ג'ייסון ופייפר, קליפסו וליאו, פרנק מוביל את צ'אק הקטן אם הטבעות. פרסי תומך באנבת' שנראית כאילו היא הולכת לפול מהכובד.

ואז השתנה המוזיקה.

וויל:

נשארתי אחרון בחדר.

אמא שלי מחזיקה את ידי ומדברת אלי,

אני לא שומע כלום. חוץ מהלב שלי דופק על 200.

10.9.8.....

"וויל"  אמא שלי אומרת בקול חנוק. אני מסתובב.

"אני יודעת שלא הייתי שם מספיק בשבילך. אם כל סיבובי ההופעות ואני יודעת שסוג של נטשתי אותך." אמרה בקול רועד,

" אבל אני כל כך גאה בך. אתה רופא, שזה חלום של כל אמא. ואתה הולך להיות בעל נהדר לניקו." אמרה על סף דמעות.

שמעתי את המוזיקה משתנה

"אמא, אני אוהב אותך" אמרתי וחיבקתי אותה. היא רעדה.

לקחתי את ידה והתחלנו ללכת בשביל לחופה.

ואז נעלם הכול.

פרסי:

וויל התחיל ללכת, אבל כל מה שיכולתי לראות זה את הפרצוף של ניקו.

היה לניקו פרצוף מוכה הלם. והסתכלתי על וויל וראיתי הבעה משועשעת ומופתעת. ואז שמעתי את הקולות,

אנבת' לידי פשוט פרצה בבכי.

מלי לידי בצד השני קמה ולקחה את אנבת' לצד.

"הם... פשוט... זוג ..כל כך יפה...." אמרה מתייפחת. "ששש.."

"סליחה" אמרה אנבת' וחזרה לשבת לידי ונרגעה

וויל הגיע כבר לחופה ואמא של וויל נתנה את ידו לניקו הכמעט בוכה.

ניקו:

הוא נראה כמו מלאך,

חליפה בצבע ב'ז ושיער בצבע זהב, ואני נשבע. הוא זהר, כמו השמש.

כירון התחיל לדבר, ווויל חייך. חיוך עוצר נשימה. מהמם.

"ניקו.." כירון אמר.

"אה, כן ,נדרים..." יצאתי מהטרנס, והתחלתי לחפש בכיסים איפה שמתי אותו. עד שמצאתי אותו הקהל צחק, הסמקתי גוון יותר עמוק של אדום.

"ווויל, אני זוכר מה חשבתי עליך בפעם הזו הגעתי למחנה דרך מסע צללים במלחמה בגאיה ." (וויל הצטמרר מהמחשבה)

" אני זוכר חושב לעצמי, תמיד תפסתי אותך כקר רוח, זורם, נעים, חייכני. אבל ביום ההוא ראיתי צד שלא הכרתי לפני זה, ואני מודה. לא ניסיתי להתחבר אם אנשים כי חשבתי שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלי, אבל ביום ההוא ראיתי וויל אחר לגמרי, וויל שדואג לחבריו, מסכן הכול בשביל מי שהוא אוהב, ויותר מהכול, אדם עקשן מאוד."

בזה הקהל התחיל לצחוק. הסמקתי עוד. וויל נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מאושר, אז המשכתי.

" בפחות זמן משחשבתי התאהבתי באדם המדהים שאתה. אתה הצלתה אותי לא רק ממוות פיזי אלה גם ממוות נפשי, גרמת לי לראות את הטוב באחרים, ובמיוחד לראות את הטוב שלנו. אני חייב לך יותר ממה שאי פעם אוכל לתת לך. אבל אתחיל לתת לך את הלב שלי, כדי לשמור ולאהוב ולטפל בו. והוא רק שלך."

במילים האחרונות נחנקתי, וויל נראה על סף דמעות. ואז החלקתי את טבעת הכסף על היד הרועדת שלו והחזקתי אותה.

חלק מהקהל בכה. (אני לא יודע למה) ואנבת' נראתה כאילו היא בהתמוטטות עצבים. וראיתי דמעות שקטות זורמות מהעיניים של וויל.  אז לקחתי את היד השנייה שלי וניגבתי לו את הפרצוף.

"תודה" לחש

"וויל" כירון אמר אחרי כמה רגעים כולו דמעות.

וויל לקח את טבעת הזהב ביד אחת והחזיק לי את האחרת.

"ניקו. כבר ביום שהופעת במחנה במסע צללים ידעתי. לא ידעתי שאני יתאהב בך, אבל ידעתי שאתה תהיה הפרויקט האישי שלי. היית כל כך שבור, עברת כל כך הרבה. וידעתי, כמו סימן מהאלים, שאני יתקן אותך. היית כל כך כועס וחשבת על לעזוב את המחנה. אני חושב שזה ישמע קצת יהיר מצדי להגיד אבל לדעתי נראה לי שהצלחתי לתקן לפחות חלק ממך. ולא ידעתי באותו זמן שלתקן אותך, יתקן גם אותי. כל התקדמת שלך משמעותית לי. אם זה שהסכמת לחבק אותי לאחר חודש, או ללכת לדייט אמיתי איתי. אני אף פעם לא הייתי יותר גאה ממך משאני היום, עומד פה. נראה מדהים, עומד מול 300 איש, רק כדי להגיד לי שאתה אוהב אותי." אמר ומחה דמעה. אני הרגשתי שאני עומד להתפוצץ מתחושות טובות.

הוא החליק את הטבעת הזהב על האצבע שלי, ובין הטבעת של ביאנקה הכסף, ותבעת האירוסים הכסף וזהב, הטבעת נראתה במקומה לגמרי.

כירון ישר את עמדתו ומחה דמעה. (כמו רוב האורחים)

"ניקו, האם אתה לוקח את גבר זה להיות בעלך?"

נחנקתי על המילה, אבל הצלחתי לבסוף לשחרר

"כן.."

" וויל, האם אתה לוקח את גבר זה להיות.. בעלך?" כירו נחנק באמצע המשפט.

"כן" אמר וויל בקול מנצח.

כירון לקח נשימה עמוקה ובקול רועד ושטוף דמעות.

"וויל וניקו, אני מכריז אתכם בעל ובעל."

הקהל התפרץ בתשואות, ווויל לקח צעד אחד קדימה, ונישק אותי. ושום דבר בעולם לא היה יכול להשתוות לתחושה שהרגשתי באותו רגע, כאילו אני עומד למרחף , ווויל הוא שמחזיק אותי קשור לאדמה.

ראיתי מהצד של העין את ליאו לוחץ על כפתור אדום גדול ואז התפוצצו מצדי הבמה קונפטי בצבע זהב וסגול.

ואז...

"פרסי!!! אני חושבת שנשברו לי המים!!"

בבקשה תגובות!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא