להיות חצויי זה לא קל

הלכתי במחנה למרפאה, מנסה לא להיתקל ברוחות רפאים תוך כדי. כשהגעתי סוף סוף בשלום פחות או יותר מצאתי את מייקל מתרוצץ וכמוהו שאר ילדי אפולו בין כל "החולים." אני לא בטוחה שאפשר בכלל לקרוא להם חולים, כי הם נראו בסדר גמור- רק עצמו עיניים כאילו הם ישנים. להפתעתי מצאתי שם גם את דרו טנאקה, שוכבת במיטה. וויל היה מולה וקימט את המצח. "אני לא מבין. הם לא ישנים?" שאל בן אפולו אחר שהיה לידו. קיילה הגיע ולבשה כפפות לבנות של רופאים. וויל גלגל עיניים כחולות ונאנח. "לא. כמה פעמים להסביר לך? דיבוק זה רק רוח שנמצאת בתוך אדם, במקרה שלנו, חצויי." אמר בעצבנות. אחיו בהה בו. הוא נראה בן 13 בערך. "ואתה מבין את זה כי אתה עם ניקו?" ניחש. וויל הסמיק והחטיף לו. פלטתי צחקוק, ורק אז מייקל המותש שם לב שאני גם שם. העיניים שלו אורו והוא רץ וחיבק אותי. "ג'ין! השיעולים חלפו," אמר באושר והתנתק ממני. וויל עשה לי פרצוף ויצא במהירות מהמרפאה. חייכתי והנהנתי, שמה יד בכיס ונוגעת באנקלוסמוס שלי בלי משים ומשחקת בה. "שמתי לב. איפה ג'ז החרטומה?" שאלתי. מייקל חייך והסיר את הכפפות הלבנות מידיו וקיילה עשתה לו פרצוף. "נתנו לה קצת חופש. בטח שמת לב שגם סיידי וקרטר לא כאן. הם חזרו לבית בברוקולין לנוח." אמר. הנהנתי. מייקל הסתכל על קיילה אחותו הגדולה במבט שואל. היא עשתה פרצוף חמוץ נוסף. "אני יכול לצאת להפסקה?" מייקל התחנן. "בבקשה. אני כאן כבר כל היום." רטן. חייכתי והסתכלתי על קיילה, שבלעה רוק, נאנחה והנהנה. "כן.רק תקרא לוויל הזה. קצת עזרה לא תזיק לי- ג'וש לא בדיוק מוכשר בכוחות שלו עדיין." רטנה והסתכלה על מי שמקודם שאל את וויל אם הוא עם ניקו- הנחתי שזה ג'וש. לא הכרתי אותו, אז הנחתי גם שהוא חצויי חדש. מייקל הנהן, נתן לי יד ויצאנו מהמרפאה. כשיצאנו מייקל שאף אוויר ומחא כפיים באושר. צחקתי. "מה שלום דרו?" שאלתי בחיוך ומייקל הפסיק לחייך והסתכל עליי בפרצוף חמוץ. "הורסת שמחות שכמוך. בכל מקרה, דרו לא משהו, כמו האחרים. הלוואי שמרקו נחשול אמילי וקלייר יחזרו כבר." מלמל. הוא נראה מותש והלב שלי פרפר בדאגה כי הוא כמעט נרדם בעמידה ושפשף את העיניים. "אולי תלך לישון? באמת עבדת כל היום." הצעתי וחיבקתי אותו. הוא הנהן בתודה. "למה לא," הסכים איתי והלך לביתן אפולו וסגר את הדלת. חייכתי בהיסוס כי עכשיו שוב הייתי לבד. עשיתי פרצוף והתכוונתי לחזור לביתן שלוש, אלא שאז נתקלתי בחצוי ושנינו נפלנו. "איי. מצטער. את בסדר?" שאל החצויי במבוכה ועזר לי לקום. הנהנתי בטשטוש וסקרתי אותו. היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות כמו הים, אבל לא ראיתי אותו מעולם בביתן פוסידון. חייכתי אליו והוא גם בהיסוס. "עברתי דברים יותר קשים. מי ההורה האלוהי שלך?" שאלתי ונעמדתי בסחרור. "קים." הוא אמר. "אני ג'ק. ואת?" שאל. הבנתי. "ג'ין. אני בת פוסידון. אתה אח של קלייר?" שאלתי ומשום מה העיניים שלו התמלאו דמעות. מצמצתי. "כן," הוא לחש. "מה קרה?" שאלתי בדאגה. הוא נשם עמוק וסיפר לי מה אמא שלהם אמרה לו והראה לי את האלמוג שקיבל מקים. פערתי את הפה והלב שלי דפק בבהלה. "אמילי...אויי ואבויי." מלמלתי והוא הנהן ושפשף את העיניים. "מה אני הולך לעשות עכשיו? ניקו ופייפר לא ממש עזרו לי." רטן. בלעתי רוק. "אה...לא יודעת." מלמלתי לבסוף. הסמקתי. יופי של בת דודה אני. "כשהם יחזרו...בוא נהיה שם בשבילם" אמרתי והוא הנהן בהיסוס ורעד קלות. חיבקתי אותו. "רוצה ללכת לשחות במים?" שאלתי בעדינות. "נתאמן בכוחות שלנו. אנחנו ממש דומים." אמרתי והצלחתי לחייך. הוא חייך גם ונראה מעודד לשמחתי. רצנו לאגם- אנחנו לא צריכים בגדי ים הרי. נכנסנו לשחייה הכי מדוכאת שיצא לי להיות בה בחיי. 

הפרק הקודם		הפרק הבא