קוסמת בטעות

עכשיו מגיעים ברצף שני פרקים קצרים.

הפאנפיק מוקדש לכל מי שהגיב!

תודה לכם!

----------

אני רצה, ורצה, ורצה, וממשיכה לרוץ כך שעות ארוכות. כך זה לפחות מרגיש. אני רוצה להתרחק ככל הניתן לי מבית היתומות המקולל. שהיתי בו שנתיים, וסבלתי משמעות, הצקות, והגרוע מכל, הסיוטים האינסופיים, אשר מטרידים אותי מאז גיל 6.

את הלילה ביליתי שכובה בתוך שק שינה, שהיה פרוס על הרצפה הקרה, בחברת חתולים ופחי זבל. את הריח הנורא, שלא אתאר, בקושי הייתי מסוגלת לשרוד, אך הייתי כל כך עייפה, שפשוט נכנעתי ונתתי לשינה לסחוף אותי. 

שוב חלמתי את אותו החלום, אך היום הוא רק נהפך גרוע יותר. ראיתי הכל בבהירות מדהימה, והרגשתי כאילו אני חיה את זה. ההכשה של הנחש, השינוי, העיוות הזוועתי של הגוף. פחד וצמרמורת אחזו בי, אך נאבקתי שלא להתעורר. החלום הזה לא היה בתת מודע - זה מעבר לזה.

נאבקתי שלא להתעורר בצרחות גם היום. רציתי לראות את ההמשך. ניסיתי להזיז את רגלי אחורה, ולהתרחק מהנחש המצמרר, אך לא הייתי מסוגלת - כאילו רגלי נטועות באדמה. כאילו, כאילו אני צופה מהצד שלי באירוע שכבר קרה. אך זה לא הגיוני. אני מבינה בפיזיקה, וטכנולוגייה. אלו הנושאים היחידים בהם עסקתי בשנותיי העגומות בבית היתומות. זה לא הגיוני.

מתברר שזו היתה טעות לנסות לשרוד עוד. הצלחתי להחזיק ככה עשר שניות, מהסיבה שהתחלתי להרגיש את הכאב הנורא של ההכשה. ממתי חלומות אמיתיים כל כך? המשכתי להיאבק שלא לצרוח. זה רק מה שחסר לי: להסגיר את מיקומי בעזרת אותן צרחות. הכאב התפשט בכל גופי במהירות, וצנחתי אל האדמה.

אך הכאב היה שווה את זה, כי לפתע, הצלחתי לקלוט מקצה הסמטה איש נוסף, בגדיו שחורים ומתנפנפים ברוח, ואת פניו לא ראיתי בבירור. 

הוא כיוון (איך מאייתים את זה? Aim) אלי מקל, וצעק משהו שנשמע כמו "אויטה" או "אובויטה". זה היה קצה חוט חשוב מאוד.

קמתי, לפחות לא בצרחות.

השמש כבר חיממה את כל העיר, ויכולתי לזהות בקושי את המיקום שלי. 

אספתי את הדברים שלי, והלכתי אל תחנת הרכבת התחתית הקרובה ביותר, המקום שלדעתי היה המתאים ביותר להתחבא בו.

החלום הרגיש לי כל כך אמיתי, כאילו חייתי אותו.

הלילה אני אנסה להמשיך יותר,

אבל בינתיים - אני חייבת למצוא אוכל.

הבנה אחת צמררה אותי. לחלום הזה יש קשר, גם אם הקטן ביותר, למציאות. לעבר שלי, שמעולם לא הצלחתי לזכור.

הפרק הקודם		הפרק הבא