הסודות מתגלים

השנה השישית

הגעתי לרציף תשע ושלושה רבעים כמו שהיה כתוב בכרטיס והסתכלתי מסביבי. הכול היה רועש וסואן. זה בכלל לא דומה למה שהיה עם בובאטון. עליתי לרכבת והתהלכתי בין הקרונות עד שהגעתי לתא עם שלוש בנות שהיו בפנים. זיהיתי שתיים מהן ונשפתי בהקלה. אלה היו אנג'ל וסופי, התאומות של משפחת בראון, הן היו שכנות שלי עד גיל ארבע-עשרה. היינו מבלות ביחד  בחופשים, כשכולנו בבית. פתחתי את דלת התא והן הסתכלו עליי. הסתכלתי בחזרה. עברו כמה שניות עד שהן עיכלו וקפצו עליי בחיבוק מוחץ שלא הצלחתי לעצור.

"היי אנג'ל. היי סופי."

שערה השחור של אנג'ל משוך לקוקו מושלם והיא נגעה בקצה שלו ושיחקה איתו בין אצבעותיה. היא קישטה את עיניה באיפור קל ועדין שתמיד אהבה לשים וחיוכה היה רחב כל כך עד שחשף את גומותיה. סופי, שהייתה ההפך הגמור מאחותה התאומה, הייתה נמוכה יותר מאנג'ל, גוון עורה היה בהיר יותר ושערה החום הגיע עד לכתפיה בצורה חלקה.

הסתכלתי על סופי בהלם. "את הסתפרת," הצלחתי להגיד.

"כן," ענתה בהתרגשות. "איך זה?"

"מה קרה ל- 'אני לעולם לא אסתפר. השיער יותר יפה כשהוא ארוך'?"

"זה היה בגיל שמונה, איך את עדיין זוכרת את זה? אה, כן, את זוכרת הכול."

"אז מה קורה?" שאלה אנג'ל. "למה עברת להוגוורטס?" היא פערה את עיניה ודיברה במהירות, "לא שאני לא רוצה אותך איתנו, כמובן. אני מתכוונת, שזה פשוט קצת מוזר, לא?"

"זה בסדר," צחקתי. "קרה משהו מסוים שאילץ את אבי לשלוח אותי לכאן השנה," הסברתי והפניתי את מבטי אל הנערה השלישית אשר ישבה בתא.

"אני אן, נעים מאוד," הצגתי את עצמי.

"לילי אוונס." שערה הג'ינג'י גלש אל מעבר לכתפיה והפריע לה בעין. היא הסיטה אותו והושיטה את ידה. לחצתי אותה בחיוך מנומס והתיישבתי ליד אנג'ל מול סופי ולילי.

"שלום בנות," נשמע קול של בן מכיוון דלת התא. סובבתי את ראשי והדבר הראשון שראיתי היה הוא. עיניו הכחולות שהביטו ישירות אל עיניי ואמדו אותי. שיערו הכהה והארוך יותר מבדרך כלל משווה לו מראה ייחודי במקצת. משהו שלא ראיתי מעולם.

"שלום גם לך פוטר, רק בדרך החוצה אל תשכח לסגור את הדלת. ביי," אמרה לו לילי והקיצה אותי ממחשבותיי, גורמת לי לנתק את קשר העין עם הבחור שעומד מולי ולהסתכל עליה.

לבן שהיא דיברה אליו היה שיער שחור פרוע למדי, עיניים חומות-דבש ומשקפיים. הוא חייך אליה והסתכל עליה בהערצה. הבן אדם מאוהב.

"רגע, לא תכירי לנו את הילדה החדשה?" שאל הנער שהסתכלתי עליו מקודם. "שלום, שמי סיריוס בלק," אמר וחייך אליי. הוא חיכה מספר שניות והמשיך בדבריו, "בדרך כלל זה השלב שבו את אמורה להגיד את השם שלך."

"שמי אן," צחקתי ועניתי לו.

בלק... השם הזה מוכר לי. זה עומד לי על קצה הלשון. אוח, אני שונאת שזה קורה לי.

"הרשי לי להציג את עצמי," אמר קול שלישי בנימוס. או, כמה אצילי. "קוראים לי רמוס לופין, נעים מאוד." הוא הושיט את ידו ללחיצה ולחצתי אותה בשמחה רבה.

"רואים, בנים? ככה אתם צריכים להציג את עצמכם," העירה לילי. ג'יימס מיד שינה את עמידתו, יישר את כתפיו והבעתו הפכה לרצינית. הוא הושיט את ידו אל עבר לילי וזו הרימה לעברו גבה אחת.

"היי," אמר, "אני ג'יימס פלימונט פוטר." הוא קד קידה קטנה. "איך קוראים לך?"

"אוי, נו באמת, ג'יימס. אני התכוונתי שככה אתה צריך להציג את עצמך בפני נשים אחרות שאתה פוגש ושלא הכרת אותן לפני," הוסיפה.

"אני מתנצל יקירתי, אך חוששני שלא הכרתי אותך לפני. זו הפעם הראשונה שאני פוגש אותך."

"אני אפילו לא רוצה להתחיל להתווכח איתך עכשיו," היא רטנה בשקט וגלגלה את עיניה. אני יכולה להבין קצת מה עובר עליה. שקט השתרר בקרון לרגע והופר על ידי הבן הרביעי שנעמד ליד רמוס, "לי קוראים פיטר פטיגרו."

"היי, נעים להכיר." הוא הנהן נמרצות וחזר להיות בשקט ולהסתכל על כל דבר שהוא לא אנחנו.

"הנה, הכרתם את אן, אתם יכולים ללכת עכשיו," אמרה לילי והסתכלה על ג'יימס. זה התחבט עם עצמו ולבסוף הסתובב חזרה והלך כששאר חבריו הולכים אחריו. אחרי כמה זמן של דיבורים הגענו להוגוורטס. עלינו על הכרכרות, וארבעה בנים הצטרפו אלינו. כן, נכון, אלה היו ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר, ארבעת הבחורים שנכנסו לתא ברכבת.

"שלום עלמותיי, אפשר להצטרף?" שאל ג'יימס, ובלי לחכות להזמנה הם נכנסו פנימה.

"אתם יכולים להפסיק לעקוב אחרינו? במיוחד אתה, פוטר," אמרה לילי בזעף.

"אנחנו לא עוקבים אחריכן," ענה לה ג'יימס.

"אה, באמת? פשוט יש שם כרכרה פנויה, ובחרתם לבוא דווקא לפה."

הכרכרה החלה לזוז ולא הייתה להם אפשרות לצאת עוד. "אוקיי, אוקיי, אז אנחנו עוקבים אחריכן," הצטרף סיריוס לשיחה. "ג'יימס רצה לשאול את לילי משהו."

"לילי, רוצה לצאת איתי?" ג'יימס שאל את לילי.

"ברצינות ג'יימס? אנחנו אפילו לא הגענו עדיין להוגוורטס," אמרה בייאוש, "וחוץ מזה, אני מניחה שאני יכולה כבר לספר לך שיש לי חבר."

ג'יימס קפא. "מה? מי זה?"

"זה מייקל פלדינגטון."

"הטיפש הזה מרייבנקלו?"

"אם הוא ברייבנקלו, אני חושבת שהוא לא כזה טיפש כמו שאתה חושב."

"רמוס?" שאלתי את האדם היחידי שכנראה נראה הכי נורמאלי בחבורה הקטנה שלהם.

"כן?" ענה לי.

"איך אתה מסתדר איתם ביום יום?"

"אין לי מושג, אני בהלם שעוד נשארתי שפוי." צחקוק נפלט מבין שפתיי, והוא הפך לצחוק ממושך שסחף את כל השאר. אחרי כמה דקות הגענו להוגוורטס וירדנו מהכרכרה לטירה.

"את רואה את הפרופסור שמתקדמת לעברנו?" שאלה אנג'ל. "זאת פרופסור מקגונגל. היא סגנית המנהל וראש הבית של גריפינדור."

"אני יודעת, אנג'ל. קראתי והסבירו לי כל מה שצריך לדעת על הוגוורטס או על מי שמלמד בו ולימד במשך השנים."

"כמובן שאת תדעי." היא גלגלה את עיניה.

"האם ידעת שחדר הסודות של סלית'רין נפתח לראשונה לפני עשרים שנה – פחות או יותר. כולם חושבים שרובאוס האגריד פתח אותו ואיבן את כל המוגלגים – אפילו יש תלמידה אחת שמתה – אבל אי אפשר לדעת באמת."

"לא נעים לי להגיד לך, אבל... רגע, לא, בעצם ממש לא אכפת לי להגיד לך. זה לא מעניין אותי, אן. ההיסטוריה הייתה ונגמרה, אני לא רוצה לשמוע על הדברים שקרו."

"כן, את צודקת. שכחתי לרגע איך את והיסטוריה." היא צחקה קצת והמשיכה להתקדם כשפרופסור מקגונגל הגיעה. "שלום, מיס דורני. ברוכה הבאה להוגוורטס. בואי אחריי, בבקשה." היא הובילה מהדלתות הראשיות. "עוד רגע ילדי השנה הראשונה יצטרפו אלינו ואני אסביר על הבתים. לאחר ההסבר את מתבקשת להישאר כאן עד שאקרא לך." הנהנתי בהבנה. "יופי."

הסתכלתי סביבי. הכול כל כך שונה מבובאטון. המראה, הגודל, ההתנהגות.

הילדים הקטנים הגיעו ונעמדו בקבוצה גדולה לידי. "את לא קצת גדולה מדי בשביל להיות שנה ראשונה?" שאל ילד אחד שהיה לידי. היה לו שיער בלונדיני, עיניים כחולות בהירות ונקודת חן מתחת לשפתיים שלו.

"אה, לא. אני לא אהיה בשנה הראשונה. אני הצטרפתי לפה השנה וצריך למיין אותי," הסברתי.

"אה, הבנתי." סומק קל הציף את לחייו.

"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.

"ריק דריקטון. איך קוראים לך?"

"אן."

השיחה גוועה כשפרופסור מקגונגל חזרה. "מיס דורני," פנתה אליי, "אני אלווה אותך אל חדר המנהל, שם תחכי כדי שתוכלי להתמיין לאחד הבתים. פרופסור דמבלדור ישמח לדבר איתך לאחר מכן ולכן ארוחת הערב תוגש לך שם."

"בואי, הניחי את המצנפת על ראשך." פרופסור דמבלדור נכנס אל משרדו אחת-עשרה דקות לאחר שאני נכנסתי אליו, כאשר לשמחתי הוא ניגש ישירות אל הדבר שלשמו הגעתי. הוא הניח את המצנפת על ראשי.

-ובכן, מה יש לנו כאן? ילדה חדשה שהצטרפה לבית הספר באמצע שנות לימודיה?

טוב, אני לא בדיוק ביקשתי את זה.

-אפשר להגיד שאת כן ביקשת את זה. הזהירו אותך ובכל זאת המשכת. תכונה שמתאימה בהחלט לגריפינדור.

איך יכולתי שלא להמשיך בדיוק?

-היי, היי, היי. אני רק מצנפת, לא פסיכולוגית. המטרה של השיחה שלנו היא למיין אותך לבית, לא שיחת נפש עם תה ועוגיות.

אז תגידי לי, לאיזה בית את ממיינת אותי?

-חכי. תני לי לראות. הממ... אני יכולה לראות הרבה תכונות שמתאימות לרייבנקלו... אך התכונות האחרות גוברות עליהן.

 לאילו תכונות את מתכוונת?

-גריפינדור

 אבל לאילו תכונות את מתכוונת?

אני לא יודעת מה נתן לה את ההחלטה הזאת, אבל בכל זאת הורדתי את המצנפת מראשי והחזרתי לפרופסור דמבלדור. "ברוכה הבאה לבית גריפינדור, אן דורני," אמר בחיוך נעים.

"תודה, פרופסור."

"אם להיות כן, חשבתי שתצטרפי לבית רייבנקלו. שני הורייך היו ברייבנקלו כאשר למדו כאן בהוגוורטס ואת נראית מאוד נבונה בעצמך."

"אמא שלי לא למדה בהוגוורטס, פרופסור, היא למדה בבובאטון, כמו שאני למדתי בחמש השנים האחרונות."

הוא הנהנן ביודעין ותיקן את עצמו, "את צודקת. בכל מקרה, רציתי להודיע לך שפרופסור חדשה הצטרפה לשורותינו בסגל לשיעורי תמיכה לתלמידים שבשנים המלחיצות יותר של מבחני הסיכום. איימי קרלוגל. בטח שמעת עליה. אני כמובן חושב שזה בזבוז זמן, אך היא ממש התעקשה להגיע לכאן."

עיניי נדלקו מכעס כאשר שמה של איימי יצא מפיו. אני מנסה להיראות רגועה ככל האפשר, אך אני יודעת שהוא מודע לכך שזה מפריע לי. "תודה על העדכון."

"ועוד דבר אחד..." המשיך להגיד, "אביך ביקש ממני לפקוח עלייך עין, אך אני סבור שלא נצטרך, נכון?" הוא הסתכל עליי באזהרה משועשעת מבעד למשקפיו.

"אל תדאג, פרופסור דמבלדור, בשנה הזאת אני לא מתכננת להתפרע יותר מדי."

הוא הנהן וקם ממקומו. "בואי, אלווה אותך אל חדר המועדון." הוא הוביל ואני אחריו. הסתכלתי על התמונות שחלפתי על פניהן בסקרנות ושלוש הדקות אל חדר המועדון עברו במהרה. הוא אמר לי את הססמא, התנצל שלא יכול ללוות אותי פנימה וחזר על עקבותיו.

"מיס דורני." איימי עמדה מאחוריי. "מה שלומך?" קפאתי והסתובבתי אליה בנוקשות. "אני... בסדר, אני מניחה," עניתי בלית ברירה. "אבל מאוד עייפה, אני רוצה לישון ולאגור כוחות לקראת מחר."

"אני מבינה. ואיך היה בבובאטון?" המשיכה.

"את יודעת איך היה. את בטח קיבלת מאבא עדכון כל יומיים רק בגלל שרצית לדעת איך אני מסתדרת, נכון? אני יודעת שניסית להתקבל לעבודה בבובאטון בזמן שלמדתי שם. ועכשיו, כשעברתי לפה, קפצת על ההזדמנות לשכנע את פרופסור דמבלדור."

"תמיד ידעתי שאת חכמה, אן." היא התקרבה ונגעה לי בכתף בעדינות. העפתי את ידה עם ידי והסתכלתי עליה באדישות מוחלטת, נמנעת מלהראות לה רגש כלשהו. "אני רק רוצה להתנצל בפנייך," אמרה בצער.

"את יכולה פשוט להפסיק? תפסיקי. בכל פעם שאת קרובה אליי את הורסת לי את הכול. תתרחקי ממני. אני לא רוצה ממך שום התנצלות על ההחלטות שעשית במשך החיים שלך." ובנימה זאת השארתי אותה שם ונכנסתי אל חדר המועדון. לילי אמרה לי איפה החדר שלנו ועליתי אליו. שינת לילה טובה תעזור לי ומחר אסתכל בריכוז רב יותר וברצון על חדר המועדון של הבית בו אני אתגורר עד סוף השנה הבאה.

------

*אני לא יודעת אם רואים את התאריך האחרון שערכתי, אבל היום זה ז' תמוז תשפ"ה 3.7.25

הפרק הקודם		הפרק הבא