אילבמורני

תודה לעמית'וש על הביטוא המדהים

נ''ב ג'יימס

"מכשפה," ציינתי והרמתי את ידיי בזהירות.
היא דחקה את שרביטה לכיווני כשרכנתי ליד הילדים המעולפים. "את הרגת אותם?" שאלתי באומץ רב.
"ברור שלא," היא אמרה בכעס. "רק רציתי לעזור."
אז הבנתי שלפחות בשלב הזה היא לא יכולה להיות כזאת מרושעת. נכון?
"בכל אופן, אני.. אקח אותם לבית שלי. אני רופא." היא נעצה בי מבט מפקפק כאילו היא לא סומכת על היכולות שלי.
"אני מצאתי את הילדים האלו קודם ולכן, אדוני המוגל, אני אקח אותם."
מוגל? יש מילה כזאת בכלל?
"מה תעשי להם?" שאלתי בחשש. "תהפכי אותם לאל מתים או לבובות וודו מקוללות?"
היא נעצה בי מבט קר. "צר לי לומר לך, אדוני, אבל אתה בור לחלוטין בקסמים. אניי רוצה לעזור להם. הם באים איתי וזה סופי!"
ניסיתי לדבר איתה בעדינות. "אני מאוד מצטער, גבירתי, אבל אני חושש מהשרביט שלך," אמרתי והבטתי בו בחוסר נוחות. "אני מציע ששנינו נטפל בילדים."
היא שקלה את ההצעה. "בסדר," היא אמרה בסופו של דבר בחוסר רצון מובהק והרימה בידיה את וובסטר בן השתים עשרה. "איפה הבית שלך?" היא שאלה.
"בואי בבקשה אחריי, גבירתי," אמרתי בנימוס. "אגב, לא אמרתי לך, קוראים לי ג'יימס סטיוארט."
היא הנהנה בראשה בחיוך שגרם לה קצת פחות להראות מלכת הקרח. "ולי קוראים איזולט סיירה."

המשך יבוא

הפרק הקודם