איילין פרינס מס. 2

"כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי."

הערה: לשם הפרק מוספים כמה דברים בפרק שלא הוזכרו בספר. 

***

מאז הפגישה הגורלית של איילין פרינס עם פרופסור מקגונגל עבר שבוע ימים, ואיילין התחילה להתרגל לעובדה שכל מה שמקיף אותה זה לא פרי דמיונה הפרוע.

 למרות שהימים היו דומים נורא אחד לפני - איילין קיוותה שהשגרה הזו לא תיגמר. היו לה ספרים ושקט - מה יכול להיות יותר טוב?  

מקגונגל הבטיחה לה בתור מישהי שאוהבת ללמוד, היא תהנה למדי בהוגוורטס'. אך היא לא האמינה להבטחות, והחליטה לראות זאת רק על בשרה. 

היא התעוררה תמיד בסביבות עשר בבוקר, והייתה יורדת לארוחת בוקר מפוארת בפונדק בקומה הראשונה שכללה דייסת שיבולת שועל עם טוסט וריבות שונות. לאחר מכן היא הייתה עוברת על רשימת הציוד שלה - מוודא שוב ושוב שיש לה את כל הציוד הנחוץ לשנה שמתחילה. ואז היא הייתה מתיישבת לקרוא - ונאבדת לחלוטין בין דפי ספרי הלימוד שלה -  

ספר הכשפים הבסיסי (רמה א') מאת מירנדה גוזלי 

תולדות הכישוף מאת בתחולדה בגשוט 

מדריך לשינויי צורה למתחילים מאת אמריק חלפון 

אלף עשבים ופטריות קסומים מאת פילידה שורש 

מרקחות ושיקויים מאת ארסניוס מיליליטר 

חיות הפלא והיכן למצוא אותן מאת ניוט סלמנדרה 

כוחות האופל: המדריך להגנה עצמית מאת קוונטין טרימבל 

אך לא יכלה להתעלם מהעובדה כי שניים מהם עיניינו אותה הרבה יותר מאשר אחרים - מרקחות ושיקויים ואלף עשבים ופטריות קסומים. היא ישבה במשך שעות על מיטה החורקת בחדר, משננת את המתכונים - את אופן ביצועם, ומשווה את החומרים הנדרשים עליהם באלף עשבים ופטריות קסומים. היא הייתה לוקחת את הספרים גם לארוחת צהריים - אחרי שגילתה שהם שואבים אותה כל כך שהיא אפילו לא שמה לב לסביבה בימים הכי רועשים של הפונדק. 

"איילין - " קרא טום בהתפעלות כאשר זו באה לשבת ליד בר לארוחת צהריים שלה, שהייתה מרק דלעת סמיך עם צנימים. "פספסת אורח כבוד!" אמר טום ומיד פנה לדבר עם המוזגים האחרים שמלמלו את השם הארי פוטר שוב ושוב. 

נו טוב, חשבה איילין וגלגלה עיניים. פרופסור מקגונגל ספירה לה על האופן שבו הוא נעשה מפורסם, והוא לומד איתה באותה שכבה. ניפגש כבר בזמן הלימודים.

לאחר שגמרה את המרק ואת הקינוח, עלתה חזרה לחדרה - להמשיך לקרוא מבלי כל מיני מפורסמים יפריעו לה בלימודיה. 

ביום השביעי לשהותה בפונדק - אוח גדול הופיע אצלה בחלון, שנשא מכתב עם אותה דיו ירוקה - כמו זה שקיבלה מפרופסור מקגונגל ברכבת מקוקוורת' - עבור מיס פרינס, פונדק קלחת הרותחת, קומה 2, חדר 27, לונדוון. 

לאחר שהאוח מסר לה את המכתב הוא לא מיהר לתעוף. הוא שיפשף את פניו בידיה, ואינסטקטיבית, הושיטה את ידה ללטף אותו, לגרד מתחת למקורו כשהוא נוגס קלות באוזנה.

לאחר כמה דקות הוא עף משם והשאיר אותה עם המכתב: 

מיס פרינס, 

הרני להודיע לך כי החל מהיום בשעה 14:00 יפקח עליך מורה מטעם הוגוורטס', ולא טום. בשעה 14:00 עליך לפגוש אותו בקומה התחתונה של הפונדק.  

בברכה, פרופסור מקגונגל. 

איילין נאנחה. למרות שלא יצאה מהפונדק מהיום בו הגיעה עליו - היא הרגישה את תחושת החופש והאופוריה מתנדפים ממנה. הינה, חשבה במרירות - עוד שמרטף. 

הייתה לה שעה בלבד - בהם החליטה לסדר את החדר המסודר גם ככה, ולרדת לאכול בקומה למטה.

בפונדק גילתה כי קשה לה לאכול. העצבנות שהייתה רגילה עליה בבית היתומים התנדפה כליל בשבוע הזה, חזרה עליה וחסמה את גרונה. אך לפני שטום הספיק להגיד משהו, או אפילו גרוע יותר - יתחיל לנחם אותה, היא החלה לדחוס אוכל. 

כשגמרה, התיישבה באחד מהשולחנות במרכז הפונדק ופנתה לבהות בדלת.  

כמה דקות לפני השעה 14:00, נכנס אדם לפונדק הקלחת הרותחת, שאיילין הייתה מוכנה להמר בכסף שאין לה שהוא מורה בהוגוורטס, רק כי מאחוריו הוא גרר מזוודה זהה לשלה, אם כי הרבה פחות מרופטת. 

הוא היה גבוהה, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. פניו היו חדים וחמורי סבר, סביבו התנופפה גלימה שחורה ארוכה ודרמטית. היא לא הייתה רכוסה, ותחתיה לבש חולצת רוקחים- חולצה ארוכה כמו טוניקה, עם כפתורים לכל אורכה. 

"סוורוס!" קרא טום והציע לו משקה. סוורוס סירב להצעה, בעוד שעיניו התקבעו עליה, כמו ששלה היו מקובעים עליו.

"העלמה איילין פרינס - אני מניח?" תהה. קולו היה שקט, רם במעט מלחישה, אך נשמע בברור מעל המולת הפונדק, הוא היה רך כמשי וחד כתער. היא נהנה לאות אישור. כל עוד הייתה לה הזדמנות לא להשתמש בקולה, כך היא עשתה. 

"חכי לי בחדרך." אמר. היא עשתה כמבוקשו, עולה שתי מדרגות כל פעם וכמובן - שמועדת במדרגה האחרונה. בחדרה היא התיישבה על מיטת יחיד הצמודה לקיר, מתארת לעצמה את השיחה שעתידה להגיעה. 

המורה נכנס בהתפרצות לחדרה, כדקה וחצי אחריה וטרק אחריו את הדלת. הוא כבר פרק את מזוודתו ואת גלימתו בחדרו. הוא בחן את החדר - מופתע לראות חדר מסודר. 

היא קמה מהמיטה, ונעמדה בצורה מכבדת - זה נראה לה הגיוני, בהתחשב בעובדה כי ככה הם קיבלו את פניהם של מוריהם בבית ספרה הישן. 

"שבי פרינס. את לא צריכה לעמוד ברגע שאני נכנס לחדר." אמר בארסיות מסויימת. היא הנהנה והתיישבה. 

"תעני במילים - " הורה.
"כן," אמרה פרינס אחרי דקה שבה המורה נעץ בה מבטים. 

"הובכן - " אמר, כשעל פניו החיוורים חיוך עקום ולא מבשר טובות. "בשבילך אני פרופסור סנייפ - מובן?" קולו היה תקיף. פרינס הנהנה פעם אחת.

"טיפול בקוסמים ומכשפות יתומים בהוגוורטס בזמן הלימודים הוא על ידי ראש הבית שלך, אך בזמן חופשות הקיץ - את תחת אחריותי או אפוטרופוס מטעם משרד הקוסמים." הסביר בקול תקיף. 

"אני לא אסבול במשך שלושת השבועות הבאים התנהגות לא הולמת מצדך - אם אני אצטרך לעניש - אעשה זאת. כמו כן מעכשיו - כל יציאה מהפונדק תהיה בליווי שלי בלבד, שעת השכמה בתשע וכיבוי אורות בעשר. במהלך היום תקבלי משימות לימודיות, תראי את זה כטובה גדולה לפני הלימודים". 

כשהוא גמר את המונולוג, איילין הגניבה מבט אל "רקיחות ושיקויים" - מייחלת לשקוע שוב למתכון שיקוי החיזוק חפצים ביתיים מעופפים. 

"מובן?" שאל אותה. היא הנהנה הנהון נוסף. 

"תעני במילים - " הורה בשנית.

"כן, פרופסור סנייפ. הכל מובן". אמרה. קולה לא עלה מעל לחישה. היא לא אהבה להשתמש בו. הוא תמיד היה צרוד, נמוך מדי ממה שאנשים תיארו שיתאים לה. 

"תביאי לי את הרשימת ציוד בית הספר שלך." 

איילין שלפה אותו מספר מרקחות ושיקויים, הדף שימש אותה בתור סימניה. היא הפכה את הספר עם הכריכה למעלה , בשבילה שתדע באיזה עמוד עצרה. העובדה כי הספר היה פתוח כמעט באמצע הרעידה את ידיה. לא יכול להיות שיקח לה עוד שבוע בלבד לגמור אותו? 

"נעבור על התלבושת. תביאי את שלושת הגלימות העבודה הפשוטות שלך." היא הציגה אותן, הוא עבר עליהן במבט חטוף, רואה כי מצבן ראויי ללבישה וכי הן לא קצרות מידי בשביל גופה הארוך והגמלוני. הוא בדק גם כי הם נושאות תווית עם שמה המלא. לאחר מכן הורה עליה להביא את כובע, כפפות וגלימת החורף שלה. 

הספרים היו ערומים על השולחן בערמה מסדורת, עם שמותיהם פונים החוצה, כך שהמשימה לא הייתה קשה ולקחה זמן מועט מהצפוי. 

מבטו שט אל שני הספרים הפתוחים על מיטה ופלט נחירת צחוק, כאילו יש בזה משהו שונה ומיוחד, כמעט ולא תקין בכך שהיא אוהבת שיקויים. הוא לא אמר דבר כשבדק את הציוד הנוסף שלה במזוודה. כולל את התיק בד קנבס שישמש אותה לנשיאת ספריה. 

כשגמר את הבדיקה של הציוד, נטל מהמיטה שלה את העותק של הספר החבוט מרקחות ושיקויים, והתיישב בנוחות בכורסא הבודדת בפינה. פרינס הסתכלה בו מדפדף (אחרי שקיפל את פינה העליונה בעמוד שבו קראה), ואז נעצר בעמוד רנדומלי. 

"כהמורה שלך לשיקויים פרינס - אני יכול להבטיח לך, כי רקיחה זה לא סתם רשימת מרכבים שזורקים לקדרה בצורה יפה ומחכים שיתבשל משהו. זה דורש הבנה הרבה מעבר - "

"כמו למשל שבכל המתקונים כתוב שיש לערב את השיקוי לאחר הוספת קוצי הנומיה לכיוון השעון, אך למעשה הוספה סדירה של סיבוב נגד כיוון השעון יכולה להוות גורם מכריע באיכות השיקוי?" אמרה איילין, ורק לשם נימוס שמה סימן שאלה בסוף. 

פרופסור סנייפ השתתק ובהה בה במבט לא מאמין.

"או כי חלק מהפולים אפשר למעוך עם הצעד החלק של הסכין ולא לנסות לחתוך." אמרה בביטחון. עיניו של פרופסור סנייפ הצטמצמו - 

"אל. תקטעי. אותי." סינן בקול חד כתער - ופנה אל אותו עמוד שבו עצר. 

"שיקוי המוות החי - מה את יודעת עליו?" זו הייתה שאלה מתקילה - ואיילין ידעה את זה. השיקוי הזה לא הופיע ברקיחות ושיקויים. אולם היא כן קראה עליו באלף עשבים ופטריות, בתור הערת שוליים: 

"כמו שמו, זה שיקוי שינה חזק נורא. נגזרת של מרקחת לענה -  שיקוי שינה חלש התורם לשינה עם חלומות טובים, בעקבות הוספת אבקת שוש אספודל יחד עם פולי סופופורוס ושורשי ולריאן. ההשפעה משיקוי זו - אורכת שעות רבות, לרוב בין עשר עד שתיים עשר שעות, וכמעט ואי אפשר להעיר את הבן אדם בזמן זה. נרקח לראשונה על ידי רוקח לא ידוע בשנת 500 לפני הספירה - בפינלד או נורווגיה. לשיקוי אין טעם או ריח - ולכן בעל שימושים רבים ברפואה וההרדמה. כמו כן שימש גם בזמן מלחמת הקוסמים הראשונה - " 

פרינס הייתה יכולה להמשיך לדבר, אך פרופסור סנייפ הרים יד ועצר אותה. פניו, שקודם היו עטויי הבעה מלגלגת - היו מרוכזים כעת אך ורק בה. 

"ריפוי הבעבעות - "שאל פרופסור סנייפ, ובלי שום בעיה הצליחה לענות גם על השאלה הזו.  לבסוף - החליט לשאול אותה על מרכיבי שיקויים - קוצי נוריה, אבן הבזואר ואקינטון. גם על זה לא הייתה לה בעיה לענות. 

הוא ישב בשקט, נועץ בה מבטים רציניים. את המבט הזה איילין הכירה רק מאנשים בקוקוורת', בחנות הפרחים, כשחשבו איזה פרחים הם יניחו על קבר יקירהם. פרינס נעצה בו מבט רציני לא פחות, אך הוא לא התעסק בקברים או פרחים. 

איך אני מבקשת ממנו את הספר שלי חזרה… חשבה איילין, ובאותו רגע המורה קם, עדיין עם הספר שלה - 

"בשעה הקרובה, פרינס, את קוראת את הפרק על 'חושפיות מקוננות' באלף עשבים ופטריות ובחיות הפלא והיכן למצוא אותן." אמר בקולו הצונן, "אני אחזור ואוודא שביצעת זאת. אסור לך לצאת מהחדר עד ביצוע המשימה - ברור?" אמר - היא הנהנה. 

הוא הרים את גבותיו - 

"מובן, פרופסור." לחשה. הוא בחן אותה שוב פעם - ויצא מהחדר יחד עם ספרה. היא פלטה אנאחה ארוכה ומעוצבנת. למה הוא לא החזיר לי את הספר?

איילין לא מהירה לבצע את המשימה, מהסיבה הפשוטה כי קראה כבר את הפרקים הללו. אך מחשבותיה פנו אל פרופסור סנייפ. מצד אחד היא ממש לא ידעה מה היא חושבת עליו, מצד אחר, היא עוד לא ראה כיצד הוא מלמד ומצד שלישי היא חיבבה אותו, והייתה בטוחה שתהנה בשיעורים איתו. 

המוח שלו בברור עובד בקו ישר למדי. הוא לא סוטה ימינה או שמואלה. ועם קולו - אז בברור הוא מסוגל לשלוט על כיתה אז השיעורים היו שקטים ובלי הפרעות. הסיקה. וגם הוא מלמד את מה שמצאתי הכי מעניין - אז אצטרך ללמוד לאהוב את השיעורים שלו. 

כשהעבירה את המחשבה בצורה ברור בראשונה, הצליחה לגרום לעצמה להתרכז מספיק לביצוע המשימה. כפי שכבר ידעה - חשופיות המקורננות היו מוצר רקיחה בסיסי ביותר, וחסר מיוחדות במיוחד. בתור יצור פלא - לא הוזכר בכלל הספר של יצורי הפלא. לכן החלה לעבור על כל הערות שלויים - דבר מעיק, בעיקר כי כמות הערות השוליים עלתה על כמות החיות הפלא המוזכרות בספר. 

רק כעבור 40 דקות, מצאה את האזכור של חשופיות מקוננות בעמוד 76 בפרק על פלימפי - שאוהב לנשנש אותן יחד עם חלזונות ים. היא המשיכה לדפדף - לקרוא את הערות שלויים. הספר עצמו היה מעניין - אך הוא לא השתווה לרקיחות ושיקוייים שנלקח ממנה.

סנייפ חזר לפני שהיא הספיקה לעבור על כל הספר - שאורכו בסך הכל 96 עמודים. 

הוא לא נתן כל הודעה לכך, כחזר להתיישב בקורסא - ובחן אותה שוקדת על משימה, חסרת כל משמעות. הוא ידע שאין אף אזכור נוסף על חושופיות מקוננות בספר - אך לא הפריעה למכשפה הצעירה למצוא את תשובה לכך בעצמה. 

רק כשגמרה, חדלה מלרכון קרוב כל כך לספר ונאנחה בבושה - הוא פצה את פיו - 

"הובכן - " סנייפ תיאר לעצמו שהיא תקפוץ בבהלה, או אפילו תפלוט צרחה או קללה, כמו כל השאר תלמידיו. היא לא - רק הסתובבה במבט מעוצבן מעט - גלגלה עיניים, והסתובבה לשבת מולו בצורה נוחה יותר. 

"אין אזכור של חושפיות מקוננות באף מקום בספר חיות הפלא והיכן למצוא אותם - למעט בעמוד 76 ובעשבים ופטריות - " קולה ההתרומם קצת יותר כאשר דיברה על הספר - וציטטה את הפסקה על החושופיות המקוננות. 

"נהדר - " אמר פרופסור סנייפ בקול יבש - והנחית מולה שקית.
"בשקית תוכלי למצוא את הספר שלך, עוד כמה ספרים על רקיחה בסיסית, מחברות, עטי נוצה וקסת דיו." אמר, ופניה של פרינס הוארו בכזו צורה - שהיה אפשר להסתנוור מכך.
"ממחר - שיעורים תיאורתיים בשיקויים." אמר - ולא חשב שראה אי פעם תלמיד, אולי חוץ מעצמו שמתלהב משיקויים. כשיצא יכל לשמוע - כיצד היא פותחת את השקית ומסדרת את תוכנה על שולחן העבודה שלה - ומתיישבת לקרוא. 

אך כשבא לקרוא לה לארוחת ערב הבין כי היא לא קוראת אלא לומדת - שלושה ספרים בשיקויים היו פרוסים מולה - היא השוותה את תוכנם - ובתוך אחת המחברות - רשמה הערות בנושא. 

הוא לא יכל למנוע מעצמו חיוך מוזר של סיפוק למראה התלמידה שתחת האחריותו. 

איילין פרינס הייתה בטוחה, כי צירוף שמרטף לחייה תהרוס את תחושת החופש שלה. היא הייתה בטוחה כי היא תרצה שהימים בפונדק יגמרו כמה שיותר מהר - והיא תגיעה לטירה ללימודיה האמיתיים. 

אך היא לא ציפתה כי השגרה החדשה שהנחית עליה סנייפ - תהיה עדיפה פי כמה וכמה מזו שהתרגלה עליה בשבוע לפני הגעתו. תוך יומיים בלבד - היא הייתה מכונה להמר כי פרופסור סנייפ יהיה המורה האהוב עליה, וכך גם הנושא שהוא מלמד.

אחרי ארוחת בוקר זריזה - הוא היה מתחיל להציף אותה במידע. חמישה שיעורים עד ארוחת הצוהריים בכישופים, אסטרונומיה, תורת הצמחים, הגנה מפני כוחות האופל וכמובן שיקויים (את תולדות הקסם וטיפול בחיות הפלא - הם הזניחו). חדרה שונה - סנייפ הזיז באמצעות קסם את השולחן שמול למיטה בין הכורסא שעליה לימד למיטה ויצר שורה ארוכה של רהיטים בלתי תואמים וצמודים לקיר. 

והכי טוב - פרופסור סנייפ נתן לה שיעורי בית. והרבה. חלקם אפילו להגשה.

איילין פרינס ידעה כי היא פריקית, משוגעת ומכשפה - היא הייתה רגילה לשמות גנאי מצד התלמידים - וגם מהמורים שמהם ביקשה עבודה נוספת. זו הייתה הדרך שלה לברוח - להתחבא בפינה ולהתעסק בדבר היחיד שידעה לעשות - ללמוד. ולמרות שלא הייתה צריכה לברוח מפני סנייפ - זה עדיין הרגיש נחמד. 

באחת מארוחות הצוהריים - כשטום המוזג, שמע את שיחתם על הלימודים - פסק מהניקוי הכוסות, וניסה לשכנע את פרופסור סנייפ לרדת מן הנושא. אך לפני שפרופסור סנייפ הספיק להגיב - פרינס, בצורה לא הכי מכבדת ביקשה מטום שלא יתערב כי היא נהנהת מזה. 

מאותה שיחה, טום התקרר כלפי פרינס - אך לא היה לה אכפת. 

היא כן הרגישה עצבנות וכעס על עצמה שהעליבה את הבן אדם - אך היא מעולם לא הייתה מספיק סביב בני אדם בשביל לדעת כיצד עליה להתנהג כראוי. סנייפ - כנראה היה כמוהה, הסיקה, כי אפילו לא גער עליה על כך אחרי זה. 

במהרה, איילין גילתה כי החופש להסתובב בסמטת דיגאון לבד נלקח ממנה-

שבוע אחרי תחילת לימודיה, פרופסור סנייפ לקח אותה לרוקח, חנות עם ציוד לרקיחה. הוא הסביר לה בחנות על המרכיבים, מכיוון שהמוכר היה חבר ותיק שלו. גם המוכר הופתע מהנטייה הכבדה של פרינס לשיקויים ותיאר את זה "כמשהו חולני".  

אך אחר שיצאו מהחנות - קרה דבר שפרינס מעולם לא תשכח. 

אחרי מספר צעדים - שצעדה ליד פרופסור סנייפ, נלהבת ומציפה אותו בשאלות, שאגה רמה שהייתה מלובה בתחושת מחנק קשה, ורצון עז להקיא - הביאו אותה הרחק מפרופסור סנייפ, ליד קוסם אחר. כשראה אותה נעלם משם כמו שהוא הופיע, כשעל פניו הבעה מופתעת למדי.

פרינס עמדה ללא תזוזה, במשך כמעט חמש דקות לפני שהעזה לזוז. מעל ראשה התנוסס חלון ראווה - "נרות קסומים - לכל מקרי החיים". 

נדפקתי. איילין חשבה לעצמה מנסה לשמור על קור רוח לצד קללות עסיסיות שהמוח שלה הפיק. 

הרחוב הזכיר לה את רחוב מבואת ספיינר. הוא הרעיד את כל העיירה בפחד - והיא הכירה אותו מספיק טוב בשביל להסתובב בו בראש מורם. אך, פה זה לא קוקוורת'. ואיילין ידעה מסיפוריה של מקגונגל כי יש קוסמים אפלים, רובם יוצאי סליז'רין והיא תיארה כי ממש במרכז ההתקהלות שלהם - למרות שהרחוב היה נטוש לחלוטין. 

לבסוף ראתה שלט עם חץ המצביע במורד הרחוב - "סמטת נוקטורן", השם העביר בה צמרמורת. היא זכרה משהו על השם הזה בספריה - שקשור בשיקויים -  רעלים חזקים ואסורים לרקיחה. היא מיהרה חיש מהר בכיוון ההפוך לחץ. אם זו סמטת נוקטורן - אני אמורה להיות לא רחוקה מסמטת דיגאון, לא? קיוותה איילין בכל כוחה. 

עם כל צעד שלה, היא גילתה שורה אחר שורה של בתים חסרי אור, פנסי אור כחולים, רובם מנופצים ושבילים עם אבנים חסרות. היו הרבה מאוד התפצליות, ממש כיכרות - אך משהו אמר לאיילין שעליה להמשיך במעלה הרחוב, כהפנסי הרחוב הכחולים התחלפו באותם פנסי רחוב של סמטת דיגאון- פנתה ימינה (תחושת בטן מעולם לא איכזבו אותה), שמה דמות מוכרת צעדה, כמעט רצה - עוצרת לפתע כשראתה אותה - שגרמה לה לאנח בהקלה. 

"פרינס - בואי הנה מיד!" קולו של פרופסור סנייפ התרומם לטון דיבור רגיל, צועק בהשוואה לחצי הלחישה התמידית שלו. מרוב הקלה, פרינס פתחה בריצה ועצרה רק כאשר נעמדה לידו. 

"את בסדר?!" קולו היה מעוצבן כהוגן, והיא לא טרחה לענות לו בהנהון אלא מיד - "כן פרופסור". היא הופתעה לגלות שקולה רועד. היא לא ידעה מדוע - אך היה משהו בסמטת נוקטורן שהדאיג אותה - יצר בה חוסר שקט שמעולם לא היה לה מבואת ספיינר. היא הבינה כי היא רוצה הביתה… ונחתה עליה הבנה כואבת כי אין לה בית.

"אני לא יודע מי התעתק איתך, או מה הייתה מטרתו  - אך כדאי לו לא להיתפס על ידי. " אמר סנייפ בכעס מלובן. פרינס לא ביקשה ממנו לחזור לפונדק, ואפילו לא דיברה איתו בצורה ישירה. כל הדרך סנייפ אחז באגרוף קבוץ את שולי גלימתה והוביל בצעד מלא בנחיל אנשים. כשאי היה אפשר לעבור אחד ליד שני, דחף אותה קדימה יותר. 

כשחזרו לפונדק, איילין לא הלכה ללמוד. היא החליפה לפיג'מה - שמצאה במזוודה שלה יחד עם שאר ציודה (ועוד בגדים נוספים), ונכנסה תחת השמיכות של מיטתה רועדת קלות. 

לארוחת צוהריים, היא אכלה פלטת שוקולד שלמה - רק לקראת הערב ירדה יחד עם פרופסור סנייפ לפונדק לאכול ארוחת ערב. 

"סמטת נוקטורן -" ענה פרופסור סנייפ לשאלתה, "זה הרחובות הכי אפלים בסמטת דיגאון. את יכולה למצוא שם את השוק השחור של הקוסמים, מוצרים לשיקויים שמזמן אסורים לרקיחה וספרים עם הקללות הכי חזקות. בלי הכנה מוקדמת - זה כמו להיפגש עם - "

"סהורן?" חצי שאלה חצי השלימה את פרופסור סנייפ, שהתעצבן על העובדה כי איילין קטעה אותו אך לא הגיב לכן.

סנייפ לא הכריח אותה אף פעם לגמור את המנות, אם אכלה חצי מהן או יותר. אך באותו ערב, הוא איים שידחוס לתוכה את כל הצלחת אם לא תעשה את זה באופן עצמאי. וגם כשהצליחה - הוא גרם לה לשתות כוס ענקית של שוקו חם מתוק מדי. 

באותו לילה, היא שתתה גם את השיקוי הראשון שלה - מרקחת לענה - שיקוי בצבע לילך עדין, שנתן לה בהחלט חלומות טובים באותו לילה, אך חסרי חוט מחשבה והזויים בהחלט. בבוקר למחרת, היא וסנייפ התנהגו כאילו כלום לא קרה.
מאותו יום - סנייפ גם לא יצא איתה מהפונדק קלחת הרותחת, וגם זה מאוד התאים לה. 

שנת הלימודים התקרבה, וסנייפ הודיע לה כי יצטרך לעזוב אותה לבדה לעיתים קרובות על מנת לטפל בכל מיני נושאים בהוגוורטס. היא הנהנה כרגיל לאישור ונשאבה לתוך אחד מספרי היד שנייה שהביא לה בשיקויים - שהתגלו פי כמה וכמה מעניינים יותר ממרקחות ושיקויים. 

לצערה, הנסיעה הראשונה שלו, הייתה ביום שלישי - יומיים לאחר התקרית בסמטת נוקטרון. לפני יציאתו הוא איים עליה בעונש אם תצא מהפונדק - איום חסר טעם לחלוטין. 

לקראת הצהריים, היא ירדה לפונדק, לקחה מטום את האוכל שלה - והתיישבה בפינה שקטה רחוקה משאר וירתה מבטים אפלים בכל אחד שניסה להתיישב בשולחן שלה. היא ערבבה את האורז עם התירס וחתיכות הבשר, וכמעט התחילה לאכול כשלפתע צנח על השולחן - פשוט כמשמעותו, נער כבן שלוש עשרה. 

היה לו שיער גינג'י בוער, תווי פנים שדוניים ועיני הייזל גדולות. הוא עבר מאחוריה - והתיישב בצללים ככה שאי אפשר יהיה לראות אותו מהפונדק. 

"בתאבון," אמר, קולו על סף צחוק. 

"אה… תודה". הושיבה איילין - וכשלא הבינה סיטואציות, היא פשוט התעלמה מהם. 

"אני ואחי החבאנו פצצות סירחון לאותו הרגע שההורים שלי עומדים לעבור שמה. " הסביר - אך לא הסתובבה. 

"מה זה פצצת סירחון?" שאלה איילין - הוא השיט לה כדור בצבע ירוק רקוב במעטפת דקה שנראתה כמו עור. "הבנתי." אמרה בשקט. 

"את שנה ראשונה להוגוורסט?" שאל אותה. 

"כן," ענתה - והבינה למעשה כי די נהנת מהשיחה - גם אם כי לדבר לאוכל שלה - כשבחור הצעיר צמוד לגבה מאחוריה - היה מאוד מוזר. בדרך כלל איליין לא אהבה מגע, והייתה מתרחקת ממנו בכל הזדמנות, הכתף של הבן ממש לא הפריעה לה. 

"אגב אני פרד - " אמר כשניה לפני שאישה צרחה - ונכנסה לפונדק. כמו לפרד היה לה שיער אדמוני בוהק - בברור זו הייתה אימו. היא גררה אחריה סירחון כזה, שאיילין ידעה שלא תצליח לאכול. היא הייתה רגישה לריחות כאלה. 

"איילין," הושיבה, והתיישרה - מסתירה את פרד מהאישה. 

"נעים להכיר. אני בגריפינדור - שנה שלישית - מקווה שגם את תהיי. " אמר, והחל להתגנב בין השולחנות - איילין עקבה אחריהם, עושה כאילו אוכלת בשביל לא למשוך תצומת לב. 

"פרד וגורג!" צרחה אימם - ותפסה אחד מהם באוזן. איליין חשבה שזה פרד - אך בגדיו היו שונים מאלו שלבש פרד - עד כמה שהספיקה להבחין. 

תאומים… הבינה איילין. 

היא צחקה כשהתאומים, הובלו החוצה מהפונדק - חצי צוחקים וחצי רציניים במיוחד למראה הבעת פניה של אימם.  היא שמה לב כי היו משפחה די גדולה - היא ספרה לפחות ארבעה ילדים. ליבה התכוץ במחשבה על כך. 

הריח של פצצת הסירחון לא התנדף - לכן לקחה את האוכל שלה ועלתה לחדרה ואכלה שם. 

פרד לא מיהר לצאת מראשה - כיצד לא שם לב שהיא לא מתאימה לגריפינדור? היא לא אמיצה, אלא פחדנית. היא סרקסטית ואפלה, ולפי ההימור של סנייפ היא תהייה בסליזרין (מה שרצתה וכיוותה. להיות סוף סוף בין אנשים כמוהה), או רייבנקלו - בית החכמים. כך או כך - היא ידעה כי היא לא תמוין לגריפינדור. 

סנייפ חזר מאוחר באותו ערב, ולא בדק את המשימות שהשאיר לה. לפי מבטו הוא היה עייף נורא - לכן גם לא הציקה לו בארוחת הערב, אם כי כמות השאלות שהצטברה בראשה לא פחתה כלל וכלל.
בהמהלך השבוע השני, סנייפ צמצם את שיעוריו, ולקראת נסיעתם להוגוורסט בכלל פסק מכך. בצירוף העובדה כי יותר ויותר תלמידים מהוגוורסט הגיעו לסמטת דיגאון לקנות ציוד, רעש שעלה מהפונדק היה עלה בצורה ניכרת… יחד עם השיעורים שהצטמצמו - השליטה העצמית של איילין התערערה כהוגן.

מי שלא הכיר אותה - לא היה שם לב לשינוי. אך בדיוק כמו בבית היתומים - דברים התעופפו ללא שליטה בחדר שלה, זכוכית הייתה מתנפצת ללא כל הודעת מוקדמת או הדיו בעטי נוצה שלה היה משנה צבע למשהו מאוד מוזר. ידיה היו תמיד בכיסים - כי אחרת הייתה כבר מקלפת את כל עורה סביב ציפורניה, שגם ככה היו כסוסות עד שורשן. היעדרו של פרופסור סנייפ הלחיצה אותה - היא פחדה לעשות משהו שלא תוכל לתקן, אם כי למדה את קסם הרפרו - די מהר בהתחשב בתכיפות שבו השתמשה. 

סיום ימי הפונדק נהיו עוד יותר ברורים כאשר פרופסור סנייפ החזיר את השולחן שלה אל מול המיטה, למצבו הרגיל, ולא צמוד לכורסא שהתחבבה על סנייפ.  

בערב שלפני הנסיעה - סנייפ בא לקחת אותה לארוחת הערב, כששידת הלילה של איילין התנפצה לכל עבר. 

"רפארו!" איילין כישפה, והשידה התחברה מעצמה. 

סנייפ נאנח, וכשהיא עברה לצידו, הוא עשה דבר שמאוד לא ציפתה לו - החל להרגיע אותה. נגע בה - מחץ את כתפה, מגע שלא גרם לה להתכווץ להפתעתה. 

"דאגה מובנת. אך חסרת טעם לחלוטין. את לא יכולה להשפיע איפה תשובצי. את לא יכולה להשפיע איזה ילדים יהיו איתך בשכבה או כיצד הסתדרו היחסים שלך עם שאר המורים. את יכולה רק להכין את עצמך כמה שיותר.
"אני בטוח גם שמקגונגנל אמרה לך שננסה לשמור על בעיית הזיכרון שלך כמה שיותר בסוד. כמובן שהסיפור שגדלת בבית יתומים מוגלגי - לא יתקבל בעין יפה על הרבה מהתלמידים - במיוחד טהורי הדם אך אין מה לעשות גם בעיניין הזה. לכן, לא הייתי טורח לדאוג ולהתעצבן לשווא." אמר. קולו היה מחושב למדי. 

רק אחרי המונולוג הצליחה פרינס להרים את מבטו עליו ולהנהנן בראשה חולשות. מצד אחד היא הרגישה גרוע הרבה יותר כששמעה את פחדיה נאמרים בקול, אך מצד אחר הרגישה הקלה עצומה - שמבינים אותה. אחרי נשימה עמוקה היא הייתה מוכנה לרדת לאכול. 

אך השינה לא באה באותו ערב. היא אפילו ניסתה לקרוא מתחת לשמיכותיה - להרגיע את עצביה - כשפרופסור סנייפ נכנס לחדר בעצבנות - והזכיר לה את שעת כיבוי האורות. 

אז היא שכבבה ככה, שעות, עד שלא נרדמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא