החבל של ליילה.

ליילה ישבה על המזרון שלה בחדר המשותף. כולן שיחקו בחוץ, ורק היא ישבה וקשרה קשרים. אבל לא היה לה אכפת. 

להפך, היא הרגישה שמה שהיא עושה עדיף בהרבה. רק שהיא נתקעה על הקשר שלה. היא כבר ידעה איך להתיר קשר לולאה כפול עם הידיים קשורות מאחורי הגב (בתנאי, כמובן, שהחבל הקשור יהיה בתוך הידיים שלה), אבל עדיין נתקעה על קשר תלייה (לא שהיא יודעת איך קוראים לקשרים האלה, אבל כתבתי את השמות שלהם בכל זאת).

היא ניסתה כבר בפעם העשרים ומשהו, ונראה היה לה שהיא רק תיסבכה את הקשר עוד יותר.

בפעם השלושים ואחת, ליילה צנחה (לא בייאוש, אם כי בתשישות) על המזרן שקמה ממנו חצי דקה קודם לכן.

היא הרימה את החבל הלבן שלה. כמו אתמול, תחושת התרגשות הציפה אותה כשאחזה בו. אמרו לה שכשמתבגרים כבר לא מתרגשים מדברים קטנים כל כך. היא קיוותה שזה לא נכון.

"מה את עושה פה?" נשמע קול. 

ליילה הרימה את מבטה וגילתה שהיתה זו ליסה.

היא חייכה. "זה גם החדר שלי, את יודעת."

ליסה גילגלה את עיניה ונאנחה בקוצר רוח כאילו ליילה אמרה את הדבר הכי טיפשי בעולם.

"התכוונתי," היא הבהירה, "למה את לא בחוץ עם כולם?"

 ליילה הזדקפה. חמימות התפשטה בה. היא מעולם לא חשבה שהיא תחסר להן.

כנראה הגישה החיובית שלה נתנה צבע לבית היתומים.

"אני באה," היא צייצה בהתרגשות וקפצה מהמיטה שלה.

ליסה חייכה (חייכה!) ויצאה מהחדר.

ליילה יצאה מיד אחריה, מקפצצת במסדרונות עד שהגיעו לחצר, שם שיחקו כמה בנות בקפיצה בחבל.

אחת הבנות, סוזן שמה, הבחינה בה והפסיקה לקפוץ. החבל חבט בה קלות כשהוא הסתובב.

"מה יש?" שאלה אביגייל, שהפסיקה לסובב את החבל.

"ליילה!" קראה סוזן ועקפה את החבל. "דאגתי לך."

"תודה, סוזן," חייכה ליילה. "אני יכולה להצטרף?"

"בטח," אמרה מיד ליסה, שעמדה מאחוריה. סוזן רק חייכה והינהנה.

"רוצה להחליף אותי?" שאלה ג'יין, שאחזה באחד הקצוות של החבל, אשר היה שמוט כעת על הרצפה.

"בטח," ענתה לה ליילה ולקחה את מקומה של ג'יין, שהצטרפה לקופצות בחבל יחד עם ריה, ויולט וסוזן.

----------------------------------------------------------------

"ארוחת צהריים," אמרה הנזירה מרגרט.

ליילה עצרה בחדר שלה לפני שהלכה לחדר האוכל. היא רצתה לקחת את החבל שלה, כי יש לימודי דת מיד אחרי ארוחת הצהריים.

היא נפרדה משיירת הבנות לרגע כדי להיכנס לחדר, אבל כשצעדה לעבר המזרן שלה היא לא ראתה את החבל.

אחוזת בהלה, ליילה הטתה את המזרן כך שעמד על הצד. החבל לא היה שם.

"מה את מחפשת?" נשמע קולה של אביגיל מהדלת.

ניצוץ של הבנה התפשט בליילה. יכול להיות ש-? 

"את זה?" המשיכה אביגיל.

ליילה הסתובבה במהירות שלא היתה מביישת את האצבעות של קרטר. נשענת על משקוף הדלת, ניצבה אביגיל.

מאחוריה ג'יין, שגיחכה. סוזן, שפשוט עמדה שם. ויולט, שנעצה בליילה מבט מתגרה. ליסה, שחייכה חיוך קר שלא הגיע לעיניה. וריה, שזעה במקומה באי נוחות ונעצה את מבטה ברצפה.

ובידה של אביגיל היה החבל של ליילה.

"אביגיל," אמרה ליילה. היא חשה מחנק בגרוניה. "תחזירי לי את החבל בבקשה."

אביגיל פתחה את פיה כדי לומר משהו, אבל אז סגרה אותו בחזרה.

"בעצם, למה לא?" היא אמרה.

ליילה הסתכלה בהפתעה באביגיל שחוצה את החדר לכיוונה.

היא הושיטה את ידה כשאביגיל התקרבה אליה, אבל זו פשוט חלפה על פניה והתקדמה לכיוון החלון.

ליבה של ליילה הגביר את קצב הפעימות. המוח שלה קלט מה קורה מעט אחריו.

"לא!" זעקה ליילה וזינקה לכיוון אביגיל, שעמדה ליד החלון.

אבל זה היה מאוחר מדי.

אביגיל זרקה את החבל. ליילה ראתה אותו עף באוויר, כאילו בהילוך איטי, ונוחת מי יודע איפה.

"לא..." היא לחשה. דמעות חנקו את גרונה, מפצירות בה שתיתן להן לצאת.

והיא נתנה להן. הן זלגו על לחייה, וברגע שהתחילו היא לא הצליחה לעצור אותן.

"פתטית," הפטירה אביגיל, וג'יין, ויולט סוזן וליסה צחקו. ריה פתחה את פיה, ואז סגרה אותו בלי לומר מילה והלכה משם. אף אחד לא הבחין בזה.

"ולחשוב שהיא היתה בטוחה שנרצה להיות איתה," היא הוסיפה ויצאה מהחדר, משאירה את ליילה מתייפחת.

ליילה סקרה את השטחים שראתה דרך החלון. היא לא ראתה שום חבל לבן.

הדמעות המשיכו לזלוג והיא טמנה את ראשה בכרית.

לא היה בה הכוח ללכת לחפש את החבל.

כל שיכלה לעשות היה לחשוב.

ולראשונה מאז אימצה את גישתה החיובית, המחשבות השליליות התלטו עליה.

כשמר ורנון יבוא... (לא היה לה ספק שהוא יבוא. זו היתה אמונה כל כך חזקה שהיא פיתחה בשלושים השעות האחרונה עד שהיא שכחה לפקפק בה.)

פתאום היא מצאה את עצמה מקווה שיקח הרבה זמן עד שהוא ייזכר להגיע.

לא די בכך שהיא יודעת רק קשר אחד

אין לה חבל להתאמן עליו

ובלי חבל...

איך יהיו לה קשרים להראות לו?

הפרק הקודם