אנבל והרוחות האבודות

כשאנבל התעוררה למחרת היא חשה משהו מוזר על פניה. היא מיששה אותם ואז היא הבינה שהיא עדיין מחייכת. היא מחקה את החיוך עוד לפני שהיא הספיקה לפקוח את עיניה לחלוטין.

"איזה חלום מוזר היה לי,” היא מלמלה לעצמה.

הדלת נפתחה ודמותה של גברת פרין מילאה את הפתח.

"יופי שהתעוררת,” היא נבחה. “השעה כבר תשע וחצי. יש לך חצי שעה לאכול ולהתארגן לפני שאת יוצאת לקניות עם הפרופסור ההוא.”

והיא יצאה בטריקת דלת, מותירה את אנבל המומה.

אנבל החליפה את בגדיה וירדה למטה לחדר האוכל.

"בוקר טוב, פריקית,” פרסי קיבל את פניה. אנבל התעלמה ממנו. זה לא היה חלום, אתמול בלילה באמת הגיע הנה קוסם. בשבילה. היא מיששה את הכיס בחצאית השחורה שלבשה. המכתב נמצא פה, איתה, אותו מכתב שמודיע שנשמר לה מקום בבית הספר ההוא, בהוגוורטס, שנועד לעוד ילדים כמוה.

כל קריאות הבוז של הילדים התעמעמו, אנבל אכלה את הביצה הקשה והסלט במהירות ולמרות שהשעון הגדול הורה רק על השעה רבע לעשר היא כבר יצאה החוצה וחיכתה ליד השער.

הדקות חלפו לאיטן עד שלבסוף באופן מוזר ממש, פרופסור לונגבוטום הופיע לפתע בפינת הרחוב. ברגע שהשומר, אדון ריינמונד הבחין בו, הוא פתח לאנבל את השער והיא יצאה החוצה.

אנבל לא זכרה את הפעם האחרונה שבה היא יצאה החוצה מבית היתומים. היא התאפקה לא לרוץ אל פרופסור לונגבוטום.

"בוקר טוב,” הוא קיבל את פניה באופן שונה לחלוטין מפרסי בבית היתומים. “אני מקווה שישנת טוב?”

"ממש לא,” השיבה אנבל. “קמתי עם חיוך על הפנים.”

"אאה - “

"זה היה נורא,” היא המשיכה.

"טוב, אאה - “ פרופסור לונגבוטום החל ללכת. “יש לך פה את רשימת הציוד? זה הגיע יחד עם המכתב.”

"כן, יש לי אותה פה,” אמרה אנבל ומיששה את הכיס בחצאית ליתר ביטחון. מגעו המוכר של המכתב פגש את אצבעותיה. “היו שם ספרים ממש מוזרים.”

הם עשו את דרכם ברחוב הומה של לונדון כשלפתע פרופסור לונגבוטום נעצר ליד דלת עלובה למראה ופתח אותה לרווחה.

בפנים היה עלוב כמו הדלת. המקום היה חשוך ואנבל הלכה בעקבות פרופסור לונגבוטום שחצה את הפונדק בעודו מנופף למוכר הזקן. רגע לפני שהם הגיעו לדלת האחורית הבזק ירוק סינוור את אנבל ומן האח שהייתה ליד הדלת בקעו לפתע מספר דמיות משתעלות.

"באמת אלבוס, אמרתי לך לחכות לפחות חמש דקות!” סינן ילד אחד שהיה נראה יותר גבוה מהילד השני ששמו כנראה אלבוס. “לא יכולת להתאפק?” והוא ניער את שערו הפרוע כמו כלב רטוב, מעיף על אנבל אפר.

לא עברו מספר רגעים לפני שאנבל הצליחה לעכל את הופעתם הפתאומית של שני הילדים ודמות נוספת בקעה מהאח בהבזק ירוק.

ברגע שהדמות ניערה את האפר ואפשר היה לזהות את פניה כל הפונדק רחש לפתע בדיבורים ופרופסור לונגבוטום כאילו שכח את אנבל וניגש אל הדמות. "הארי,” הוא קרא אל הדמות. “שלום ג'יימס,” הוא אמר לילד הגבוה יותר.

"שלום פרופסור,” אמר הילד בקול רם והעביר את ידו בשערותיו, מפיל על אנבל עוד מטר של אפר.

"אתה יכול להפסיק עם זה?” שאלה אנבל לפתע. “זה מלכלך אותי.”

הילד הסתובב ופתח את פיו אך הוא לא הספיק לומר משהו כי אז פרופסור לונגבוטום הסתובב אליה וקרא. “אנבל, בואי, יש פה מישהו שכדאי שתכירי.”

אנבל פסעה אל הארי בחשש, בזמן שהיא התקרבה אליו הוא הספיק ללחוץ ידיים לשתי מכשפות נרגשות למראה.

"זה הארי פוטר, אנבל,” אמר פרופסור לונגבוטום. “הוא איש ממש חשוב בעולם שלנו.”

אנבל הסתכלה על הארי וראתה חיוך לאה נפרש על פניו.

"אני שמח לפגוש אותך אנבל,” אמר הארי. הוא הושיט את ידה לאנבל אך היא התעלמה ממנה. הוא הצביע על בניו. “גם הילדים שלי לומדים בהוגוורטס. אלבוס ילמד איתך, גם הוא מגיע השנה להוגוורטס בפעם הראשונה.” הילד הקטן יותר נופף את ידו לעברה בביישנות.

"אני אתחיל את השנה השניה שלי,” אמר הילד שהעיף עליה אפר. “אני ג'יימס.”

"אתה הפלת עלי אפר מקודם,” השיבה לו אנבל. "לא ביקשת סליחה.”

ג'יימס גלגל את עיניו בצורה שעצבנה את אנבל מאד. “לא ראיתי אותך, בסדר? איך קוראים לך בכלל?”

"אנבל,” היא השיבה בקצרה.

"איזה מן שם זה אנבל?” הוא הביט בה בבמבט שהיה משולב בו גם בלבול גם שעשעוע וגם התנשאות.

"ג'יימס,” אנבל שמעה לפתע קול נשי. היא הסבה את מבטה מהילד המעצבן וראתה שעוד אישה הגיחה מתוך האח.

"מה אימא ואבא לימדו אותנו על טקט?” שאל אלבוס.

ג'יימס התעלם משניהם ושוב נופף את שערו. למרות שהפעם הוא לא לכלך את אנבל, זה עדיין הרגיז אותה מאד.

"מה בדיוק עשיתם בתוך האח?” היא שאלה אותו בקול הכי מתנשא ומלגלג שהצליחה להפיק.

"קוראים לזה אבקת פלו,” ענה לה ג'יימס באותו טון. “ככה מגיעים פה ממקום למקום.”

"זה מספיק, ג'יימס!” אמר הארי באותו טון חד כמו אישתו. “ג'יימס נוטה להשוויץ כשהוא פוגש אנשים חדשים.”

להפתעתה ג'יימס הסמיק. “אבא!” הוא סינן.

"זה הגיע לך,” אמר הארי בקול חלק.

"טוב, היה נחמד מאד לפגוש אותכם, הארי וג'יני,” אמר פורפסור לונגבוטום. “ואתכם אני אפגוש כבר בבית ספר,” הוא אמר לשני הילדים. "תמסרו דרישת שלום ללילי.” והוא יצא מהדלת האחורית לחצר קטנה ומוזנחת.

"אתה מכיר אותם?” שאלה אנבל בעוד הוא מקיש עם השרביט על חומת האבן בצורה מוזרה.

"הוו, כן, הייתי חבר של הארי וג'יני בהווגורטס, לחמתי איתם נגד את-יודעת-מי.”

"סליחה?” היא שאלה אותו אך אחרי שניה שכחה ששאלה כי בחומה נפער לפתע שער גדול, מוביל לסימטה הומה בחניות ואנשים.

אנבל הביטה סחור וסחור ולא האמינה למראה עיניה. היו שם חנויות מכל הסוגים, או יותר נכון רק מסוגים מכושפים, כך היא קראה לזה. הרחוב היה מלא בקוסמים ומכשפות, מבוגרים וילדים, משפחות, היא נצמדה לפרופסור לונגבוטום, שלא תאבד אותו בהמון.

לפתע מחשבה אחת, מעצבנת נחתה על ליבה של אנבל כמו משקולת כבדה. “פרופסור?” היא שאלה בחשש. “א..איך בדיוק נקנה את כל הדברים? אאאה - “ למרבה מבוכתה היא חשה את פניה מתחממות. “אאא – אין לי כ..כסף.”

"אל תדאגי אנבל,” אמר פרופסור לונגבוטום בקול חמים מידיי לדעתה. “להוגוורטס קיימת כספת בגרינגוטס בדיוק בשביל מקרים כאלה. גרינגוטס זה בנק הקוסמים,” הוא הוסיף.

היא שנאה את הצורה שבה הוא אמר 'מקרים כאלה'.

"בכל אופן, בגלל שאימא שלך הייתה מכשפה אז בדקנו אולי היה לה כספת בגרינגוטס. למרבה הצער לא היה לה כי - “

" - כי היא מתה בגיל שבע עשרה,” השלימה אותו אנבל. היא ידעה את זה בזכות גברת פרין שסיפרה לה ולא הפסיקה לאחל לה גורל דומה.

"אאה, כן,” אמר נוויל. הוא נראה לפתע מתעניין במיוחד באוח גדול שעמד בתוך כלוב מחוץ לכלבו דורסי לילה. “והיא הספיקה ללדת אותך...” הוא הוסיף במהירות והעיף בה מבט תמה.

"כן, היא נכנסה להריון בגיל שש עשרה,” אמרה אנבל. גם את זה היא ידעה מגברת פרין.

"אז לא הייתה לה כספת,” הוא התנער. “אבל, אנחנו מצאנו שלאבא שלה, סבא שלך, כן היה כספת. הוא אומנם נפטר, ולא הוריש את הכסף שלו לאף אחד אבל מכיוון שאת הנכדה היחידה שלו, ככל הידוע לנו, כל הכסף שלו שייך לך. הנה הגענו,” הוא הצביע על בניין גדול ולבן כשלג. בכניסתו עמדו שני -

- “גובלינים,” לחש פרופסור לונגבוטום באוזנה כשהם עלו במדרגות הרחבות.

את הדרך לכספת שלה היא זכרה במעומעם. הנסיעה גרמה לה לרצות להקיא ופרופסור לונגבוטום הוא זה שלקח את הכסף מתוך הכספת.

"אני שמחה שעברנו את זה,” היא אמרה כשהם סוף סוף יצאו בחזרה אל רחוב שטוף השמש ולקרקע יציבה. ולמרבה הפתעתה גם פרצופו של פרופסור לונגבוטום עטה גוון ירקרק.

"מה דעתך על מעט גלידה לפני שנמשיך?” הוא שאל אותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא