צלקות

לרמוס היה מוזר לראות פתאום את קינגסלי שאקלבוט עומד שם בסלון שלו אחרי כל השנים האלה, הוא חשב לעצמו בזמן שקינגסלי וסיריוס לחצו ידיים.
קינגסלי בברור האמין לדמבלדור, אחרי הכל, הוא זה שהגיע להוגוורטס יומיים אחרי חזרתו של וולדמורט לשיחה חשאית אתו כדי להודיע לו שהוא תומך בו עוד לפני שידע בכלל על שמסדר עוף החול הוקם בשנית, אבל לפי המבט בפנים שלו הוא עדיין לא מספיק מאמין לפחות לסיריוס.

סיריוס כמובן גם לא בטח בקינגסלי בצורה די הדדית.
"ואתה חושב שאפשר לסמוך עליו?" סיריוס שאל את דמבלדור כשהוא הגיע לבסוף לעדכן אותם בכל הפרטים. רמוס בחיים לא ראה את הגבות של סיריוס כל כך גבוהות.
ה"פרטים" היו כמובן כלום ובעצם די שום דבר. רק הודעה שמבלדור העביר שהוא איחד את כל המסדר הישן. כלומר, כל מי שנשאר מאותו מסדר ישן.
המבט והחרדה של סיריוס בעיניים שלו כשדמבלדור סיפר לו שהוא שיתף את האיש שאחראי על המצוד אחריו כפושע נמלט היה כל כך מוכר לרמוס בכל פעם שהסתכל במראה והוא היה מוכרח להודות שזה לא מראה שהיה רגיל לראות דווקא עליו. הוא הרגיש משהו באיזור הקרביים שלו מתכווץ כשהוא הביט בו כך בידיעה שהוא לא יכול לעשות דבר כדי לשנות או לעזור.
דמבלדור נתן את הבטחתו שהוא מאמין בקינגסלי כמו בכל אחד מהם ולא רק שזה לא סיפק את סיריוס, זה גרם לו להיבהל ולחשוד יותר. אבל דמבלדור נשבע לו שהוא לא יסכן שום דבר שעלול להרוס עבורו את כל המאמצים שהשקיע כדי להימלט. זה, ותוספת השרביט החדש שהוא קיבל ממנו לפחות השתיקו את סיריוס. וזה אומר המון.

רמוס מצד שני רק זעק מבפנים. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזב את הוגוורטס בשנה שעברה שהוא נפגש עם דמבלדור אחרי שגילה את האמת על הסודות והשקרים שלו במשך כל השנים האלו.
כשדמבלדור אמר שהוא בוטח בקינגסלי כמו בכל אחד מהם רמוס לא ידע אם זה אמור לנחם אותו או דווקא להדאיג. הוא שקל להזהיר את סיריוס לקחת את ההבטחות של דמבלדור בערבון מוגבל. הרי דמבלדור, מסתבר, נוטה לבטוח באנשים שלא תמיד ראויים לכך. אבל היה לו קשה שלא לעמוד ולתמוך בדמבלדור עצמו והוא הרגיש כמה שהוא חייב לו את זה.

"איש גדול, דמבלדור", חשב רמוס באותו בקולו של האגריד. משפט ששמע ממנו כדרך קבע. אבל באמת, איש גדול דמבלדור. כשרמוס לא היה מסוגל להסתכל לו בעיניים, כשמעולם לא הרגיש בושה עוצמתית כזו ששורפת לו את הפנים והחזה כל מה שדמבלדור אמר לו הוא "אני מבין." שהרגיש כל כך כנה.
רק כשחזר הביתה ונכלא בין כותליי הקירת והמחשבות שלו הוא חשד שדמבלדור לא היה אמיתי איתו. הרי מה דמבלדור איש כה נערץ ואהוב יכול באמת להבין?
הוא התבייש לספר לסיריוס על הטינה שהוא מרגיש מדמבלדור כלפיו. טינה שהיה בטוח שכולם יגידו שנמצאת רק בדמיונות שלו.
הבושה הזו חזרה שוב, כשהופיע דמבלדור לפגוש אותם עם סלסלת מזון משובחת – כאילו ראה דרך הקירות כמה הם רעבו. ורמוס, הרגיש באותו רגע שאפילו את האוויר בריאותיו הוא לא ראוי לנשום.

ברגע שקינגסלי וסיריוס ניתקו את ידיהם, עין הזעם נכנס בצליעה רועשת אל הקוטג'.
רמוס שמח לראות שהמבט הרדוף בעיניו של מודי מתחיל להתפוגג, אם כי לא נעלם. הוא לא האשים אותו – אחרי הכול, זה לא פשוט להיחטף, בוודאי לא לאדם שחרד מהאפשרות הזו כל חייו. עבור מודי, זו הייתה התגשמות הסיוטים כולם.
זה הרגיש לרמוס כאילו הוא בעצמו לא ידע איך הוא ירגיש אם הוא יום אחד ינשך מישהו.

"נוגע ללב," מודי הכריז. "דמבלדור מתעכב קצת."
"טוב לראות גם אותך." אמר קולו העמוק, היציב והמנגן של קינגסלי.
מודי החזיר לו בנהימה קצרה.
הארבעה התיישבו סביב שולחן עמוס במאכלים שהביא דמבלדור. רמוס שמח שסוף סוף היה לו מה להציע לאורחיו.
לעומת זאת סיריוס כל כך שמח על השרביט החדש שקיבל והשתמש בו אחרי יותר משלוש עשר שנה שרק חיפש כל תירוץ להניף אותו לכל דבר פשוט כולל מזיגה מדויקת של תה רותח מבהיל לתוך כוסות תה קטנים מעל הראש של רמוס על מנת לחלק לכולם ורמוס לא יכול היה שלא לשכוח את ההבטחות של סיריוס מה יעולל לו בשניה שהוא ישיג שרביט וקצת התחרט על התעלול האחרון.
כאילו סיריוס קרא את המחשבות שלו, הוא קרץ לרמוס אחרי שהוריד את העיניים מהתה שהבהירו לו לגמרי שהנקמה המדוברת עוד תגיע.

"אז מה חדש?" רמוס שאל את עין הזעם בניסיון להמליט את המחשבות הקדחתניות שלו החוצה.
"הוויזלים מסרבים לחזור לבית שלהם, דמבלדור בדיוק נפגש איתם. הוא גם טוען שאנחנו חייבים להתחיל לגייס אנשים למסדר, לאסוף כמה שיותר כוחות לצד שלנו."
"זה לא בדיוק דבר חדש," אמר סיריוס.
"אבל הוא דחוף יותר מתמיד." השיב מודי קצרות.
"אני עדיין מאמין באיכות על כמות," העיר סיריוס. "גם במסדר היינו מעט, והצלחנו."
"וזה מה שהביא אותנו לאן שהגענו," השיב מודי בחדות. "אחד מול חמישה – זה לא תמיד נגמר טוב."
"יש לך רעינות?" קינגסלי שאל את מודי.
"מעטים," השיב. "וכל אחד יותר מופרך מהשני. קשה לדעת איפה מונחת הנאמנות של אנשים בימים כאלה."
"אנחנו מוכנים הפעם," אמר סיריוס בנחישות. "כל עוד אין סימן מוולדמורט, יש לנו יתרון."
"זה דווקא מדאיג אותי," אמר רמוס. "השתיקה הזו נותנת לו זמן להתארגן – ולנו, זמן לאבד את התמיכה בדמבלדור. הפילוג רק ילך ויגדל."
"מה גורם לדמבלדור לחשוד שזה-שאין-לנקוב-בשמו מתכוון להמשיך להסתתר?" קינגסלי שאל את החבורה.
"מי שפחדן מספיק כדי להגיד את השם של וולדמורט בקול לא בדיוק רשאי להשתתף בדיון." סיריוס ירה בארסיות.

קינגסלי ירה מבט חודר וכועס בסיריוס אך בברור נראה שהוא בחר לשתוק. לפי השמועות על קינגסלי, קשה לתאר אותו כאדם פחדן ורמוס תהה לעצמו אם סיריוס מתישהו יפסיק את האיבה הזו כלפיו. רמוס זכר את קינגסלי, קפטן נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור והמדריך הראשי שהיה מבוגר מהם בשנתיים. ועם כל ההצקות של חברי הקווידיץ' של סלית'רין מעולם אף אחד לא העיז להגיד עליו 'פחדן' אחרי שבאורח פלא מריו מונטגמורי, המחפש של נבחרת הקווידיץ' של סלית'רין מצא את עצמו תלוי מהגלימה על אחת החישוקים של מגרש הקווידיץ' מבלי שהוא זוכר מה קרה או איך הגיע לשם. כל בית הספר שמע באותו הבוקר איך הוא מאיים על קינגסלי בשבירת גולגולת מהמרביצן בדקה הראשונה של המשחק. חלק מהשמועות אמרו שהוא בכלל ניסה לתלות אותו על הערבה המפליקה אבל לא הצליח. כל זה עוד בשנה השלישית שלו. ג'יימס נשבע שזה קרה רק בגלל שהוא שמע את מונטגמורי קורא להאפלפאית אחת "בוצדמית".

"דמבלדור בטוח מהסיבה הברורה." אמר מודי. " כבר היינו שומעים על משפחות שלמות שנרצחו. הוא רוצה להחדיר ספק. בדיוק כמו בפעם הקודמת."
"ועל מי חשבת לגבי הגיוסים החדשים?" קינגסלי שאל ענייני.
מודי התלבט לרגע עם עצמו ולקח את הזמן לענות: "רק על מי שלא הסכים להתגייס בפעם הקודמת."
"אתה חושב שזה יחזיק מים?" רמוס שאל אותו.
"שווה לנסות," אמר מודי. "ואני צריך אותך איתי האמת, רמוס."
"אותי?" רמוס שאל בפליאה.
"מה אומר לך השם קוונטין מרדאו?" מודי שאל עם עיוות על השפתיים שרמוס ניחש כחיוך.
"גברת מרדאו?" קינגסלי נחנק מהתה ממנו שתה. "הוא עוד חי?"
"לפי השמועות עוד כן." ענה סיריוס. "אבל הוא מבודד לגמרי, שונא אנשים."
"נכון," ענה מודי קצרות. "אבל אנחנו חייבים לגייס כל לוחם אפשרי. וקינגסלי הוא נכס עבורנו בדיוק כמו שגברת מרדאו יהיה."
"אני בכלל לא יודע מי זה." אמר רמוס מבולבל. "ולמה אתם קוראים לו גברת?"
"אתה באמת לא מכיר אותו?" סיריוס שאל בספק. "אם מודי אחראי על חצי מהתאים באזקבאן להתמלא, מרדאו דאג לחצי השני."
"הוא היה הילאי שהוצא בכפייה לגמלאות לפני שוולדמורט עלה." אמר מודי בהערצה ברורה. "כשעוד משרד הקסמים היה עדין מדי בשביל לקבל אותו. היה המורה שלי באקדמיה. אמן תחפושות מהמוכשרים שיצא לי לפגוש."
"תמיד לובש בגדי נשים." אמר סיריוס בזלזול קל.
"הוא עדיין האיש הכי מסוכן שאני מכיר." אמר מודי ברצינות. "גם אם הוא לובש שיפון."
"ולמה אתה צריך אותי?" רמוס שאל מבולבל עוד יותר.
"אני לא חושב שהוא יוכל להגיד לא לבן של לייאל לופין." אמר מודי בפשטות בעודו מרחרח את כוס התה שבידו במבט קשה ובוחן עם העין הכחולה הגדולה שלו. "אבא שלך הציל לו את התחת פעם אחת, אתה יודע?"
"ואתה חושב שזה יעבוד?"
"שווה לנסות." מודי אמר ולאחר ששוכנע שאף אחד לא הרעיל את הכוס שלו לגם מן התה.
"מתי אתם רוצים לצאת?" קינגסלי שאל.
"כבר שלחתי לו ינשוף," אמר מודי ענייני. "נהיה מוכנים ברגע שרמוס יחליף את הנעליים. ותעשה את זה מהר, אני עוד צריך לחזור להוגוורטס."

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?"
"אחרי השנה האחרונה אני כבר לא בטוח בכלום." השיב מודי לרמוס.
רמוס עמד שם מול דלת האחוזה המפוארת הנטושה שעמדה על סלע הר בזלתי שהיה אפור יותר מהשיער שלו. נראה כי הדבר היחיד שלא גורם לתקרה לקרוס הוא קסם בלבד, שהייתה בצורה משעשעת מאוד דומה לקוטג' שלו, עומד לימינו של עין הזעם מודי. היה לו דחף עצבני לשאול אותו כמה הוא בעצם זוכר מהשנה האחרונה, אחרי הכל, כל הזמן זה הוא היה מחוסר הכרה או תחת אימפריוס.
ולפני שרמוס עמד לשאול את השאלה הזו שעמדה כנראה לזכות אותו בקללה הגונה איפשהו באיזשהו איבר חיוני דלת האחוזה מוזנחת נפתחה.
הדלת נפתחה עוד לפני הדפיקה, שם עמד קוסם מבוגר בתחילת או אמצע שנות השבעים לחייו. אם רמוס ציפה לראות קוסם דמוי עין הזעם רק בגרסה מבוגרת יותר הוא התבדה מהר מאוד.
לקוסם היה עור מתוח למדי שלא הסגיר קמטים אלא שגם היה נטול צלקות לחלוטין. אולי חברתו של עין הזעם שיבשה עליו את כל מה שחשב על הילאים, בטח על אגדות, שהוא פחות או יותר ציפה לראות שאריות של בן אדם עם חלקי חילוף של איברים.
מרדאו הסתכל על מודי בזמן שרמוס בחן את בגדיו. כן, אף אחד לא התלוצץ לגבי הבחירות האופנתיות של ההילאי המשוגע שלבש שמלת קוקטייל בצבע ירוק בקבוק עם מחשוף שהיה יכול להחמיא לכל אישה אבל למרדאו רק בצבצו שיערות שיבה, על צווארו הייתה שרשרת פנינים שרמוס לא הצליח להבין מה צבען שפעם נראה לו לבן ואז ורוד ואז אפור כחלכל. ועל ראשו כובע מכשפות רחב שוליים שפעם הכיל פוחלץ שכבר לא ניתן לזהות אותו מעודף עש.
הקוסם הזקן הסתכל על השניים במבט בוחן בעיניים מצומצמות, שגם כך היו קטנות וצרות מאוד, מה שהשווה לו מראה של אדם יישן.
לפתע הוא חייך. משהו בחיוך הזה גרם לרמוס להירתע. היו חסרים לו פה ושם שיניים שאולי הסגירו את המקצוע או את הגיל, ואז הוא תפס באמה של מודי שתפס בחזרה באותה היד את האמה של הזקן וניערו אותה בקצב אחיד בלחיצת הידיים הכי משונה שרמוס נתקל בה.
"זה לופין הצעיר." אמר מודי והצביע בראשו לעבר רמוס.
צמרמורת עברה בחוט השדרה של רמוס כאשר הזקן הביט בו. לפעמים לדמבלדור הייתה את היכולת לתת הרגשה כאילו הוא סורק אותך בגלי רנטגן, רק שפה, הייתה תחושה שהן שורפות אותך.
רמוס לא ידע מה לעשות והוא הרגיש את הכפות הידיים שלו עוטפות את הרגליים שלו. הוא תהה אם הוא מצפה גם ללחיצת הידיים הסודית הזו אבל הוא פשוט הכניס אותם לביתו בלי מחווה נוספת.

לאחוזה היה עיצוב פנים מחריד של מכשפה זקנה.
הקירות היו צבועים בירוק מנטה, ועליהם שלל רב לא מסודר של צנצנות עם אבקות לא ידועות, שאריות ספרים, בובות חרסינה מפחידות, מסכות עתיקות שהזכירו לרמוס את מסכות אוכלי המוות בצורה חשודה למדי, תמונות של הנשים הכי מכוערות שרמוס ראה מימיו - וזה כולל אפילו את הבנשי שפגש במסיבת הרווקים של ג'יימס - ועשבים שלא היה ברור אם הם פשוט הונחו שם או צמחו לאחר שנים של הזנחה. על המדפים הייתה שכבה מכובדת למדי של אבק ורמוס היה יכול להישבע שהוא שומע מתוך הקירות חריקה או ציוץ של יצור קטן.
לבית היה ריח של קטורת, עשבי מרפא ולחות עומדת כאילו מעולם לא נפתח חלון לאוורר את הבית – ואם לומר את האמת, רמוס פתאום שם לב שאין שום חלונות בחלל והאור הטבעי היחידי שהיה בוקע כנראה מאיזה סוג של קסם.
ואבא שלו העיז להתעצבן עליו פעם על הטיפוסים המפוקפקים שאיתם הוא הסתובב.

הצמרמורת שליוותה את חוט השדרה שלו עד לפני רגע עברה לכפות הרגליים בשעה שנכנס אל הבית. דבר אחד אפשר להגיד על הקוסם הזקן שעמד לפניהם, למרות כל התלבושת הביזארית והמראה הכללי המוזר, עומד לפניו אדם שהקסם ועוצמה קפצו ממנו עד שאפשר היה לקבל מכת ברק.
הוא הזמין אותם לשבת בסלון ביתו, על גבי ספה בצבע כתום מזעזע.
"אני יודע לשם מה באתם," הוא התחיל. "השמועות הגיעו עד לצלע ההר שלי. אלבוס דמבלדור שלח אותך?"
"לא," אמר מודי ונראה שאינו מתרשם. "הוא אמר לי שזה בזבוז זמן לנסות את זה איתך."
"כן," מרדאו צחקק בשעה שמזג לשלושתם תה מתוך קנקן חרסינה בצבע לבן נטול עיטורים. "אין ספק שאלבוס דמבלדור הוא קוסם חכם מאוד."
"אז אתה יודע לשם מה אנחנו נלחמים." מודי ענה ענייני.
"הדבר היחידי שאני יודע, זה שאתם מבזבזים את זמנכם," מרדאו הרים את קולו לפתע. "וגרוע מזה, את זמני."
"להילחם בקוסם האפל ביותר שידענו זה בזבוז זמן בעינייך?" רמוס הגיב בכעס.
מרדאו הציץ ברמוס ולראשונה בחן אותו מכף רגל ועד ראש בשעה שהגיש לידו את ספל התה. רמוס הרגיש שאולי הוא עבר את הגבול אבל מרדאו פשוט התסכל עליו וחיוך.
"אתה יודע מה הבעיה שלכם, אתם - כל החבר'ה הצעירים?" מרדאו אמר ונשען על הספה ורמוס לא כל כך אהב לאן השיחה נוטה. "אתם עוד חושבים שיש כאן צד נכון."
רמוס פתח את פיו על מנת להתווכח אבל מרדאו פשוט הניף את ידו באוויר בבוטות בתנועה חותכת.
"אל תענה לי, ילד." הוא אמר בזלזול. "אתה לא הראשון שנפל לתוך מלחמה עם מבט עייף ולב מלא תקווה. גם אחי היה כזה. גם אני, פעם. אתם חושבים שאתם הולכים לשנות את העולם. אתם חושבים שבכל פעם שיקום קוסם אפל שירצה להשמיד את העולם הרומנטי שאתם מדמיינים לעצמכם, תצליחו לעצור אותו ולהביא שלום לעולם. אז בוא ואני אגיד לך משהו, דבר לא משתנה. בכל פעם שתביסו רשע חדש, יקום אחד אחר אחריו. זה לא ניצחון, זה דחיית הקץ."
"וזה לא שווה בעינייך להילחם?" רמוס שאל כועס.
הוא לא ידע מה הוביל אותו לכעס שחש כך ובטח שלא ידע למה דווקא הוא זה שהיה צריך להיגרר כדי לשוחח עם אותו האיש. איך אדם כזה יכול להיות המורה המוערך של עין-הזעם מודי ההילאי הדגול? רמוס חשב.
"אני לא מצטרף יותר למלחמות של אחרים." מרדאו חתם.
מודי התפרץ עוד לפני שרמוס הספיק לעכל את משמעות דבריו. "זו המלחמה של כולנו."
"איפה 'כולנו' היו כשאחי נרצח?" מרדאו שאל בבוז. "כש'כולנו' שלח לי סלסלת פירות והצעה להצטרף למסדר בשנייה שאחי נשחט לנגד עיניי?"
אי אפשר כעת היה שלא להרגיש את הטינה היוקדת של קוונטין מרדאו לאלבוס דמבלדור. רמוס התלבט אם לשאול אותו מה קרה לאחיו והאם זה בכלל צעד חכם לשאול על כך אבל השקט מיד הופר.
"אז כן, אני לא מצטרף יותר למלחמות של אחרים." קבע. "אני לא מתכוון להקריב את עצמי שוב בשביל סיסמאות. לא משנה כמה הן נשמעות יפות."
"זו פחדנות," העיר לו מודי.
"יש דברים, אלאסטור," הוא אמר לו לאט. "שלא שווים את הצלקות שלך, זה הכל."
מודי התרומם בכעס, מביט בטינה כלפיי האדם שראה בו מודל. יללה נשמעה שוב מתוך אחת הקירות. רמוס חשש מהרגע מהנפיץ שבו נמצא.
"זה שאתה ויתרת על עצמך, לא אומר שאנחנו טיפשים." רמוס ענה.
"לא אמרתי שאתם כן," מרדאו ענה.
"האמת... –" פתח רמוס.
"האמת לא נמצאת מתחת לשמלה שלי, ילד."
"קדימה רמוס," פתח מודי. "אני מזהה בזבוז זמן כשאני רואה אותו."
"לא, מודי, רגע." אמר רמוס כאילו יש בו עוד תקווה. "מר מרדאו, - "
"גברת מרדאו בשבילך."
"אם אתה מסוגל לשמור את הכינוי שלך כלוחם, זה לא אומר שעוד נשאר בך אותה הרוח?"
שתיקה השתררה. רק קול תקתוק השעון הישן בפינה התעקש להזכיר שזמן חולף.
מרדאו לא ענה מיד. הוא רק יישר קמט מדומיין בשמלתו כאילו היא מדים.
רמוס פתאום הסתכל לסביבה שלו והבין שאותן נשים מכוערות שנמצאו בתמונות היו למעשה קוונטין מרדאו בכבודו ובעצמו בכל אותם תחפושות מגוונות שלבד בימיו כהילאי פעיל, זה לא השאיר רושם על רמוס כפי שחשב.
"אתה ממשיך לדבר, ילד, ובאיזשהו שלב זה נהיה מרשים," מרדאו חייך. "לא מועיל, אבל מרשים."
"אתה יודע למה אנחנו ממשיכים להילחם?" רמוס שאל אותו ענייני.
"כי אתם אוהבים לדגדג דרקון ישן?" נחר מרדאו בבוז.
"לא," השיב רמוס ונעמד. "כי לנו יש משהו ששווה להילחם עבורו. וזה עושה את כל ההבדל שבעולם."
משהו בפניו של מרדאו השתנה. המבט שלו התקשה, נהיה זכוכיתי כמעט. הוא ירה ברמוס מבט מלא טינה, קם לאט ממקומו ונראה לפתע הבחור הזקן והמותש שהוא באמת. ובכל זאת – כשהתנשא לגובהו של רמוס, עדיין היה בו שריד של אותו לוחם מהעבר.
רמוס שאל את עצמו אם יש עוד טעם לשכנע אדם עייף מלחמות כמו מרדאו, מבריק ככל שיהיה, הוא חשב לעצמו איך יהיה להילחם לצד אדם שכה נמנע ממלחמות.
"היה נעים להכיר אותך, גברת מרדאו." רמוס אמר בקול שליו. כל הכעס שצבר כלפיו התחלפה מיד ברחמים עבור בן אדם שויתר כך על החיים. רמוס הרים את ידו ללחיצת יד אבל התחרט מיד כששלח את ידו ויצא לו עיוות קל ביד. מרדאו הסתכל על ידו והרים את מבטו אל עיניו כאילו הוא מנסה להפחיד את רמוס בעוצמת מבטו אבל רמוס לא פחד כלל והחזיר מבט חודרני בחזרה.
"אני בן לשושלת שלמה של טהורי דם שמתה למען ערכים ואידיאולוגיות שלא היו שוות את זה," אמר. כל מילה ננעצה כמו להב. "שושלת המוות הזו הסתיימה בי, אולי תביאו מישהו מספיק טיפש ומספיק צעיר כדי למות למען דגלים."
מודי נשען מעט קדימה, חיוך דק על פניו, והקול שלו הפך שקט – כמעט רך. משהו בעין הרגילה של מודי זהר, מין זיק קטן שנדלק בו ונתן לו כמעט את אותו מראה מפחיד של עין הקסמים שלו.
"אתה יודע מה, קוונטין?" הוא אמר. "אנחנו היינו ממש בדרך אליה."

הפרק הקודם