זה בא והולך

בס"ד

"בחינת הבגרות בשיקויים היא מהקשות שתיתקלו בהן בסוף השנה," אמר פרופסור סלגהורן, "והדרישה המינימלית של משרד הקסמים היא לאפשר רק לתלמידים שמקבלים ציון הל"מ ומעלה לגשת לרמה הכשיפומטרית. כלומר, תלמידים שלא יצליחו למעלה מן המצופה, לא יוכלו להצטרף לשיעורים שלי בשנה השישית והשביעית."

אנחה כללית נשמעה מתלמידי השנה החמישית של רייבנקלו והפלפאף שאיכלסו את הכיתה.

"מצטער, לא אני קבעתי את זה, זה החוק," התנצל סלגהורן. "לו זה היה תלוי בי, אוי, לו זה היה תלוי בי, כולכם הייתם עוברים, ואפילו לא הייתם צריכים להיבחן על החומר של השנה שעברה!"

"החומר של השנה שעברה?" מלמולים נשמעו ברחבי הכיתה.

"אבל פרופסור," אחד התלמידים הרים את ידו, "איך אנחנו אמורים לעבור על כל החומר תוך יום? ומילא אם באמת למדנו אותו בשנה שעברה, אבל אתה יודע שלא באמת הצלחנו ללמוד! זו לא הייתה שנה רגילה, פרופסור!"

"אני יודע, מר פריי, אני יודע," סלגהורן ליטף את שפמו בהיסח הדעת, "אבל החומר הזה – למעשה, כל מה שלמדתם מהשנה הראשונה – עשוי להופיע בבחינת הבגרות! גם בחלק התיאורטי, אבל לצערי גם בחלק המעשי. ולכן, כדי ליישר קו ולוודא שכולכם איתי, בשיעור של מחר אני אערוך לכם בוחן על החומר של השנה שעברה."

נראה שתלמידי הכיתה לא הפסיקו להיאנח.

"נו, ניחא, נקדיש את השיעור הנוכחי לחזרה זריזה," סלגהורן ניסה להרגיע, "אבל זה לא יחזור על עצמו! מחר בשיעור הבא, הבוחן!"

אותו תלמיד שהרים את ידו – ניקולס פריי שמו – לא האמין שזה קורה לו. שיעור החזרה של סלגהורן רק הדגיש כמה הוא לא בקיא בחומק של השנה הרביעית. הזהירו אותם שהשנה החמישית תהיה מורכבת, אבל עד כדי כך? בוחן על תחילת השנה, ועל חומר שהם לא באמת למדו? זה לא הוגן! הדבר שהוא רצה יותר מכל עכשיו זה לשלוח מכתב תלונה לאמא, היא כבר תטפל בזה. אמא הייתה רוקחת בקדוש מנגו, ולא היה מי שהבין בשיקויים יותר ממנה.

ומצד שני, אם ישלח לה מכתב, איך היא תסתכל עליו? בתור מי שנכנע ללא קרב? מי שוויתר מראש על הבוחן? הבן של הלנה פריי, רוקחת השיקויים הגדולה, חושש מבוחן מעפן על חומר של שנה רביעית? לא ולא! ניקולס יצטיין בבוחן הזה, ויקבל את הציון הגבוה ביותר מכל תלמידי השנה החמישית.

"היי ניק, אתה שוב שקוע במחשבות?" שאלה אותו מילה, בת הזוג שלו שישבה לצידו בזמן ארוחת הצוהריים.

"מה?" הוא נבהל, "אה, לא, הכל בסדר."

"מה, אתה חושב על הבוחן של סלגהורן?" צחקק גורדי שישב מולו וזרק עליו אפון. "עזוב, אנחנו נסתדר. ככה זה תמיד, ת'יודע."

ניקולס הנהן. הוא לא באמת הבין מה הוא עושה בבית הפלפאף, הרבה יותר התאים לו רייבנקלו או סלית'רין לדעתו. אבל המצנפת התעקשה על הפלפאף, ולא הייתה מוכנה לשמוע על שום בית אחר. לא נורא, הוא הסתדר שם בסוף.

"מה אומר, אחי? קופר הזמין אותנו לקווידיץ' הערב. אף קבוצה לא שריינה את המגרש, אז הערב הוא יהיה כולו שלנו," גורדי המשיך, "אתה בא, כן?"

ניקולס התנער. "לא יודע, יש לי... אממ... משהו היום."

גורדי צחקק. "תני לי לנחש, מילה, את 'משהו'?" הוא סימן מרכאות באצבעותיו.

מילה השעינה את ראשה על כתפו של ניקולס. "בדרך כלל כן, אבל לא היום," היא אמרה וחיבקה את ניקולס בזרועה. "מה יש, ניק? מה אתה עושה היום בערב?"

"אממ... אממ..." ניקולס מלמל. למה הוא כל כך מתבייש להודות שהוא רוצה ללמוד למבחן? אבל אז הוא חש יד זרה מונחת על עורפו.

"מה, פריי, שמעתי 'תה מבריז לנו היום?" קולו של אמיל קופר נשמע מאחוריו. קופר היה אמנם שנה מתחתם, אבל הוא היה מפותח דיו כך שניתן היה לטעות ולהניח שהוא מהשנה השביעית. "סתם הזמנתי מגרש ופתחתי חשבון עם מדאם הוץ'?"

"אתה לא... לומד לבוחן של סלגהורן, נכון?" גורדי הרים גבה.

"נראה לכם?" מילה הדביקה נשיקה על לחיו של בן זוגה. "ממתי ניק שלנו לוקח את הלימודים ברצינות כל כך?"

"יופי, כי שולחן רייבקלו זה שם," קופר הצביע על השולחן הסמוך, "אז תבוא היום בשש בערב למגרש, ודיר באלאק אני מוצא אותך יושב וחורש בספרייה או בחדר המועדון!"

ניקולס חש שעולמו קורס עליו. עד שפעם אחת הוא רצה לשבת וללמוד למבחן כמו שצריך, ועוד למבחן מלחיץ כל כך, אין לו איפה ללמוד בלי לספוג הצקות מקופר? הוא הסתובב בטירה, מצמיד לחיקו את ספר השיקויים של השנה שעברה, ומרגיש כל כך אבוד. רגליו נשאו אותו ברחבי המסדרונות מבלי שידע לאן. הוא ניסה לשנן בראשו את מה שהוא זוכר, אבל הלחץ נתן את אותותיו, והוא התקשה לזכור אפילו מרכיבים של שיקויים פשוטים ביותר.

הוא נצמד לקיר האבן הקר, ואז הבחין בציור קטן שלא שם לב אליו מעולם. ציור של ילדה קטנה, בערך בת 9 או 10, עם שמלה כחולה ובובה בלויה.

מוזר, הוא היה בטוח שהוא מכיר את כל הדיוקנאות. אז מה זה? ניקולס הביט סביבו. כמובן, כמובן. הוא בקומה השביעית, שנבנתה מחדש מהיסוד לאחר הקרב על הוגוורטס. כאן, איפה שהילדה ישבה וצפתה בו במבט מצמרר, היה פעם שטיח קיר של איזה קוסם שוטה שמנסה ללמד טרולים לרקוד בלט. אז השטיח בוודאי נהרס בקרב, והילדה הזאת היא בטח דיוקן של האלפונס הזה, שלמנהלת היה משום מה חשוב כל כך להציג אותו בפני כולם בסעודת פתיחת השנה.

"אתה באמת צריך את זה כל כך?" נשמעה לחישה, וניקולס נרתע.

"כאן, מולך," הלחישה העדינה נשמעה שוב. זו הייתה הילדה הזאת. "מה?" הוא שאל.

הילדה חייכה חיוך קטן. "אתה יודע איפה הדלת תופיע אם תחשוב מספיק חזק."

הדלת? הוא בלע רוק. לא יכול להיות שהיא מדברת על...

"חדר הנחיצות..." הוא אמר בשקט. "שמעתי עליו. שמעתי הרבה על איך שהוא עזר להציל את הוגוורטס בקרב בשנה שעברה, אבל חשבתי שזה סתם סיפור..."

הילדה פלטה צחוק מתגלגל. "ממתי שמועות בהוגוורטס הן סתם סיפורים? אתה חדש פה?"

"אני כאן יותר זמן ממך!" הוא הרים את קולו, והילדה נרתעה.

"אני... אני..." הוא מלמל. היא התיישבה בדממה והביטה בו.

"אני מצטער, לא התכוונתי," הוא אמר לבסוף.

נראה שזה הספיק. החיוך המתוק שב לפניה של הילדה הקטנה. "אז אתה יודע מה אתה צריך לעשות," היא ענתה לו.

ניקולס אכן ידע. אם השמועות נכונות, כאן חדר הנחיצות אמור להופיע. הוא החל ללכת הלוך ושוב מול הקיר, עוצם את עיניו ומדקלם בליבו: אני צריך מקום ללמוד בו. מקום עם כל התשובות… מקום עם כל השיקויים…

הוא פקח את עיניו, והדלת המפורסמת חיכתה לו שם. ממש כמו בסיפורים. ללא היסוס, הוא דחף אותה ונכנס.

בפנים חיכה לו חדר ענק עם מדפים עד התקרה. מאות ספרים, קלפים מתעופפים עם מרשמים, וסירי שיקויים מבעבעים עם כיתובים.
"זה מושלם," לחש לעצמו. הוא רק צריך מקום לשבת... אה, הנה כיסא מרופד ושולחן כתיבה, כאילו צצו שם הרגע לפי בקשתו!

ניקולס לקח את אחד הספרים ורפרף בו – הוא ללא ספק היה הרבה יותר ברור ופשוט להבנה בהשוואה לספר הלימוד הישן שלו – ואז לקח אותו לכיסא והחל לקרוא.

וכך, דקה אחרי דקה, ספר אחרי ספר, שיקוי אחרי שיקוי, ניקולס מצא את עצמו שוקע בחומר. ההבנה שלו על שיקויים שהכיר רק התחדדה. ואת כל השיקויים ששכח - הוא זכר כאילו רקח אותם מיליון פעם. והספרים האלה הכירו לו אפילו כמה שיקויים שלא הספיקו להגיע אליהם בשנה שעברה, בגלל המלחמה והכל. ניקולס הרגיש שהוא ממש שוחה מחומר – באופן מטאפורי, כמובן – וכך לאורך כל הלילה. הוא עיין, רשם, ואפילו שתה קפה שהחדר סיפק לו, אבל תחושת ההצלחה השכיחה ממנו את העובדה שהחדר שבר את אחד מחמשת חוקי גאמפ.

ולמחרת, כשסלגהורן חילק את טפסי הבוחן, לא הייתה שאלה שניקולס לא הצליח לפתור. הוא אמנם היה ער כל הלילה, ובכלל לא יצא מחדר הנחיצות עד ארוחת הבוקר, אבל העייפות לא השפיעה עליו. למעשה, הוא הרגיש שבזכות החדר, הבוחן היה ממש... קל...

הפרופסור הקדיש את כל השיעור לטובת הבוחן, וכשתם הזמן הם יצאו לשיעור הבא.

"נו, איך היה?" ניגש אליו תלמיד שלא זיהה.

"היה קל האמת," ניקולס הודה.

התלמיד גיחך. "אתה למדת בסוף, נכון? בגלל זה לא ראינו אותך."

תלמידה אחרת, שגם אותה לא זיהה, פנתה אליו ואמרה, "ניק, אתה נראה כאילו לא ישנת כל הלילה. הכל טוב?"

איך היא יודעת את השם שלו?

"אני... אנחנו... מכירים?" הוא שאל.

התלמידה החמיצה פנים. "נו, זה לא מצחיק, ניק."

"עזבי אותו," אמר לה התלמיד השני, "הוא בטח גמור מעייפות אז חוש ההומור שלו נשבר. לך לישון, אנחנו נחפה עליך."

ניקולס הודה להם והלך משם. כן, שינה באמת לא תזיק לו עכשיו. רק איך מגיעים לחדר המועדון? הטירה נראתה כל כך גדולה פתאום, והוא הרגיש שהיא מסתובבת סביבו.

ספסל אבן שבצבץ מאחד הקירות נראה מזמין. ניקולס רק ינמנם עליו קצת, לאגור כוחות, ואז ישוב לשארית יום הלימודים. לא יקרה כלום, נכון?

"ניקולס?"

ניקולס התנער בבהלה. כל הגב שלו כאב מהשכיבה הממושכת על הספסל. מולו היה אותו תלמיד ששאל אותו קודם איך היה המבחן.

"ניק, מה אתה עושה פה?" הוא שאל.

"הלכתי... הלכתי לישון," ניקולס הבליע פיהוק.

"אבל למה לא בחדר המועדון יא גנוב?" התלמיד גיחך.

"אני לא..." ניקולס גמגם, אבל היה משהו אחר שהפריע לו. איך התלמיד ההוא יודע את השם שלו? "סליחה, אבל מי אתה?"

"נו, גם לי אתה עושה את זה עכשיו?" התלמיד התעצבן, "אני גורדי! החבר הכי טוב שלך מאז הנסיעה הראשונה ברכבת!"

ניקולס מצמץ. על מה הזר הזה מדבר?

"וואו, המבחן הזה גמר אותך, מה?" אותו תלמיד זר שאל בדאגה, "אני חושב שכדאי שתלך למדאם פומפרי. זה לא סתם עייפות."

"אני לא עייף!" ניקולס אמר, "הרגע ישנתי. אבל ברצינות, מאיפה אתה מכיר אותי?"

"היי, פריי!" נשמע קול פתאום. מהמשך המסדרון הגיע תלמיד ענק ומפותח מדי. "אל תבריז לי גם היום מהמגרש, שומע?"

"איך כולם יודעים את השם שלי פתאום?" ניקולס המשיך.

התלמיד הגדול הביט בתלמיד השני. "מה יש לחבר ש'ך הזה? ככה הוא שוכח אותי, אחרי כל הקווידיץ' ששיחקנו ביחד?"

"כן, גם את מילה הוא לא זיהה הבוקר," התלמיד השני הצטמרר.

"מי?" שאל ניקולס בבלבול.

"מילה? בת הזוג שלך בשנתיים האחרונות?" התלמיד ההוא שאל וכיווץ את גבותיו בדאגה. "מה זה שווה שלמדת כל הלילה לבוחן אם אתה בסוף לא זוכר אותנו?"

השאלה הזאת הידהדה בראשו של ניקולס לכמה שניות. יכול להיות שאלה באמת חבריו הטובים והוא לא זוכר אותם? בעצם, הוא תמיד תפס את עצמו כדי חברותי, והוא באמת לא מצליח להיזכר באף חבר כרגע. אז יכול להיות ש...

ניקולס נעמד ורץ משם. אם זה באמת קרה בגלל הלמידה לבוחן, יש רק מקום אחד שיכול לעזור לו – חדר הנחיצות. אולי אחד הספרים שם היה נגוע בכישוף אפל או משהו.

הוא הגיע למסדרון, רץ היישר לאיפה שהיה שטיח הקיר של ברנבס השוטה. הציור של הילדה ההיא כבר חיכה שם.

"אני חייב לחזור לחדר שהייתי בו אתמול, אני חייב לחזור לחדר שהייתי בו אתמול..." הוא החל למלמל ולפסוע הלוך ושוב, עוצם את עיניו בחוזקה.

"אני שאלתי אותך," לחישה מתוקה נשמעה, "אם אתה באמת צריך את זה כל כך."

ניקולס פקח את עיניו. שום דלת לא הייתה, אבל הילדה בהתה בו בעיניים גדולות ומתוקות.

"זה בגללו, נכון? מה שקרה לי," הוא שאל, "ששכחתי את – את כולם –"

הילדה פלטה צחוק מתגלגל, והבובה הבלויה שלה רעדה יחד איתה. "למי אתה מתכוון?"

"החדר! את קשורה אליו, נכון?"

הילדה התקרבה לחזית התמונה, גופה ממלא כמעט את כל המסגרת. "אני לא יודעת," היא ענתה בחיוך מתוק מתוק, "אני רק צופה בו כל הזמן. אבל אני מרגישה שלפעמים הוא מקשיב לי... או שאני מקשיבה לו, זה תמיד מבלבל אותי העניין הזה. אולי הוא רק מנסה לרצות אותי. אולי הוא מנסה לרצות אותך. אולי זה אותו דבר."

ניקולס התרחק בחשש מהתמונה. הילדה הזאת לא מצאה חן בעיניו. "מי את?" הוא שאל, "מה עשית לי?"

"אני טילי," היא ענתה בחיוך, מנענעת את הבובה שלה, "ולא עשיתי לך כלום. זה אתה שעשית משהו לחדר."

"מה? לא! אני לא פגעתי בחדר הנחיצות! לא עשיתי משהו אסור! לא ידעתי שיש כללים!"

הצחוק המתגלגל והממכר של טילי מילא את המסדרון. "לא, טיפשון!" היא ענתה, "החדר תמיד נותן, החדר נועד לתת. אבל אתמול, החדר קיבל ממך משהו בחזרה."

ניקולס עמד שם, מבולבל ומפוחד. נראה שטילי מיצתה את השיחה, כי היא התרחקה עם הבובה שלה בחזרה לאחורי התמונה.

הוא לא הצליח לפתוח שוב את החדר, לא משנה כמה ניסה. והשמות של חבריו... הם לא חזרו מעולם.

הפרק הקודם