אמה הייתה בשוק. היא לא צפתה לכזה מקום... היא הייתה בטוחה שבית הספר יהיה עצוב וקודר. היא לא האמינה לאבא שלה שסיפר לה שכאן בילה את השנים הכי יפות בחייו... היא עלתה במדרגות הקצרות והמעגליות. אין ספק שאני נמצאת במגדל, חשבה. היא נקשה בדלת חדרה החדש אבל כצפוי לא היה שם אף אחד, היא הרי הגיעה יום לפני תחילת הלימודים... היא נכנסה לחדר וראתה חמש מיתות גדולות, מרווחות ונעימות שרק מלראות אותן יש חשק לישון. היא בחרה את המיטה הצדדית, המרוחקת, זו שליד הקיר. היא לא הצליחה להירדם בלי קיר לבהות בו בחשכה ולהתנגח בו מתוך חלום רע.. כן גם זה קרה לפעמים- מה לעשות שאמה הייתה.. אמ.. קצת מגושמת. רק קצת.
היא התקרבה למיטה החדשה שלה ונשכבה עליה, מרפה את השרירים. היא עצמה את עיניה ושקעה בשינה עמוקה, ללא חלומות. היא התעוררה כאשר הרגישה משהו מעקצץ- מדגדג בקצה אפה. היא פתחה את עיניה וראתה את רופרט, הינשוף שלה שהיה לו מנהג (קצת משונה לפי דעתה) לקרסם לה את האף. בגלל זה הוא היה תמיד קצת אדום בקצה. רופרט היה ינשוף חום אדמדם מקסים ואמה אהבה אותו יותר מהכל (כרגע). היא הזדקפה והציצה בשעונה- השעה הייתה כבר 12 בצהרים (היא הגיעה להוגוורטס בשמונה).
היא קמה ממיטתה והלכה לכיוון המראה האליפטית הגדולה שניצבה ליד אחד הארונות המרכזיים יותר בחדר. שלה היה מול מיטתה, בצד. היא הסתכלה על דמותה שבמראה וראתה נערה רזה, בלונדינית עם שיער חלק, פזור, קצת נמשים פה ושם, עיניים כחולות ירוקות ושפתיים ורודות בהירות. אמה אולי מצטיירת בעינכם כנערה מקסימה, אבל היה בה דבר אחד ממש מכוער והוא הבעת בפניה, שבמשך השנים נעשתה עצובה, ממורמרת וכועסת יותר ויותר. היא הייתה בטוחה שהחיים מתנכרים אליה- משום שעוד לא יצא לה להכיר בסבלם של אחרים...
היא הלכה למזוודה שלה שהונחה ליד הדלת והחלה לפרוק את מטענה לתוך הארון שליד המיטה. כאשר סיימה הוציאה עט מקלמרה ורשמה על גוו היד את הסיסמא של חדר המועדון. היא רצתה לצאת מהחדר ונתקעה באחת המיטות. אוף.. תמיד תמיד תמיד זה קורה לי. אני לא יכולה קצת יותר לשים לב למה שאני עושה?? חשבה, והלכה לאולם הגדול לאכול ארוחת צהרים יחד עם המורים שהקדימו, נעזרת במפה שדמבלדור נתן לה.
|